בכל יום עבד בנמל, והיא חיכתה לבשורה על מותו: פרק מספרו של גדול סופרי ברזיל

 קָ. טֵ. אֶסְפֵּרוּ

1

האותיות בשלט אשר נשא את שמו של הבית השיתופי היו שונות אלה מאלה - כחולות ואדומות, אחדות ארוכות יותר, אחרות נמוכות יותר. כל מי שנכנס לשיכון נתקל בשלט שהיה תלוי על מרפסת הקומה הראשונה. אף על פי כן, ידעו רק מתי מעט שבקצהו האחורי של המבנה הממוספר 68 קיים בית שיתופי. מסדרון הכניסה החשוך שהוביל אליו עמד מתחת לחדר המדרגות ושימש גם את משפחת פֶרְנַנְגִ'יס שגרה בקומת הקרקע של הבניין, מאחורי המכולת. לפעמים, כשהיה אחד הדיירים מגיע בשעה מאוחרת מכרגיל, היה האיש עלול להיתקל בקָבָּסָה או להיכנס בשוגג לשלולית מים. במסדרון הזה נהגו גברים להשתין, וכלבים וחתולים היו מחרבנים שם. אֶנְרִיקִי השחור הוא שהדביק למעבר את הכינוי "פסאז' טינופת".

שתי קומות עם שישה-עשר בתים. בתים, כך צוין במפורש בקבלה החודשית שהציג הבעלים של שיכון 68: "קיבלתי מגברת רִיקַרְגִ'ינָה זו וזו סך של 30,000 רֶיְס, וזה הוא שכר הדירה החודשי בבית 16 שבשדרת קָ. טֵ. אֶסְפֵּרוּ על מדרון פֵּלוּרִינְיוּ, מספר 68".

זאת ועוד, הבעלים, ואך ורק הוא, כינה את הדבר הזה "בית". הדיירים עצמם קראו למקום "החור שלי". ובצדק. כל דירות החדר באותו הגודל, שמונה למטה ושמונה חולשות על אלה הראשונות, הקירות - דיקטים, התקרה - אבץ. כאשר יקדה השמש, היה נדמה שהבית השיתופי עומד לעלות בלהבות. אף אחד לא היה מסוגל אז לשאת את הדירות המחניקות - סלון, חדרון ומשהו דמוי מטבחון אשר בו, על ארבע אבנים, היה מונח סיר השעועית.

אחדים החזיקו בבעלותם פתיליות ישנות שרכשו בשעתם מגנבים צוענים. בקדמת הבית השיתופי השתרעה חצר שרצפתה משטח בטון, שם עמד גם מכל המים, ואותה חצר רב-שימושית הייתה לכובסות המקום לתליית הכבסים, לילדים - גן השעשועים, וערש כלולותיהם של חתולים מיוחמים כמשוררים ושל כלבים חצופים שהנשים גירשו באבנים בשעה שהגברים עמדו והתפקעו מצחוק. בחצר הזאת מצא את מַטה לחמו חלק הארי של דיירי קָ. טֵ. אֶסְפֵּרוּ, שהרי כמעט כל יושביו של הבית השיתופי היו כובסות ומגהצות, נשים שעזרו לבעליהן הפועלים להתפרנס והרוויחו לעתים קרובות אף יותר מבני זוגן.

רוצים לקרוא את "זיעה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

כמו כן, הייתה שם מעין מדשאה שכינו אותה בנדיבות "גן ירק" ובה עץ פּלפל אחד ויחיד אשר חלש על הנוף. מאחוריו ניצב מבנה קטן שצורתו כצורתה של כיפת כנסייה ובתוכו הייתה ממוקמת המאפייה הערבית שפעלה בסתר וזכתה לקהל לקוחות יוצא מן הכלל. החצר לא תמיד הייתה נחלתן הבלעדית של הנשים. כבר פעמיים אירע שהבעלים השכיר אותה לקבוצות מהגרים, ואלה פרשו בה את מחצלותיהם כדי לאכול עליהן גושי סוכר ולשכב שם לישון בעודם שקועים בהמתנה לספינה שתיקח אותם אל העבדוּת במטעי הקקאו של אִילֵאוּס, בֶּלְמוֹנְצִ'י וקָנָוִיאֶיְרָס. מכיוון שלא היה שום טעם למחות, היו הכובסות תולות אז את הכביסה במרפסות, בסלונים ובחדרונים, ומייבשות את היתר בכוחו של המגהץ הלוהט, דבר שאילץ אותן להוציא הוצאות מופרזות מחמת צריכת פחם מוגברת.

2

דוּס רֶיְס הטתה את ראשה וצרור הבגדים צנח על הרצפה. היא התיישבה על תיבת הגָז, מתחה את רגליה היגעות והתירה את הקשר בסדין ששאר הבדים נצררו בתוכו.

