"אני לא רוצה לשמור את הסוד הזה", כתבה ליידי גאגא - וחשפה הכל

ליידי גאגא היא אחת הזמרות המצליחות בהיסטוריה. מרגע שפרצה לתודעה והתפרסמה, קטפה פרסים יוקרתיים, גרפה תארים, שברה שיאים והוכתרה כאחת מאמניות הפופ הבולטות בעולם, אבל מתברר שלצד התהילה, ומחוץ לאור הזרקורים, היא סחבה סוד כבד.

צפו בקדימון לסרט "כוכב נולד" בכיכובה, שעליו היא מועמדת השנה לאוסקר:

היא נולדה בשם סטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמנוטה ב-1986, בת למשפחה קתולית אמידה מניו יורק. את שם הבמה ליידי גאגא אימצה בתחילת דרכה המוזיקלית, על בסיס בדיחה פרטית בינה לבין המפיק שלה. במקביל, גיבשה לעצמה תדמית נועזת, שבאה לידי ביטוי בביגוד פרובוקטיבי ובגישה נון-קונפורמיסטית, שאמנם עוררו לא מעט ביקורות, אבל בעיקר משכו את תשומת הלב שביקשה. באוגוסט 2008, עם צאת אלבומה הראשון, "The Fame", זינקה לראש המצעדים וסומנה על ידי מבקרים כיוצרת מבטיחה שלא רק עושה פרובוקציות, אלא גם מציעה סאונד מקורי ומרענן. במאי 2011 הוציאה את אלבומה השני, "Born This Way", שהצליח לא פחות מהראשון. במקביל להוצאתו השיקה הזמרת יחד עם אמה ארגון ללא מטרת רווח שנקרא כשם האלבום ונועד להעצים בני נוער וקבוצות מיעוט ולספק להם הזדמנויות, משאבים ובמות להשמיע את קולם. "בריאות הנפש היא הבסיס לבניית עולם טוב יותר ואמיץ יותר, וכדי להחלים, צריך להרגיש", הסבירה הזמרת. מתברר שהיא דיברה מתוך ניסיון אישי. 

ליידי גאגא, 2008. לא רק פרובוקציות(צילום: AP)

באותן שנים, כשהייתה בשיא התהילה והופיעה בכל העולם, שברה ליידי גאגא את הירך הימנית. היא כנראה סבלה לאורך זמן מפציעות קטנות כמו קריעת גידים ופגיעות בסחוס, אבל התעלמה מהכאבים והמשיכה לרקוד ולקפוץ על הבמה בלי להפגין חולשה או לעבור טיפול יסודי. כשהמצב כבר הגיע לשבר רציני, נדרשה לניתוח ולהחלמה ממושכת. את זמן ההחלמה ניצלה לכתיבת שירים, וכשהחלימה, חזרה לבמה כאילו כלום לא קרה, אבל ב-2016, בזמן שביקרה במרכז לבני נוער מהקהילה הלהט"בית, סיפרה שהיא סובלת מהפרעה נפשית שנגרמה כתוצאה מאותו אירוע טראומטי. עם חשיפת הסיפור החליטה לפרסם מכתב פתוח באמצעות הארגון שייסדה, בתקווה שהוא יעזור לאנשים הנמצאים במצב דומה לבקש עזרה ותמיכה כדי להחלים:

התלבטתי במשך זמן בשאלה אם, מתי ואיך לחשוף את העובדה שאני סובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. במשך חמש שנים ניסיתי לדעת מנין מגיע הכאב הכרוני שאני מרגישה, ומהו השינוי הזה שהתחולל במוחי, והנה עכשיו אני מרגישה סוף-סוף בריאה מספיק כדי לספר לכם. בכל הנוגע למחלות נפש, נלוות אליהן תחושות חזקות של אשמה ובושה, אבל דעו שיש תקווה, ויש סיכוי להחלמה. 

כל יום בשבילי הוא מאמץ. אפילו במהלך העבודה השוטפת שלי אני ממשיכה לנסות להסדיר את פעילות המערכת העצבית שלי כך שלא אכנס לפאניקה כתוצאה מכל מיני נסיבות שעבור רבים ייראו כמו מצבי חיים נורמליים - לדוגמה, יציאה מהבית או חיבוק של אנשים זרים שבסך הכל נלהבים לחלוק איתי את ההערכה שלהם למוזיקה שלי. אני נאבקת עם זיכרונות עבר, כאלה שאני נושאת עימי מאותן שנים ראשונות של סיבובי הופעות, כשהצורך שלי לשמור על איזון לא נענה. עבדתי אז מסביב לשעון, ולא התייחסו אליי ברצינות כשאמרתי שכואב לי, ושאני מודאגת שמשהו לא בסדר בי. והנה, בסופו של דבר, במהלך סיבוב ההופעות שאליו יצאתי בעקבות האלבום "Born This Way", נפצעתי.

