כבר בגן חובה סומנתי. שיחקנו בגן הפסלים. מי שסיים לאכול, הורשה לשחק. אמרתי, אני יכולה לעשות את זה, ודחפתי את כל האוכל לתוך הפה בביס אחד. השתתפתי במשחק אבל לעסתי. הגננת פסלה אותי, ואני איבדתי את זה. השתוללתי, צרחתי על הגננת, העפתי צעצועים והיא תפסה אותי וסגרה אותי במחסן".
איזו דרמה.
"נולדתי עם פלפל בטוסיק והגננות לא אהבו את זה. נחשבתי כבר אז לילדה פרובלמטית. בכיתה א' בבית הספר היסודי ברחובות זה רק הלך והתגבר. מקום כל כך פסטורלי שעברתי בו גיהינום".
האזינו לכתבה המלאה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
את צלקות החרם הנורא שעברה במשך שנים אביה מלכה (23), ילידת עכו שגדלה ברחובות, היא נושאת עד היום. אם היו מבטיחים לה אז, שהזמן יחלוף והיא תהפוך לכוכבת - ספק אם הייתה מוצאת בכך נחמה.
"החרם האמיתי התחיל בכיתה א'", נזכרת מלכה. "ההורים קלטו שאולי אני בעייתית, והילדות פחות התקרבו אליי. בכיתה רציתי להיות בפרונט ולהגיד את התשובות. מורים לא אוהבים תלמידים שקופצים בראש. הם נתנו לי תחושה שאני צריכה להירגע והוציאו אותי מהכיתה. ילדים ראו את זה. סומנתי כבעיה. אף אחד לא רצה לשחק איתי. אפילו במשחקים לא רצו לפגוע בי עם הכדור ולפסול אותי. כשהתחלקנו לקבוצות, בחרו אותי אחרונה".
הייתה גם אלימות פיזית?
"היו נועלים אותי מחוץ לכיתה בהפסקה, כשהתיק שלי בפנים. אמרתי להם: 'אני אגיד אתכם למנהלת', אז פוצצו אותי במכות. הבנים היו עליי כל היום בהצקות בלתי פוסקות ובשלב מסוים גם הבנות נכנסו ללופ. בסוף כיתה א' כל הבנות באו אליי למסיבת פיג'מות. זו הייתה הפעם האחרונה שהבית שלי היה מלא חברות. בכיתה ב' רדפו אחריי ללא הפסקה. אני אמרתי - אם לא רוצים לשחק איתי בשיעורי ספורט ולי לא כיף, לאף אחד לא יהיה כיף. הייתי הורסת את המשחקים וחטפתי מכות. היה שיעור ספורט אחד שבו התרסתי, ילדות מהכיתה תפסו אותי, המנהיגה שלהן משכה אותי עם השיער למטה לתוך המקלט, שפכו עליי מים, פוצצו אותי במכות. נלחמתי בחזרה. בשיעור מדעים שהגיע אחר כך, המורה הודיעה לי שאני לא נכנסת לכיתה אלא מתייצבת אצל המנהלת, כי היא לא מוכנה לאלימות בשיעורים שלה ולא מעניין אותה מי התחיל. היו אינספור אירועים כאלה".
שמיניסט וכדורסלן
היום אביה מלכה נמצאת בכל מקום: שדרנית שמגישה בגלגל"צ כל יום מחמש עד שבע אחר הצהריים; כוכבת סדרת הנוער "כדברא", שעליה הייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה לנוער לשנת 2017 בטקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה; הגישה פינה לצד טל ברמן ב"הצינור" (ועבדה גם עם גיא לרר); פרזנטורית של תיקי קיפלינג; ובקרוב תנחה לצד דפנה לוסטיג את תוכנית הלייט־נייט לקראת האירוויזיון בערוץ כאן 11. "אם יש מתנה שהילדה שהייתי פעם הייתה יכולה לקבל, זה להיות חלק מאירוויזיון 2019", היא אומרת בהתרגשות.עם מה עוד נאלצה הילדה שהיית להתמודד?
"בכיתה ג' הייתה קייטנה עירונית שחולקה לקבוצות לפי בתי ספר. היו הורים שפנו לחברה שניהלה את הקייטנה ואמרו: 'כל עוד אביה מלכה בקבוצת בית הספר, הילדות לא נרשמות'. ביום הראשון של הקייטנה גיליתי ששובצתי בקבוצה של בית ספר דתי. כל החברות שלי הולכות יחד, ואני לא מכירה אף אחת. מה רציתי בסך הכל? רק להיות חלק מהכיתה. בבקשה, אני לא מצורעת. הייתי בטראומה, מצולקת. אחרי כמה ימים רקמתי חברויות עם ילדות מבית ספר אחר. הפכתי את הלימון ללימונדה.