הבית השיתופי היה שרוי בדומייה. היה יום שני, הגברים יצאו מוקדם לעבודה ואילו הנשים התרוצצו בין בתי לקוחותיהן ואספו מהם את הבגדים המלוכלכים שהתעתדו להחזיר בשבת ככבסים נקיים ומגוהצים.

דוּס רֶיְס התחילה להפריד את הבדים אלה מאלה בהתאם ללקוחותיה, והיא בדקה היטב כל פריט ופריט לבל תיאלץ לשלם בדיעבד תמורת חולצות משי ומגבות רחצה.

בעלה שנע בחדר הסמוך קרא לה:

"דוּס רֶיְס! דוּס רֶיְס!"

"מה העניין?"

"כבר חזרת?"

"לא, עוד לא..." השיבה לו בצחוק.

הגבר נכנס לחדר ולגופו אך ורק חולצה שבקושי הגיעה לו עד לטבור. הוא חיבק את צווארה של האישה.

"אַת הסתדרת עם כל המשקל הזה?"

היא העיפה מבט ברגליו השעירות:

"תלבש כבר מכנסיים, עדיף ככה! ולך לרחוץ את הפרצופון שלך! אתה הרי עוד לא סילקת את קורי השינה מהעיניים..."

"קורי שינה? זאת הדייסה של הנשמה, מתוקה שלי..."

הוא נשכב על הכבסים ומשך אליו את דוּס רֶיְס שצחקה כאילו מחשבותיה מתפזרות לכל עבר.

"חכה רגע... אני נופלת!"

"את נופלת על משהו רך..."

השניים נשארו שם מחובקים, בלי לחוש כלל בריח שהבגדים המלוכלכים מפיצים סביבם.

"תראה, הדלת פתוחה!"

"אז מה?!"

התוכי של הגברת רִיקַרְגִ'ינָה השמיע צחוק כפול ומכופל בדירת החדר האחרונה שבבית השיתופי.

דוּס רֶיְס העירה בקול ענות חלושה:

"רואֶה, טמבל?"

בעלה הצמיד לשפתיה נשיקת פרידה ועזב. התוכי של הגברת רִיקַרְגִ'ינָה צווח בעקבותיו:

"כַּפְרִי!"

דוּס רֶיְס יצאה למרפסת ונופפה לשלום אל הגבר המתרחק ונעלם.

3

מכיוון שעבד במזח כפועל נמל, ממילא לא היה עתיד לחזור אלא למחרת בבוקר.

ספינה גרמנית עמדה להיכנס לנמל בצהריים והתכוונו לפרוק ממנה את המטען בשעות הערב והלילה. דוּס רֶיְס דמיינה איך בעלה לוקח את הארגזים שהעגורן עוקר מבטן הספינה. תמיד היה שב הביתה שחור מפחם, בגדיו מיוזעים וכל-כולו מדיף ריח שאיננו דומה לשום ריח אחר.

דוּס רֶיְס אמרה לו פעם:

"עולה ממך ריח של קָשָׁאסָה רקובה..."

"את ראית פעם קָשָׁאסָה רקובה?"

בלִבה של דוּס רֶיְס קינן פחד רווי באמונות טפלות, יִראה טמירה מפני העגורנים המצוידים בכבלי פלדה ובגלגלי ברזל. יותר מגבר אחד מצא את מותו מתחת לאותן מפלצות שחורות וכל אימת שהיה בעלה יוצא לעבודה, נכמר לִבה של האישה בקרבה וצמרמורת חלפה בגווה השחום. במשך כל הערב חשה חסרת מנוח, שרויה הייתה בציפייה לידיעה המרה בדבר מותו של בעלה מתחת לעגורן. עצבנית עבדה ובקושי טרחה לענות על השאלות שהפנו אליה חברותיה לעבודה. רק כאשר שב בעלה ונכנס, אפוף באותו ריח מוזר שנספג בבגדיו ובגופו, הייתה נרגעת. למרות זאת מיששה אותו מכף רגל ועד ראש. הוא חייך לנוכח החשש שלה, אבל היא הייתה בטוחה שעוד יקרה אסון והתחננה בפניו שיעזוב את העבודה הזאת, וָלא - נפשה לא תמצא מרגוע.

"די כבר עם השטויות האלה, דוּס רֶיְס. אין לך מה לדאוג!"

"אבל אני פוחדת..."

"וקשה מאוד כיום למצוא עבודה..."

"אתה תעזוב את המזח אם תמצא עבודה במקום אחר?"

הגבר הבטיח:

"אם אני רק אמצא, אעזוב..."

"אני אהיה אז כל כך מאושרת..."

"איזו טיפשונת שאת!"

