ב־2016 לימור זהר שביט (38) העלתה את פוסט הפרידה שלה מחברת האופנה קסטרו, אחרי חמש שנים אנרגטיות ומשפיעות כסטייליסטית הראשית של החברה. ביום ההולדת ה־30 שלה, כמתנה של היקום, היא נכנסה לתפקיד הנחשק ועברה עם החברה שנים חזקות של פריחה - תקופה שבה תצוגות האופנה של המותג הפכו לאירועים גדולים ומדוברים והקולקציות התקעקעו כמעודכנות ומשפיעות ביותר.
היא נולדה וגדלה בעיר תל אביב והתפתחה כסטייליסטית בתוכניות טלוויזיה ("y בעשר", "מדריך לסלב המתחיל"). משם המשיכה לסגנון קטלוגים והפקות של מעצבים מובילים והפקות אופנה של עיתונים ואתרים גדולים. טביעת האצבע שלה הייתה מזוהה: היא הייתה מושלמת להפקות שדרשו בניית סיפור, כמו מחווה לאייקוני תרבות ואופנה, וידעה לעניין ולהעז.
הטוטאליות והצבעוניות שלה הפכו אותה לדמות שאי אפשר להתעלם ממנה, וגם לא כדאי. היא טיפחה רעמת אפרו הרבה לפני כולם והפכה אותה לסימן היכר. הבגדים שלה תמיד היו צבעוניים יותר והסגנון האישי כלל מחשופים ועקבים קטלניים, הדפסים נועזים ותכשיטים גדולים. כדי להבין את הדמות יש לדמיין בחורה שנראית כמו מסיבת דיסקו מהסבנטיז ומסתובבת עם כדור מראות דמיוני מעל הראש, ולהוסיף למחזה הזה פסקול של דיאנה רוס או דונה סאמר.
עכשיו, ב־2019, לימור זהר שביט עומדת להמציא את עצמה מחדש כמעצבת חוויות ויזואליות. כמו תמיד, גם הפעם היא בונה לעצמה נישה מקורית, ומאחר שמדובר באחת הדמויות המוכשרות בתחומה, נראה שיש למה לצפות.
במעליות יש תחושת זרות שאני רוצה לשבור
"כל חיי אני סביב יופי ואסתטיקה", היא מסבירה, "התשוקה שלי היא לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר ולייפות את עצמם ואת החלל שלהם. האתגר הבא שלי הוא ליצור חוויות שאנשים ייכנסו אליהן ויהפכו להיות הפרזנטורים והשגרירים שלהן".
במסיבת הסילבסטר הגדולה של מגזין Gostyle, היא קיבלה שטח משלה והפכה אותו לנקודה חמה ומועדפת לצילומי סלפי נוצצים. היא שיתפה פעולה עם מרינה פוזנר וג׳ורדן בלום, ויחד הם הקימו בריכת בלוני זהב מפתה וריפדו אותה במזרני אוויר. הבריכה הייתה מוקפת בקישוטי דקלים ומכותרת בקירות מנצנצים – כמו ג'ימבורי לפעוטות, אבל בגרסת הגלאם למבוגרים. "כולנו קצת עורבים", היא מסבירה, "אנחנו נמשכים לנוצץ".
אורחי המסיבה נהנו לטפס ולגלוש לבריכה ולהיעלם מתחת לבלונים. אחר כך הם הגיחו מתחת לבלונים כמו מתוך בריכת קצף ותיעדו את עצמם באינסטגרם בהתלהבות.
"ההשראה למיזם החדש שלי היא 29Rooms", זהר שביט מסבירה. "זה פרויקט של בחורה אמריקאית, שאחת לכמה זמן משתלטת על חללים תעשייתיים ריקים ובונה בהם אירועי ארט אינטראקטיביים בשיתוף חברות ומותגים שמתאימים לחוויה. אנשים קונים כרטיסים לאירועים שלה ויוצרים איתה תרבות בילוי חדשה".