"ואז התחילה כיתה ג' וכל החברות מהכיתה שלא רצו לשחק איתי כל הקיץ, צוחקות עליי ששובצתי בקייטנה של בית ספר אחר. ההורים שאלו אותי כל הזמן, למה דחוף לך להיות חברה שלהן, אם הן כאלה רעות אלייך? אמרתי: 'אני לא עשיתי שום דבר רע, אני רוצה להרגיש שייכת. יש לי קרניים? מה עשיתי?' בכיתה ד' הייתה ילדה ששברה את המנעול של ארון המורה, קרעה את הניירות שהיו בתוכו והשאירה פתק בשמי. האמינו שזו אני ורצו להשעות אותי. בכיתה ו' ילד ירק על הכיסא שלי וסיפר לי את זה אחרי שהתיישבתי. רציתי למות".
מה עשו הורייך כדי לטפל בבעיה?
"אמא ואבא שלי עשו את המקסימום, ארגנו אצלנו מסיבות, פעילויות כיתתיות עם ממתקים, כלום לא עזר. את שעות אחר הצהריים העברתי עם חברה של אמא שלי ושני הילדים שלה, בת ובן שגם הוא סבל מקשיים דומים. בזמן שכולם היו נפגשים במגרש ואף אחד לא הזמין אותנו - היא יצרה לנו ילדות מקבילה. זה צרוב אצלי מאוד חזק, החוויות האלה".
למה בעצם לא עברת לבית ספר אחר?
"לא רציתי להרגיש לוזרית שהרימה ידיים. רציתי לפצח את הנפשות הפועלות. הייתי שקופה וזרקתי עליהם דליים של צבע".
קטע מתוך כדברא
בחטיבת הביניים נרשמה תפנית?
"הייתי במגמת מחול והתיידדתי עם הילדות שרקדו איתי, אבל בבית הספר הייתי עוף מוזר, עם טעם אחר במוזיקה ובבגדים. נראיתי שונה. צחקו עליי שיש לי שערות בידיים, חצ'קונים. הייתי מושא ללעג. אין רסן, אין פוליטיקלי קורקט לגביי. זה חורט שריטות. בשישי בערב היינו נפגשים כולם, ומישהו היה אומר: 'הנה זאת עם השערות בידיים הגיעה', ואת רוצה למות כי התלבשת שעתיים ובחרת את הבגדים הכי יפים. זאת הייתה תקופה מחרידה. אני לא יכולה להסביר לך איזו אובססיה הייתה לי להסרת שיער, סידור גבות ואיך אני נראית באופן כללי".
הדברים התחילו להסתדר רק בתיכון, כשמלכה החליטה ליישר קו עם כל הילדים. "הפסיקו להסתלבט עליי כשהתחלתי להתלבש כמו כולם. אנשים נתנו לי הזדמנות והבנתי שהקטע הזה, של לנופף בכוח בשונוּת שלי, לא יעבוד. עוד שיפור הגיע כשהגיעו בנות חדשות מבתי ספר אחרים, ואמרתי, זאת ההזדמנות שלי. קפצתי עליהן ראש. הן היו התקווה האחרונה שלי. היה לי עם מי לשבת בהפסקה. בסוף אותה שנה היה לי חבר ממזכרת־בתיה, שחקן כדורסל שהיה חבר של שמיניסטים מהתיכון שלי, שכמובן לא ידעו שאני קיימת בכלל. הוא היה גדול ממני בשנתיים וחצי ולפני צבא".
איך הכרתם?
"דרך חברה משותפת. הצעתי לו חברות בפייסבוק, הוא לא הכיר את ההיסטוריה שלי ובשלב מסוים הודעתי לו שאנחנו צריכים להיות ביחד. רציתי שהגורל שלי ישתנה. הוא נבהל לרגע, אבל הסכים. היינו יחד חמש שנים. זה ניקה את הנפש שלי, והבנתי שהשייכות הזו שהייתי צמאה לה היא פרויקט שלא לגמרי צלח. בזכותו לא הייתי צריכה יותר לדאוג אם יבואו ליום ההולדת שלי. כשהוא התגייס לצבא, הוא שלח חבר שידפוק אצלי בדלת עם פרחים. זה היה ניצחון. חשבו עליי. אגב, בסוף כיתה י"ב חלק מהילדים שהחרימו אותי הפכו לחברים שלי. שאלתי אותם, למה? אחד מהם ענה בכנות: 'את היית מעצבנת ודרשת את זה'. נשארתי המומה".