למחרת שוב יצא לפרוק מטענים מספינות בעלות שמות זרים שהוא ביטא בהגייה רצוצה. דוּס רֶיְס נעשתה מדוכדכת ועצבנית, ומייד ובכל פעם ששמעה את האמבולנס צופר, הייתה שועטת אל הדלת החוצצת בין שיכון 68 לבין הרחוב. אך הריצה החלה להקשות עליה, כי לעובָּר בבטנה כבר מלאו שבעה חודשים.

4

הן שרו בשעה שהיו משפשפות את הסבון בתחתונים ובחולצות, בשעה שהיו מקפלות את הבגדים, בשעה שהיו מוסיפות פצ'ולי למים כדי שהכבסים המושְׁרים בהם ידיפו את ניחוחו. אחדים מלקוחותיהן לא אהבו את הריח ואמרו שהפצ'ולי מסריח כמו שחור.

נשים מעליית הגג ומהקומות האחרות שהתפרנסו גם הן מהכביסה נהגו להצטרף לעשר הכובסות מהבית שבקָ. טֵ. אֶסְפֵּרוּ, וכאשר לא שרו, היו משוחחות ובפיותיהן שפע של תלונות וצחוק. מולאטיות, פורטוגליות, ערביות, זקנות וצעירות, התייחסו אז לחיי הלקוחות וידעו לספר על כל מה שמתרחש בבניין. הן היו מתלוננות אישה באוזני רעותה, מקללות את החיים בעולם הזה והולכות יחדיו למופע החינם ב"אוּלִימְפְּיָה". באותן הזדמנויות נהגו להצמיד את השמלות לירכיהן או ללבוש מכנסיים שהגברים חדלו זה כבר ללבוש. במהרה היו מזדקנות מתחת לשמש היוקדת שהענישה אותן קשות בשעות אחר הצהריים בכל קיץ וקיץ.

ז'ורז'י אמאדו(צילום: AP)

אף על פי שאמרו כי הערבייה הזקנה מעליית הגג, זאת שהתברכה בחוג הלקוחות הנרחב ביותר מבּין כל הכובסות, מקיימת יחסים עם בנהּ, והיא אמנם מסלקת את הלכלוך מהבגדים אבל צוברת אותו בגוף שלה, אם כי טענו שדוּס רֶיְס גסת רוח, שז'וּזֵפָה שוכבת עם הגברים שבשבילם היא מכבסת ושוִיטוֹרְיָה חוטפת מכות מבעלה, שררה ביניהן סולידריות, ובזכות האחווה הזו היו מלוות סבון לעמיתה שלא היה לה כסף ואף מעניקות עבודה לאלה מהן שחוג לקוחותיהן היה מצומצם. אותן נשים, כאשר נזדמן להן לזכות בלקוחות טובים, היו משלמות בחזרה תמורת העבודה שבהן זיכו אותן חברותיהן במשך ימיהן הרעים. אפילו למָרִיָּה הקשישה שאף אחת מהן לא רחשה לה שמץ של חיבה, נהגו לעזור. היטב ידעו כי לא יזכו בשום גמול. אותה קשישה רק הטיחה גידופים וקללות בזאטוטים, בבני הנשים האחרות, הם שדרכו על הכבסים הפרושׂים בחצר.

5

ראויה האמת להיאמר: פעמים ספורות בלבד ביקשה מָרִיָּה הקשישה עזרה. חוג לקוחותיה נמנה עם הגדולים ביותר. היא כיבסה בשביל המוני הסטודנטים שגדשו את האכסניות בטֵרֶיְרוּ וברחוב בִּיסְפּוּ. ביחסה אליהם התרפסה כאסקופה נרמסת, ממש נופת צופים. הטיפול שהעניקה להם היה שונה בתכלית השוני מן האופן שנהגה בכובסות ובבניהן. נשות החצר לא אהבו לכבס לסטודנטים, כי לאלה יצא שם של תפרנים שאינם משלמים או מתמהמהים בתשלום. הנשים העדיפו לעבוד בשביל עקרות בית. האמהות אמנם התמקחו על המחיר, אבל בכל זאת שילמו.

מָרִיָּה הקשישה, לעומת זאת, עבדה אך ורק בשביל הסטודנטים ועלה בידה לקבל את שכרה ללא דיחוי. היא עצמה מעולם לא הלכה לגבות את כספה. תמיד שלחה לשם כך אל הסטודנטים את הבת שלה, את סֵלוּטָה, נערה כנועה בת שלוש-עשרה שזרועותיה היו מכוסות תדיר באותות המכות והשריטות שאמא שלה השאירה עליהן. בניגוד לאותם אותות לא שימרו ירכיה ושדיה הקטנים שום סימן ממזמוטיהם של הסטודנטים ששלחו אליה ידיים. גם שפתיה לא חשו בשום טעם, לא בנשיקותיהם ולא בנשיכותיהם. תחילה אכן התנפחו: נראה שהנערה נזדקקה לזמן כדי להסתגל לשיטה המוזרה שנקטה אמא שלה כדי לקבל את שכרה.