אז אחרי שהיית סטייליסטית, את רוצה לסגנן אירועים?
"לא רק. אני מאוד אוהבת חללים אינטימיים, ובין השאר אני מתמקדת בחדרי שירותים ומעליות. אני מדברת עכשיו עם חברות בנייה, כי למגדלי מגורים שיציעו חוויה במעלית יהיה יתרון על פני השאר. בתאי שירותים ומעליות יש קהל שבוי, שמכורח הנסיבות פנוי לכמה רגעים כדי לספוג חוויה. במעליות יש תחושת זרות שאני רוצה לשבור. להביא לשם שוברי שתיקה ולהעביר את מי שנוסע בהן משהו שצריך ואפשר להעיר עליו. אם עלית יחד עם זרים במעלית מיוחדת, כבר יש לכם קטע ביחד. ותחשבי על מועדונים ששותים בהם אלכוהול ומגיעים הרבה לשירותים – זו הזדמנות נהדרת לפגוש שם את הקהל ולעניין אותו במוזיקה, צבעים, רעיונות. אני רוצה לשתף פעולה עם אינסוף צורות וגוונים של מוצרים ואנשים".
איך הגעת לזה?
"אחרי קסטרו פתחתי בפלורנטין את 'ארטמיסיה', גלריה עם אג'נדה נשית שהציגו בה רק אמניות. בחרתי בפינצטה את האמניות הכי מעניינות. היו בגלריה קורס ציור, אירועים לאימהות וילדים, הרצאות, מכירת פריטי אמנות, אופנה, צילומי הפקות אופנה ועוד, והבנתי שהדבר שהכי ריגש אותי שם היה ליצור חדרים מתחלפים עם אמניות שונות שאירחתי וליצור בקומה השנייה של הגלריה, בכל חודש, עולם אחר, בכל פעם עם אמנית חדשה.
"עם מעיין טולדנו, צלמת חזקה ביותר שצילמה לאחרונה את הקמפיין של קנזו עם לורדס, הבת של מדונה, בנינו את החדר הוורוד. איתה השקנו את ערב הפתיחה. הזמנו אנשים לחוות נשיות באקסטרים ובנינו סוג של בורדל, שבמרכז שלו הייתה מיטה עם מצעים ורודים וקופסת אור ורודה ענקית עם הכיתוב all my feelings are mine.
"עם האמנית מאיה פור בניתי חדר שמשקף את תופעת האגרנות של צעירות שמביאות תפיסה אחרת של ניקיון וטיפוח. היא מצאה חבורת בנות שחיה אחרת לגמרי - בתוך עומס לא ייאמן של פריטים. לא טורחות לפנות כלים מלוכלכים או להחזיר חפצים למקום ומרגישות עם זה בסדר לגמרי".
גל היא אדם ערכי ומהמם"
מה הביא אותך מעולם הסטיילינג לעולם האמנות?
"בן הזוג שלי, אלי אדרי (44), פתח לפני חמש שנים את הגלריה 'פחות מאלף' בשכונת פלורנטין בתל אביב ועשה מהפכה בזירת האמנות בארץ. הוא רצה להנגיש אמנות לקהלים גדולים ומצא את הדרך למכור אמנות מקורית ומעולה בפחות מ־1,000 דולר לעבודה. הגלריה שלו הפכה למבוקשת מאוד והיום יש לה כבר שלושה סניפים: שניים בתל אביב ואחד ברמת גן. כשהתחלתי להבין שהגיע הזמן שלי לעזוב את הסטיילינג, הוא העלה את הרעיון שבעוד שהגלריה שלו מתמקדת באיכות מעולה במחירים חדשים, נפתח עוד גלריה שתהיה שלי ותתמקד באמנות נשית. שנינו מרגישים מראש מה יהיה הדבר הבא בהרבה תחומים וצפינו את ההתחזקות של הקול הנשי, שאנחנו מרגישים עכשיו במהפכת ה־MeToo".
איך בכלל אפשר לעזוב תפקיד כל כך נחשק בבית אופנה גדול?
