גדלתי בבית דתי, אבל ליברלי, ובגיל 18 התחלתי תהליך של חזרה בשאלה. בגיל 21, אחרי השחרור מהצבא, הכרתי את עדי ומיד התאהבתי בו. המראה החיצוני שלו היה כל מה שחלמתי עליו, הוא בן אדם טוב וידעתי שהוא יהיה אבא מדהים לילדים שלי. גם הוא התאהב בי, והרגשתי שאנחנו משלימים אחד את השנייה.
עדי הוא חילוני, ובעקבות הקשר שלנו השלמתי סופית את תהליך החזרה בשאלה. למרות זאת, בגלל שחונכתי בבית דתי, היה לי חשוב להתחתן ולהקים משפחה בגיל צעיר. העליתי את הנושא כבר בפגישה הראשונה שלנו, אבל בניגוד אליי, עדי עדיין לא הרגיש מוכן לחתונה. הוא היה בן 20, וזה היה מוקדם בשבילו.
אחרי כמה חודשים, בגלל שלא היינו באותו ראש בנושא הזה, נפרדנו. כעבור זמן קצר החלטנו לחזור, כי האהבה שלנו הייתה כל כך חזקה ועוצמתית. הבהרתי לעדי שאני מחפשת משהו רציני, והוא הבין את זה ואמר שגם הוא מרגיש ככה. ידעתי שעדי הוא האחד בשבילי, ולא חשבתי שיש טעם למשוך את זה.
אחרי כשנה וחצי של זוגיות, החלטנו לעבור לגור ביחד. ביום שבו הגענו להחלטה הזו, כבר מצאתי דירה בתל־אביב ועברנו אליה למחרת. כזו אני. כשאני מחליטה משהו, אני עושה ופועלת במהירות. אחרי המעבר יצאנו לקניות בסופר לבית החדש שלנו. בזמן שהסתובבנו בין המדפים, עדי אמר לי שהוא מרגיש שאנחנו כמו משפחה. זה שימח אותי כל כך, שמיד שאלתי: 'אז מה? אנחנו מתחתנים?' הוא זרק 'כן' וחייך. הוא לא התייחס לזה כאל משהו רציני, אבל מבחינתי זה היה ממש כמו הצעת נישואים, והחלטתי שאני מארגנת לנו חתונה בלי שהוא יידע.
למחרת בבוקר התקשרתי למשפחה שלי, למשפחה שלו ולחברים שלנו, והודעתי להם שאני ועדי מתחתנים. ההורים משני הצדדים שמחו בשמחתנו, אבל הזהירו אותי שאנחנו ממהרים, שאנחנו עוד צעירים, ושעדיף שנחכה קצת. אבל אני לא הייתי מוכנה לחכות. הרגשתי שזה זה.
בתוך פחות מ־24 שעות ארגנתי לנו את החתונה, כאמור, בלי להגיד מילה לעדי, שהיה עסוק בעבודה. הרגשתי שאם אני אסגור את הכל בעצמי והוא לא יצטרך לנקוף אצבע, הוא יסכים לשיגעון שלי. סגרתי צלם, די־ג׳יי, עיצוב להזמנות ומאפר. רוב הספקים שסגרתי איתם היו חברים ומכרים שלי, והרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות. הייתה לי בראש תמונה של שמלת הכלה שתמיד פנטזתי עליה, וכשהגעתי למעצבת מיד בחרתי בשמלה הראשונה שמדדתי. ידעתי גם שאני רוצה להתחתן באולם ביפו בחודש מאי, שזה היה מבחינתי התאריך המושלם, אבל רציתי שבמקרה הזה עדי יהיה שותף בהחלטה. ואז, אחרי שסגרתי את רוב הספקים לחתונה בתוך כמה שעות ולפני שסגרתי את האולם, התקשרתי לעדי, ביקשתי ממנו שיפתח יומן ושיגיד לי מה דעתו על חתונה במאי. הוא היה בשוק טוטלי. לא הבין מה אני אומרת לו ועל איזו חתונה אני מדברת. הזכרתי לו את השיחה שהייתה לנו בסופרמרקט ושהוא אמר שאנחנו כמו משפחה, והסברתי לו שהחלטתי לקחת את העניינים לידיים ולארגן את החתונה. אחרי שהוא יצא מההלם, הוא פשוט זרם עם הרעיון.
הלכנו יחד לאולם שרציתי, סגרנו תאריך ובתוך חודשיים התחתנו. החתונה הייתה מקסימה וצנועה, כולם שמחו, רקדו וקיבלנו תגובות נהדרות מהאורחים, שאמרו שהחתונה הייתה מהממת. יום החתונה וימי הלידות של הילדים שלי היו המאושרים ביותר בחיי.
בדיעבד, אני שמחה שהתחתנתי בגיל צעיר וגם שארגנתי הכל בעצמי. אני מאמינה שאם אתה חולם לעשות משהו, אתה צריך פשוט לקום ולעשות, ולא לתת לפחד לשתק אותך. המוטו הזה מוביל אותי גם בקריירה. במשך 17 שנה עבדתי כחשבת שכר בחברת הייטק. לפני עשר שנים החלטתי לעזוב, לשנות כיוון ולהגשים חלום, לפתוח בוטיק מעצבים. ביום שבו קיבלתי את ההחלטה, כבר שכרתי חנות בגבעת־שמואל. קיבלתי בעיקר קהל דתי, שהתאהב בבגדים שמכרתי. בשלוש השנים האחרונות אני מפיקה את יריד האופנה Sheek me, שמציע בגדים ואקססוריז של מיטב המעצבים. כמו שנהניתי להפיק את החתונה שלי בתוך פחות מ־24 שעות, אני נהנית גם מהעשייה הזו.
שורה תחתונה: "לכו עם הלב שלכן ואל תהססו. פשוט תעשו".
- לימור כץ (45), מפיקה של ירידי האופנה Sheek me ברחבי הארץ. נשואה ואם לשלושה, גרה בגבעת־שמואל.
