די לאלימות: למה האוהדים ממשיכים בקטטות?
הספורט הוא אכן חשוב, אך לכל יריבות ספורטיבית, מרה ככל שתהיה, צריכים להיות גבולות. אני מאמין שאם כל אוהד יזכיר לעצמו את זה מדי פעם, זה יעזור לו להיות רגוע יותר ולמנוע את המהומה הבאה
אלימות בספורט היא תמיד דבר רע, אך השבוע היא צרמה לי יותר מתמיד, בימים בהם נהרגו טובי בנינו על ידי מרצחים אכזריים. אני חושב שאם אותם משתתפים בקטטה במנורה מבטחים היו חושבים על אותם חיילים, הם היו נוהגים באיפוק מסוים.
אני מכבד מאוד את היריבויות הספורטיביות, וחושב שהן מעולות ונותנות לספורט את הקסם המיוחד שלו שהופך מיליארדי אנשים בעולם למרותקים למסך. אני מודה שגם אני מקלל ומתעצבן לא מעט במשחקים של קבוצתי האהובה - את השופט, את שחקני הקבוצה היריבה ואפילו את שחקני הקבוצה שלי אחרי מהלך גרוע שעשו. ככה זה אוהדים. אבל לכל דבר יש גבול, ואני מאמין שרוב האוהדים השפויים יוצאים מהאצטדיון או מההיכל ושוכחים את הכל, כי הרי אנחנו עם אחד בסופו של דבר.
בשביל מה צריך את כל האלימות הזו והעימותים בין קהלי האוהדים? על מה נלחמים פה בדיוק? אלו שאלות שאין להן בעיניי אף הסבר הגיוני. פעם קרה מצב בו אוהדי הקבוצה היריבה נכנסו ליציע הביתי בו ישבתי ועודדו את קבוצתם. רתחתי מזעם, ורק רציתי שיבוא מאבטח וייקח אותם מהעיניים שלי. אחד מהם פנה אליי בנימוס והחל לדבר איתי על המשחק, אדם מבוגר באזור גיל החמישים, ואיכשהו נרגעתי והתנהלה שיחה נעימה על המשחק. במקרה שמתי לב לקעקוע על ידו, והוא סיפר לי על בנו אלון בקל הי"ד, שנרצח באכזריות על ידי מחבל בפאב בת"א. שבוע לפני כן הגעתי לטקס יום הזיכרון בשבט הצופים בו גדלתי, בו הוזכר אלון כאדם שתרם רבות לחברה לפני הירצחו, והסיפור שלו ריגש אותי מאוד.
אלון היה אוהד הפועל ירושלים, ומאז אבא שלו מגיע לכל המשחקים כדי לעודד את הקבוצה שאהב בנו. סיפרתי לאביו של אלון על הטקס, והוא התרגש מאוד. בסיום המשחק הפועל ירושלים ניצחה. באתי להגיד שלום וללחוץ יד לאביו של אלון, שבתגובה חיבק אותי חיבוק חזק שלא אשכח. הקבוצה שלי הפסידה וזה לא עניין אותי בכלל, משום שקיבלתי שיעור ענק לחיים: שהספורט הוא אכן חשוב, אך לכל יריבות ספורטיבית, מרה ככל שתהיה, צריכים להיות גבולות. אני מאמין שאם כל אוהד יזכיר לעצמו את זה מדי פעם, זה יעזור לו להיות רגוע יותר ולמנוע את הקטטה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
