לפני שנתיים התקשר לשֶרי זאבי, בעלת "החברה למינוף עסקים" (לשעבר: 669), איש עסקים ישראלי, יבואן של גבינות פרימיום מצרפת, וביקש שתציל אותו. "מחר צריכים לרדת לי 90 אלף שקל ואין לי כיסוי, לא יודע מה לעשות", אמר לה. "כשנכנסתי לתיק שלו, ישר ראיתי מה הבעיה: הבחור משלם ביוקר על הסחורה שהוא קונה, משלם עליה במזומן במעמד ההזמנה, אבל מוכר אותה כמה חודשים אחרי: עובר חודש עד שהוא מקבל את הסחורה, לפחות עוד חודש עד שהוא מוכר אותה, ואחר כך מחכה לכסף שוטף פלוס 60", היא מסבירה. "בעסקים נהוג לחשוב שהכסף נמצא במכירה, כלומר מכרת ביוקר - הרווחת הרבה, וזה לא נכון. הכסף נמצא בקנייה: קנית בזול ומכרת במחיר השוק - הרווחת יפה. במחירים שהוא קנה לא היה לו שום סיכוי לשרוד, אבל ראיתי את הפוטנציאל. טסתי לפריז, נפגשתי עם הספק שלו והסברתי לו שבמחירים שהוא גובה עוד מעט לא יהיה לו למי למכור והוא גם לא יראה את הכסף שכבר חייבים לו. הצלחתי להוריד חמישה אחוזים מהמחיר, שהם שבעה דולר ליחידה, ואנחנו מדברים על אלפי יחידות בשנה. האיש הזה התחיל אצלי עם מחזור שנתי של 1.5 מיליון שקל לפני שנתיים, והיום המחזור שלו חמישה־שישה מיליון שקל".
האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
זאבי (48) הקימה את החברה לפני כשש שנים, בעקבות התנסות אישית כואבת שעלתה לה שלושה מיליון שקל. היא ובעלה לשעבר נקלעו למשבר כלכלי קשה, ורק בזכות העקשנות והתושייה שלה היא נמצאת היום במקום שבו היא יכולה לחלץ בעלי עסקים אחרים מקשיים.
את אבי שלוש בנותיה לוטם (20), ליה (14) ואגם (12), היא הכירה כששירתה כקצינת שלישות בבה"ד 6 והוא ניהל את השקמית של הבסיס. "יצאנו שנתיים, אבל לא היה לי כל כך טוב בקשר. כשהוא הציע נישואים החלטתי לעזוב אותו, אבל ביום שעזבתי גיליתי שאני בהיריון, חזרנו והתחתנו. היינו נשואים במשך 15 שנה, אבל אלה לא היו נישואים מאושרים, ובתוך כל הכאב עשיתי עוד שתי בנות בהפריית מבחנה".
בעלה לשעבר הקים כמה עסקים שכולם, לדבריה, נסגרו בתוך זמן קצר. "בזמן ששירתי בקבע הצלחנו לנהל את משק הבית בזכות המשכורת שלי, שמימנה גם את הבית וגם את החובות של העסקים. כשהחברה האחרונה שלו, לשיווק תוצרת חקלאית למסעדות, אולמות ובתי מלון, הייתה על סף פשיטת רגל, בדיוק השתחררתי מהצבא והחלטתי להיכנס לעניינים ולהבריא את העסק. הכנסתי ראש בריא למיטה חולה. לא הבנתי שום דבר בעסקים, את כל הפיצויים מהצבא, בסך מאות אלפי שקלים, הכנסתי לעסק, ומובן שהכל ירד לטמיון. הרגשתי שזו מלחמה על הבית, ושם ההיגיון שלי נגמר.
"ניסיתי לגייס כסף מהבנק, אבל בשביל זה הייתי צריכה להיות בעלת מאה אחוז מהמניות ולחתום על ערבויות אישיות. אז הבנתי עד כמה הבנקים איומים בהתנהלות שלהם מול עסקים קטנים. היה לבעלי לשעבר חשבון עם מסגרת אשראי של חצי מיליון שקל, כנגד 400 אלף שקל שהוא שם בבנק כביטחון נזיל. הוא שילם ריבית של 20-15 אחוז על כסף שיש לו".
מה עשית?
"התקשרתי לבנק בשיא התמימות ושאלתי מה ההיגיון להשכיב 400 אלף שקל עם אפס ריבית כבטוחה לחצי מיליון עם ריביות עתק? משם התחילה המלחמה שלי. יצאתי למלחמה הזאת עם אפס ניסיון, אבל עם הבנה שזה קרב חיי. אחרי שלוש שנים של מלחמת עולם, שבהן עבדתי 17 שעות ביממה בניסיון להציל את העסק, נשברתי. התגרשנו, מכרתי את הבית כדי להחזיר חובות ומצאתי את עצמי בגיל 40 בלי כסף, בלי בית, בלי בעל, בלי עבודה ועם שלוש ילדות קטנות ונושים שדופקים לי בדלת ב־12 בלילה ומבקשים את הכסף שלהם. נכנסתי לדיכאון".