"כשהגעתי לעבודה, הייתי רווקה שעובדת במהירות של 1,000 קמ"ש, כזאת שמתאבדת על כל תצוגה. 11 תצוגות אופנה עשיתי שם, ובכל אחת השקעתי את כל הנשמה. אחרי חמש שנים הייתי כבר אמא לג'וי, שהיא היום בת שש, וסדרי העדיפויות שלי בחיים השתנו. לא רציתי להיות איתה ולהתעצבן בגלל בחירה לא טובה של טי־שירט לצילומים. כמו שדורין פרנקפורט אמרה לי פעם: 'זה רק בגדים'. מעבודה מבוקר עד לילה בלי לאכול לפעמים, כי אין לי זמן, הפכתי למניקה שחייבת לעצור לפעמים ולקחת בחשבון את הילדה המדהימה שנולדה לי. הרגשתי שהפוקוס שלי כבר לא שם".
זה התפקיד הכי משמעותי שעשית עד היום?
"כמובן. תפקיד החלומות. את באה בבוקר ואת צריכה להיות יצירתית עד הערב. את מפנטזת, עפה ומגשימה ועובדת מול כל המדינה. הגעתי לתפקיד הזה עם אנרגיות בשמיים, עשיתי שם כל כך הרבה דברים עד שהיה ממש קשה למצוא לי מחליף אחרי שעזבתי, כי התברר שלאדם אחד די קשה לעשות הכל: סיפקתי כל הזמן בגדים מתאימים שלנו להפקות שעשו סטייליסטים חיצוניים, צילמתי חומרים להפקות דיגיטל, סיגננתי כל שנה קולקציות אביב־קיץ וחורף־סתיו וגם צילומים לקולקציות שונות, וכמובן שגם עשיתי את הסטיילינג לתצוגות שלנו".
"גל הייתה עדיין הפרזנטורית כשהיא התחילה להצליח בחו"ל, ובהתחלה, בגלל שהיא מדהימה כל כך, באמת אדם ערכי ומהמם, היא נתנה לנו לפני כולם את האופציה להלביש אותה לאירועים גדולים. זה היה ברור שמי שילביש אותה יקבל חשיפה עולמית והלכנו על זה. בתור הפרזנטורית לא היה נראה לה הגיוני שהיא תלבש לפרמיירות בגדים של מותג אחר. כך יצא שעבדתי על לוק של שמלת קשקשים שחורה באורך מקסי עם מחשוף וי עמוק עבורה לפרמיירה העולמית של 'מהיר ועצבני 6' . כשהיא סיימה את החוזה עם החברה, פראדה, דולצ'ה וגבאנה וויקטוריה בקהאם ועוד המון בתי אופנה בליגה הזאת התחילו להתחרות כדי להלביש אותה".
עולם האופנה עבר שינוי בשנים שעבדת כסטייליסטית?
"השוק הפך בשנים האלה ליותר ויותר אגרסיבי, פתאום התחרות הופכת להיות מול חנויות אונליין מכל העולם, ואת מבינה שהשראה וקריאטיביות זה כבר לא מספיק. בשנים האלה מהירות מסחררת של מענה לטרנדים וייצור זול הפכו להיות שם המשחק. ב־2016 אנשים פחות התעסקו בלספר את הסיפור שלהם דרך בגדים, וזה הפך למלחמת ריטייל ואינסטנט. החומרים של כל החברות הפכו להיות זולים. הם סימנו וי על הטרנד, אבל לא ייצרו את החוויה. יום אחד ישבתי עם אלי בגינה והוא הסתכל עליי ואמר לי: 'את נהיית אפורה. את כבר לא את ערה ושמחה ויוצרת. את מאבדת את עצמך'. ואז החלטנו לעשות את השינוי".
גלריה ארטמיסיה:
הגלריה שלך "ארטמיסיה" נסגרה אחרי שנה ושמונה חודשים. שוק האמנות התברר כיותר קשה ממה שחשבת?