אולם מכוח המכות ובמרוצת הזמן הרימה ידיים בסופו של דבר והחלה לגלות אדישות מוחלטת. שמחתה היחידה הייתה בהכנת שמלות לבובה בעלת זרוע אחת בלבד, הבובה שתתפסו-אותו-ותסרסו-אותו נתן לה במתנה. היטב ידעה שמצפה לה הגורל שנפל בחלקה של אחותה, בחורה שאיזשהו סטודנט ערב סיום לימודיו ביתק את בתוליה באיבּם (סיפרו שהאם הקשישה הצליחה לסחוט מאביו של הבחור סכום של חמש-מאות אלף רֶיְס ששולם לה לבל תחולל שערורייה), ולאחר שכל יתר הלקוחות טחנו אותה, הידרדרה לזנות במדרון טָבּוּאָאוּ, בנה שנולד לפני ימים ספורים בזרועותיה וקללות מָרִיָּה הקשישה על ראשה. ובכן, סֵלוּטָה הרימה ידיים וכלל ועיקר לא חשבה עוד על העתיד לקרות. למרות זאת, הוסיפה לחשוב איך להיפטר מן המכות שהפליאה בה אמה, אישה שחרף זקנתה ורזונה הייתה חזקה כמו גבר.

6

וִיטוֹרְיָה עבדה בשקיקה, כך כיבסה הר שלם של בגדים. היא ביקשה עבודה מזדמנת מכל האחרות וזרועותיה לא נחו אף רגע, בלי הרף שפשפה את הסבון העטוף בעלי מֵלון בר. היא התעלמה כליל מן ההערה שז'וּזֵפָה העירה:

"עושה רושם שהאדון לוּסְיָאנוּ עושה בתחתונים... אין סבון שיחזיק מעמד עם הדבר הזה..."

"נו בחייך! זה עוד שום דבר! היית צריכה לכבס בשביל דוקטור פִּירֶס כדי לראות... לא להאמין איזה חזירים יש בעולם הזה! מחליף סדינים רק פעם בשבועיים... טינופת זה לא מילה!"

והשיחה שהתפתחה כללה גם התייחסות לבית הלקוחות, לעושרם, למותרותיהם. ואולם וִיטוֹרְיָה לא הקשיבה. היא פצתה פה רק כדי לגדף חתול שעבר על אחת המגבות, מגבת שפרשו כדי לצבוע.

"עוף מפה, חתול!" קראה והעיפה עליו קבקב.

בשבוע האחרון, כל אימת שהגיע בעלה שתוי, היה גורר אותה מקרש הגיהוץ. הדבר היחיד שרצה היה לשכב אִתה. וִיטוֹרְיָה גילתה התנגדות, היו לה עוד בגדים רבים לגהץ. הוא כעס, החטיף לה כמה וכמה סטירות. עד אשר חזרה אל הקרש, עיניה תפוחות מבכי וחצאיתה קמוטה, הספיק המגהץ לשרוף את חולצת המשי של ד"ר אַלְמֶיְדָה.

המעסיקה אמדה את שווי הנזק בחמישים וחמישה אלף רֶיְס.

7

אף על פי שהבית השיתופי נהפך לתנור כשהשמש יקדה, העדיפו דייריו את הימים החמים על פני ימי הגשם. היה זה משום שהמים דלפו מבעד לחורים שבאבץ והציפו את הבתים. והרוח שרקה כשנתקלה בקירות הדיקטים. המקום נהפך למצבור של זוהמה. גרוע עם השמש, גרוע יותר עם הגשם. התלוננו בפני הבעלים, האדון סָמָרָה, והוא השיב:

"איפה תמצאו משהו טוב יותר תמורת שלושים אלף רֶיְס?"

ז'וּאָקִים זָרוֹלְיוּ קנה תוכי ולימד אותו לומר:

"אני מחכה לך פה... אני מחכה לך פה..."

"למי, תוכי שלי?"

"לאדון סָמָרָה... לאדון סָמָרָה."

"בשביל מה, תוכי שלי?"

"שיבוא לגור כאן... שיבוא לגור כאן..."

אף על פי כן לא הספיק ז'וּאָקִים זָרוֹלְיוּ לגור זמן רב בבית השיתופי. באחד הימים נעצר בעוון שוטטות ומאז ואילך לא דיברו עליו עוד אף פעם.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"זיעה", ז'ורז'י אמאדו, מפורטוגלית: רמי סערי, הוצאת רימונים, 218 עמודים