איך התאוששת?
"אחרי עשרה חודשים של דיכאון קשה קמתי על הרגליים והחלטתי להיות יועצת עסקית. כיתתי את רגליי בין עסקים ברחבי הארץ ולאט־לאט הבנתי שהבעיה העיקרית של עסקים היא ניהול כספים, תזרים שלילי והתחפרות בהלוואות שלא תמיד יש להן יכולת החזר. הבנתי שהייעוד שלי הוא להציל ולשקם עסקים, כי אותי לא היה מי שיציל. אני קוראת לשלוש השנים האלה 'האוקספורד שלי'. זה היה בית ספר שהפך אותי למומחית במה שאני עושה היום, כי אני מסוגלת להסתכל על הלקוח שלי בלבן של העיניים ולהגיד לו: 'הייתי שם, ואני יודעת איך להוציא אותך מזה'".
אמא עזבה, אבא נשבר
היא נולדה בכפר־סבא, בכורה בין שלושה ילדים, וכשהייתה בת 15 אמה עזבה את הבית ("במשך הרבה מאוד שנים כעסתי עליה, אבל היום אני מבינה שהיא לא יכלה אחרת"). אביה, שעבד אז במס הכנסה ולימים פתח את אחד המשרדים הגדולים לייעוץ מס בכפר־סבא, היה שבור מהעזיבה והיא נאלצה לטפל באחיה הקטנים, שהיו בני עשר וארבע. בכיתה י"א נשלחה לפנימיית הדסים, לא הסתדרה שם, הרבתה לברוח, לרוב נדדה עם תיק גדול בין בית אביה לבתי חברות, עד שבגיל 17 הכירה את החבר הראשון שלה וברחה מהבית. היא נרשמה לתיכון אקסטרני, עבדה כקופאית בסופר, וכשהתגייסה נפרדה מבן הזוג.
בצבא שירתה כפקידה בשלישות הראשית ברמת־גן, יצאה לקורס קצינות ועשתה קריירה צבאית ארוכה, שנמשכה 19 שנה. בגיל 37, שלוש שנים לפני שיכלה לפרוש מצה"ל עם פנסיה תקציבית של כ־20 אלף שקל לחודש, היא שוחררה מהצבא על סעיף סוציומטרי.
"הייתי קצינה מצטיינת ומקצועית, קיבלתי את כל הפרסים האפשריים, ובכל זאת הודיעו לי שמטעמי דירוג סוציומטרי משחררים אותי מצה"ל", היא מספרת. "חרב עליי עולמי, חטפתי כאפה לפנים. ניסיתי להילחם בהחלטה, הלכתי לנציב קבילות חיילים, לקחתי עורך דין, ולא עזר כלום. זה היה בדיוק ביום הולדת 35 של בעלי, והזמנתי 50 חברים לחגוג במסעדה. אמרתי לעצמי: 'אין מצב שאני לא עושה לבעלי יום הולדת', ניגבתי את הדמעות ויצאתי לחגוג".
ומה עשית ביום שאחרי?
"עם השחרור התחלתי ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטת בר־אילן. בימים אלה סיימתי את ההתמחות ואת בחינת המועצה ואני מחכה לתוצאות. אני מקווה להיות רואת חשבון בעוד חודשיים. יש לי גם תואר ראשון ושני במנהל עסקים עם התמחות במימון, שלמדתי במהלך השירות בקבע.
"אחרי הגירושים התקבלתי לעבוד כיועצת עסקית בחברת תות של אלון גל וכעבור שנתיים החלטתי לצאת לעצמאות. בהתחלה קראתי לחברה שלי 669 כי בתות קראו לי ניידת ייעוץ נמרץ, את כל המקרים הכי קשים אני קיבלתי. לקחתי חדר במשרד של אבא שלי, אחרי שלוש שנים עברתי למשרדים משלי, והיום יש לי כבר שישה עובדים".
וגם זוגיות חדשה.
"כן, עם רונן פרייברג (45), גרוש ואב לשלושה. הכרנו באתר ההיכרויות okcupid, ומאז יש לי שנתיים ושלושה חודשים של אושר. אחרי שהתגרשתי הלכתי לפסיכולוג וביקשתי שיעזור לי למצוא את בן הזוג הנכון. הוא אמר שעד שלא אכיר ואתחבר לעצמי, לא אדע מי בן הזוג הנכון. אחרי טיפול של שלוש שנים הרגשתי בשלה להכיר בן זוג, נכנסתי לאתר ההיכרויות ורונן הוא הראשון שראיתי. אהבתי את מה שהוא כתב, אז כתבתי לו: 'אתה נראה כמו האדם הנכון בשבילי'. יצאנו לדייט ולמחרת הוא ריסק את הרגל. טיפלתי בו חודשיים, ומאז אנחנו יחד. הוא כל מה שחיפשתי, הוא אבא מדהים לבנות שלי, הוא מאהב, חבר ושותף, יד ימין ויד שמאל שלי, הוא הכל".
בחזרה לפרויקט אם אני הצלחתי גם את יכולה