"הלכתי בגדול, כי אני לא מכירה דרך אחרת. אני לא יודעת להתפשר על החלומות שלי. לקחתי הלוואה של חצי מיליון שקל, פדיתי את כספי הפיצויים שהיו לי וכל סכום אחר שיכולתי לפדות ומימנתי במשך חצי שנה את השיפוץ של ארטמיסיה, שהייתה לפני כן מרפדייה חשוכה וישנה מול הגלריה שאלי פתח בפלורנטין. לא התפשרתי על הלייסטים על הקירות ולא על עיצוב השירותים. הרמתי פתיחה עם המוזמנים הכי מעניינים. שיווקתי בכמעט 100,000 שקל בפייסבוק.
"שיחקתי בכסף של גדולים. בדיעבד, הייתי צריכה להשקיע יותר בחיפוש משקיעה שתעזור לי לסחוב את כל זה קדימה. הייתי עסוקה בקריאייטיב, כמו שאני יודעת ואוהבת, ולא הייתה לצידי שותפה שמחזקת אותי מהצד של המספרים. אלי ניסה לפקוח לי את העיניים ולנתב אותי למקום נכון מתוך הניסיון שלו כבעל גלריה, אבל לא הייתי במצב של להקשיב לו. יכולתי ללמוד מאלי ובחרתי שלא. אולי היה לי אגו של מטומטמת ואולי הייתי צריכה ליפול כדי ללמוד את השיעור בעצמי. להבין במה אתה טוב ובמה לא – זה שיעור חשוב. ניסיתי להיות הכל. אני אשת קריאייטיב טובה, אבל אולי לא אשת מכירות טובה".
שביט ובן הזוג, אלי אדרי:
זה גרם למתחים בזוגיות?
"יש לי בבית איש אדיר שמאפשר לי עכשיו לנשום רגע. לאורך כל הדרך הוא ראה אותי ואמר: 'את עוד לא מבינה איזו אישה עצומה את וכמה מטורף כל מה שאת עושה, אבל תיקחי אוויר רגע ותקשיבי לעצמך'. אלי יכול לפעמים לקחת יום שלם כדי לחשוב. אני אדם של עשייה והרבה פעמים אני ישר קופצת ומתקדמת עם מלא רעיונות. אבל עדיף לפעמים להתקדם לאט ולבוא קשובים. לפעמים ההתלהבות יכולה לשרוף פרויקט. שנינו אנשים שחולמים, לא בענק, בעצום, וכל אחד מאיתנו עזר לשני להגשים את החלום.
"כשהוא התחיל עם 'פחות מאלף' אני סיימתי חופשת לידה של שלושה חודשים, נעזרתי באמא שלי והבאתי הביתה את המשכורת שלי כדי שהוא ייקח את הזמן ויבסס את העסק שהוא הקים. התעקשתי בזמן הזה על הנקה מלאה, ובמשך שנה וחצי הייתי הופכת עולמות כדי שבקבוקי החלב ששאבתי יגיעו לג'וי. הייתה תצוגת אופנה שעליתי בסופה להשתחוות עם כתמי חלב על הבגדים. נהניתי מההריון ואדיר לי להיות אמא, אבל לשלב את זה עם תפקיד תובעני היה מאתגר. כשהגיע תורי לרוץ עם הגלריה שלי, אלי היה שם בשבילי. כשהניהול של ארטמיסיה התברר כמורכב, הוא אמר שמבחינתו אם אני לגמרי מאמינה בזה וכולי שם, ניקח עוד הלוואה ונמשיך, אבל אני כבר הייתי מותשת והרגשתי שזה לא אחראי מצידי להמשיך. זה היה כבר לסכן את הכסף של הגן של הילדים. החלטתי שכרגע צריך לחזק את החזק, כי אחרת החלש יגמור את הכל, ועברתי לנהל את שיתופי הפעולה ב'פחות מאלף'".
הכתבה המלאה במגזין Gostyle
