קירות סלון ביתה של מעצבת התכשיטים והפעילה החברתית אורטל בן דיין ובעלה חגי מטר, מנהל אתרי החדשות העצמאיים 972+ ושיחה מקומית, מציגים אג'נדה שלא מאפשרת לפספס את תחומי העניין השונים שלה. לצד תמונות מקוריות של מחאת "הפנתרים השחורים" משנות ה-70, תלויות עבודות טקסטיל אתניות ורקמה פלסטינית; ולצד ספרייה עמוסה בספרי הגות פמיניסטית ופוסט קולוניאלית, נמצא שולחן העבודה שלה, עמוס חרוזים, כלי עבודה ולוחיות פלסטיק צבעוניות. על השולחן הסמוך משתעשעים ארבעת החתולים של בני הזוג, יוצאים ונכנסים דרך החלון אל חצר משוטחת ברצפת בטון.
השניים מתגוררים בבית פרטי ישן אך מרווח בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב, מרחק מעבר חצייה משכונת שפירא שהפכה למוקד משיכה עבור צעירים ממרכז העיר, תחושה שעדיין נפקדת – אם כי נמצאת בתהליכים ראשונים – מקריית שלום הדרומית יותר. נכון לעכשיו, לרחוב שבו הם מתגוררים אפילו אין שם, רק מספר.
סגנון הלבוש הצבעוני של בן דיין פולש מארון הבגדים גם אל הבית, משתלט על המרחב המעוצב באקלקטיות: ספרים של הוצאת הספרים האקדמית רסלינג ניצבים שווים לצד אוסף תיקי וינטג' במטבח הטבעוני בדירה, ופרחי פלסטיק מצועצעים מונחים לצד עבודות יד עמלניות המתקשרות לעולמה החברתי – ערבוב של תרבויות, זהויות, השראות וסגנונות, שבן דיין לא רוצה להיות כפופה לאף אחד מהם.
"הבית הזה משקף תמהיל שלי ושל העולם האסתטי שלי", היא אומרת, "מאוד חשוב לי לשמור על הקול והסגנון העצמאי שלי. נגיד, עכשיו מנומר זה טרנדי וכולם לובשים אותו. אבל מנומר זה הדפס על זמני, בטח בווינטג'. בגלל זה לא אלבש את המעילים המנומרים שלי החורף. יש בי משהו מתנגד. זה אינהרנטי בי".
לא רק נגד מנומר, בכלל.
"לחץ חברתי או תכתיבים חברתיים, או לכפות עליי משהו – מעורר בי ישר התנגדות. חשוב לי לשמור על החשיבה העיצובית והסגנונית שלי, ואני אוהבת שיש לי מרחב גדול לגבש דעה בעצמי, לנטרל השפעות חיצוניות, שתמיד יש, ולהיות הכי קרוב לעצמך".
"הרבה נשים עברו בחנות שלי תהליך של שחרור"
כבר שלוש שנים שהיא משתדלת להיות הכי קרובה לעצמה. את חנות הווינטג' אופנת אורטל שפתחה בשנת 2012, סגרה לפני מספר חודשים לטובת חנות שמציעה את תכשיטיה הצבעוניים בסגנון קאמפי (שאותם היא עונדת בכל התמונות בכתבה), הנוצרים על ידי חיבורים שלא תמיד נראים אפשריים, משלבים בין גבוה לנמוך, בין פלסטיק שנראה ונתפש כחומר "זול" עם אבני חן ותליונים מוזהבים שמשרתים לכאורה את המראה ה"יקר".
"סגרתי את חנות הווינטג' כי מיציתי. מצאתי את עצמי יותר מושקעת בתכשיטים, וקשה לעשות את הדברים כמו שצריך יחד", היא מסבירה, "צברתי קהל לקוחות ומוניטין, ויותר קל למכור וינטג', כי התכשיטים שלי נישתיים. הם מאוד צבעוניים, הולכים עד הסוף".
הצבעוניות בולטת גם בארון שלך. כמעט אין בו בגדים שחורים.
"אינטואיטיבית, אני נמשכת לצבע כמו עורב שנמשך לזהב. אני לא יודעת לאתר את המקור של זה, אבל זה לא שאני לא אוהבת שחור. אם אני צריכה לבחור, תמיד אעדיף בגד צבעוני. משהו בשחור עושה אותי דרמטית ונוקשה, בעוד צבעים מרככים אותי".
אני מניח שהצבעוניות גם מסייעת לך לבלוט, בטח בתל אביב שמקדשת אופנה מונוכרומטית.
"חד משמעית. אני שונאת להרגיש אנונימית בתוך ההמון. משהו בחוויה הזאת של אפרוריות העדר מרתיעה אותי".
אבל יש לך בארון גם פריטים של זארה ו-H&M.
"אני נכנסת לזארה לפעמים, וגם לרשתות אופנה אחרות, אבל רוב הקניות שלי הן בשווקים וחנויות וינטג'. אני חייבת למצוא את הפריט הייחודי".
