העבודה כמרקחה

התפטרותו של אהוד ברק משאירה את מפלגת העבודה במצב שבו אין לה לא מנהיגות ברורה ולא מועמדים טבעיים לתפקידים המוצעים לה במסגרת ממשלת האחדות.
ההתנגדות לברק והתביעה שיסתלק היו החיבור היחיד בין קבוצות ואישים שונים במפלגה. עכשיו התפורר החיבור הזה, ובימים הקרובים אנחנו צפויים לצמיחתן של בריתות אד-הוק ולחיבורים פוליטיים מוזרים אפילו במונחים של העבודה. כפי שאמרה הכותרת שניסח זלמן שז"ר ב"דבר" ז"ל, בערב עמוס במיוחד בעניינים בינלאומיים: העולם כמרקחה.
בהנחה שאריאל שרון, שביקש לעצמו את תיק האוצר עוד בימים שבהם דן על כניסת הליכוד לממשלת ברק, לא ייאות לשנות את הרכב התיקים הבכירים שהוא מציע לעבודה, נמצאת המפלגה במצב מוזר: דווקא היא, שכל שנותיה נמנו רוב האלופים במיל. על שורותיה, אין בה היום דמות ביטחוניסטית מובהקת המחכה לתפקיד.
מתן וילנאי הוא יוצא הצבא הבכיר במפלגה, אבל יחסיו של וילנאי עם הרמטכ"ל מופז יקשו על שרון להסכים שהוא ימלא את התפקיד, שלא לדבר על כך שמינוי לשר הביטחון יהיה עבור וילנאי קפיצה, שספק אם מישהו במפלגה מוכן להעניק לו. בנימין בן-אליעזר, מועמד מוצהר, ייתקל בהתנגדות מאותה סיבה ממש: אף יריב לא ירצה שפואד יהיה זה שיכהן בתפקיד הפופולרי. כל זה במצב שעדיין לא ברור מי יהיה זה שיכין את רשימת השרים.
כדי שאמנון שחק יהיה שר הביטחון, צריך לקרות אחד משני דברים לא סבירים: שהעבודה תוותר על התיק (מבלי לזכות בתמורה הולמת) או ששחק יצטרף לעבודה. וספק אם דווקא העבודה תהיה זו שתבחר מועמד שאין לו רקע צבאי; כמו הדיבורים על שר ערבי, כך גם לגבי שר ביטחון אזרח – זה דגל שהעבודה ששה להניף אותו, אבל במגרש של מישהו אחר.
הימים שעד לכינוס מרכז המפלגה יכריעו - קודם כל, בשאלה מי ירכיב את רשימת השרים, ואחר כך בסידרה של החלטות אישיות: חיים רמון יצטרך סוף סוף להחליט אם הוא רץ לראשות המפלגה, שלמה בן-עמי יצטרך להחליט אם הוא בפנים או בחוץ, אברום בורג יצטרך להחליט אם לרדת מגדר הממלכתיות, שהביאה אותו עד הלום בסקרי דעת הקהל אבל אי אפשר לרכב עליה לעד.
היחיד, כרגיל, שאין לו שום החלטה לקבל הוא שמעון פרס, העשוי להיות שר ביטחון כברירת מחדל, ולמצער שר החוץ. שהרי מנהיג הולך ומנהיג בא, אחדות הווה ואיננה, ופרס לעולם עומד.