הרגע ההוא והזיכרון שלו שינו את חיי לנצח. החוויה שבה המשכתי להופיע לילה-לילה למרות הפציעה, בתוך כאב פיזי ונפשי כבד, הפכה לטראומה שמתעוררת בי מחדש בכל פעם שאני רואה או שומעת דברים שמזכירים לי את הימים ההם. בנוסף, אני חווה משהו שנקרא "דיסוציאציה": המוח שלי מנסה להימנע מלהחיות מחדש את הכאב, כך שאני מוצאת את עצמי מסיטה מבט ובוהה באוויר במצב מזוגג. כמו שהרופאים שלי הסבירו לי, אני מתקשה לבטא את רגשותיי משום שקליפת המוח הקדם-מצחית (זו ששולטת במחשבה הלוגית והמסודרת) נדחית על ידי האמיגדלה (המאחסנת זיכרון רגשי) ומערערת את מנגנון ההגנה הטבעי שמבקש לברוח או להילחם. הגוף שלי נמצא במקום אחד, והמוח במקום אחר. זה כאילו שמאיץ הפאניקה במוח שלי תקוע, ואני משותקת מפחד.

כשזה קורה, אני לא מצליחה לדבר. כשזה קורה שוב ושוב, זה גורם להפרעת דחק פוסט-טראומטית, ואני חווה דיכאון וקושי לתפקד כמו שאני רגילה: קשה לי לעבוד, קשה לי לעשות דברים פשוטים כמו להתקלח. הכל נהיה לי קשה יותר. בנוסף, כשאני לא מצליחה לשלוט ברמת החרדה שלי, זה יכול לגרום לי לסומטיזציה - כאב גופני שנגרם על ידי חוסר יכולת לבטא את הכאב הרגשי במילים. אבל אני אישה חזקה ורבת עוצמה, ואני מודעת לאהבה שאני מקבלת מהצוות שלי, מהמשפחה ומהחברים שלי, מהרופאים ומהמעריצים המדהימים שאני יודעת שלעולם לא יוותרו עליי. אני לעולם לא אוותר על החלומות שלי לגבי אמנות ומוזיקה. אני אמשיך ללמוד כיצד אפשר להתעלות מעל כל זה, כי אני יודעת שאני יכולה. אם אתם מזדהים עם מה שאני כותבת פה, בבקשה זכרו שגם אתם יכולים.

באופן מסורתי, רבים רואים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית בעיה של גברים ונשים מכל העולם המשרתים בצבא. יש בזה מן האמת, אבל חשוב לי להעלות את המודעות לכך שמחלת הנפש הזאת אינה נחלתם הבלעדית של החיילים, והיא יכולה לפקוד סוגים רבים של אנשים, בהם בני נוער. אני מתחייבת לא רק לעזור לבני הנוער שלנו לא להתבייש במצבם, אלא גם להציע תמיכה לאותם חיילים וחיילות הסובלים מכך. אין שום כאב, שקוף ככל שיהיה, שצריך להתעלם ממנו.

אני מטופלת בשיטות שונות של פסיכותרפיה וצורכת תרופות שקבע לי הפסיכיאטר. אבל יחד עם זאת, אני מאמינה שהדרך הכי פחות יקרה להחלמה, ואולי הטובה ביותר, היא באמצעות מילים. מילים טובות... מילים חיוביות.. מילים שמסייעות לאנשים שמתביישים במחלה להתגבר על הבושה שלהם ולהרגיש חופשיים. זו הדרך היחידה שבה אתם ואני נוכל להתחיל להחלים. אני מתחילה בכך היום, כי סודות משאירים אותי חולה, ואני כבר לא רוצה לשמור את הסוד הזה.

איזו מצוקה ביטא אלביס פרסלי בשנתו האחרונה? הקליקו על התמונה:

"אין לי צורך בכל זה". הקליקו על התמונה (צילום: GettyimagesIL)