הלכת לטיפול נפשי?
"בהתחלה חשבתי שאני רמבו, שאני יכולה לבד ולא צריכה עזרה. אמא שלי, שהיא החברה הכי טובה שלי, הודיעה לי יום אחד שזה מה שהולך לקרות, שאני הולכת לטיפול. ילדים שעוברים חרם מגלים שההורה נהיה החבר, החברה, המורה שלא מבינה, הוא הכל.
"בכיתה י' נתתי את הדם ואת הנשמה למגמת מחול. המסר שהרגשתי הוא שצריך לשמור על הגוף ונכנסתי למשטר. אמא שלי אמרה: 'סטופ, אני לא שואלת אותך, את הולכת לדבר עם מישהי על מה שעובר עלייך'. אגב, אין דבר חשוב יותר לנפש מטיפול. זה כמו לא לשים גבס על שבר ביד. בטח ובטח אני, ששנאתי את עצמי ואמרתי, מה נולד בי לא בסדר שאתם כל כך לא רוצים אותי?"
מתי הרגשת שקיבלת הזדמנות להיות מי שאת באמת?
"התקבלתי לגלי צה"ל ומאותו יום לא נתתי מקום לדברים שעברתי. התחלתי לדבר על מה שעברתי רק מהרגע שהתחלתי להתפרסם. גלי צה"ל היה האישור הראשון. הפעם השנייה הייתה התפקיד ב'כדברא'. הבשורה הגיעה ב־19 באוגוסט 2016, היום שבו עברנו, המשפחה שלי ואני, מרחובות לתל־אביב. ביום המעבר ופריקת הארגזים קיבלתי את הטלפון המרגש שעברתי את האודישן, שהוא הראשון שעשיתי. זה היה התפקיד הראשון שלי כשחקנית. הייתי בשוק".
אני רוצה חיבוק
במאי 2016, כמו כל הגל"צניקים לפני השחרור, חיפשה מלכה עבודה. "התחילו לזרום הצעות מכלי התקשורת, בעיקר לעשות ניוז. אותי זה הפחיד. חדשות אני לא אוהבת. קשה לי עם בשורות רעות. חברה מגל"צ אמרה לי: 'למה את עושה את זה לבד? סוכן יעזור לך'. הגעתי ליוני דותן מסוכנות ADD והוא עשה לי סדר. הוא שאל אותי מה החלום שלי ואיך אני רואה את העתיד. אמרתי לו: 'אני רוצה להיות מפורסמת. אני רוצה הכרה. אני רוצה חיבוק'. הוא אמר: 'עולם המשחק הוא בשבילך'".רוב השחקנים לא מודים שהם בביזנס בגלל הצורך בחיבוק.
"לי אין בולשיט. עשיתי אמנות כל חיי, מגיל ארבע רקדתי בלט, מחול קלאסי והיפ־הופ והייתי בסדנאות משחק. ידעתי מה אני רוצה, ועכשיו אני רוצה שהקהל יחזיר לי אהבה. בתקופת החרם כולם דאגו להגיד לי כמה אני גרועה, פח אשפה. זה מחלחל".
את עדיין פוגשת באודישנים ועל סט הצילומים את הילדה שסבלה מחרם?
"ברור. נראה לך שנפרדתי ממנה? היא כאן, בלב, למרות כל ההצלחות שלי. לטראומה לוקח זמן להתפרק. מדהים כמה שנים זה לוקח. לאורך השנים עשיתי הפרדה בין הילדה שהייתי ובין הבוגרת שאני היום. זה נורא קשה, כי את מאבדת את עצמך בדרך, אני הרי אותו בנאדם. ואז החלטתי שאני מצרפת אותה למסע הזה. אמרתי לילדה הזו שבתוכי, בואי תראי, יש עולם שלם בחוץ ואחרי כל מה שעברת, תני לי להראות לך משהו חדש. מאז שעשיתי היכרות בין הילדה ההיא לאישה שאני היום, החיים שלי יותר שקטים. עד שלא עשיתי את זה, בכל פעם שהגעתי למקום חדש, רק רציתי שיגידו לי שאני טובה ושאוהבים אותי. אני כבר לא זקוקה לאישור. אני יודעת שאני בסדר ויש בי אפילו סליחה כלפי הילדים שהתעללו בי. חייבים לסלוח".
בחזרה לפרויקט אם אני הצלחתי גם את יכולה