העיסוק באופנה אינו מנותק אצל בן דיין, 37, מסדר יום דעתני. כבעלת תואר שני בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית, היא רואה באופנה מרחב פעולה עבור דעותיה, ולא רק בנושא בגדים. מחוץ לרשתות החברתיות ולקבוצות דיון של פמיניזם ושמאל מזרחי, התפרסמה בן דיין כשהשתתפה בעונה השישית של "האח הגדול", במה נוספת שניצלה להעברת מסרים פמיניסטיים, פוליטיים ומה לא. גם בראיון בביתה כעת היא מסבירה שבעיניה אופנה אינה תחום קל דעת, אלא זירה המאפשרת מרחב פעולה עבור נשים ומעניקה להן כלים נוספים לביטוי עצמי.
"אני רואה באופנה יתרון אצל נשים. יש לנו אוצר מילים הרבה יותר גדול בשפת האופנה", היא אומרת.
האם העובדה שמעצבים גברים מייצרים את המילים האלה לא מגבילה נשים?
"זה נכון שגברים רבים עדיין מעצבים לנשים ובוחרים מה נשים ילבשו, אבל לנשים יש מבחר: ממכנסיים ועד שמלה. אבל, וזה בהפוך על הפוך, המגוון הנשי קשור להבדלי המגדר בחברה. למשל, במקומות עבודה, בעיקר בעולם העסקים, ברור לכולם מהו קוד לבוש גברי, בעוד לנשים זה לא מאוד ברור, כי הן לא היו חלק מהעולם הזה".
חלקן מאמצות קוד לבוש גברי.
"הן יכולות לאמץ את שתי האפשרויות, ולכן יש להן יתרון ומשחק עם זה. לצערי, הרבה פעמים מתוך רצון להצטמצם או לא לבלוט, הן בוחרות ללבוש שחור. אני אומרת את זה על סמך שנים של עבודה עם נשים בחנות. היו לי נשים שאמרו: 'זה מאוד יפה, אבל זה אדום. זה בולט, זה נוכח, זה זועק'. צריך לשנות את התפישה הזאת. הרבה נשים עברו בחנות שלי תהליך של שחרור והחלו ללבוש צבעים".
"העמדה שלי כלפי MeToo מאוד מורכבת"
לפני שהחלה את הרומן עם אופנה, בן דיין התפרסמה כפעילה חברתית ופמיניסטית, צעירה וקולנית. בעוד בימים אלה מציינים בעולם שנה למחאת MeToo וברשת צצים עוד ועוד סיפורים תחת ההאשטג #לאהתלוננתי, בשנת 2011 עמדה בן דיין במרכזה של סערה ציבורית כשהתלוננה כי ד"ר גדעון ארן, מרצה מהאוניברסיטה העברית שאיתו ניהלה רומן, התנכל לה. התלונה של בן דיין זיכתה אותה בלא מעט תגובות בתקשורת, שהגיעו לשיאן כשהעיתונאית עירית לינור קראה לה "זונה" בשידור, הערה שעלתה לתחנת גלי צה"ל סכום של 38 אלף שקל כפיצויים.
"העמדה שלי כלפי MeToo מאוד מורכבת. מצד אחד, זה מאוד מהדהד ומחבר אותי לחוויה שלי באוניברסיטה. המאבק שלי היה ציבורי, היתה לו נוכחות וקיבלתי תמיכה אבל גם עליהום גדול. לא היתה תנועה מסודרת מאחוריי והאשטגים", היא אומרת ממרחק הזמן, "לראות מה קרה בעשור החולף ממלא תקווה ומרומם. אני חושבת שהתנועה הפמיניסטית עשתה צעד ענק בנושאים של אלימות מינית, אלימות מגדרית, יחסי מרות וסוגי ההטרדה מינית על גווניה, בזכות התעקשות של שנים ארוכות לתת מקום, שפה וביטוי לנפגעות אלימות מינית".
"לצד זה, היו גם דברים שעוררו בי דאגה, שראיתי אותם כלא צודקים או לא הוגנים", היא ממשיכה, "כשמשהו הופך לתנועה רחבה, פתאום הגבולות מיטשטשים ממשהו 'לא נעים' למשהו פלילי; דברים שהיית מתאר אותם כחוויה שלילית בין גבר לאישה, מקבלים כותרת של הטרדה. יש משהו בהיררכיות של פגיעה ואלימות שנורא הושטח. החוק מגדיר בדיוק מהי הטרדה מינית. יש מקרים של אי נעימות או צורה פוגענית שמייצרת חוויה שלילית – אבל לא כל חוויה שלילית צריכה להפוך לפלילית. יש דברים שיכולים להסתכם בסליחה ולא נעים. במקומות שהפרופורציות נעלמות, מתחילות להיות בעיות".
ומה מצאנו בארון של אורטל בן דיין?
ומה גילינו בארון ובבריכה של נערת ישראל במיל' ענת כרם אנג'ל?
