הנשים החזקות של מערכת הבריאות: נפרוץ את תקרת הזכוכית
מספר מנהלות בתי החולים בישראל הגיע לשיא, אבל הן עדיין בודדות בצמרת. הנשים החזקות של מערכת הבריאות אומרות בראיון משותף ראשון: "אנחנו פורצות, ועוד נפרוץ, את תקרת הזכוכית". כעת הן עומדות בחזית מאבק ההישרדות של שירותי הרפואה הקורסים ומזהירות: "הפוליטיקאים והציבור לא מבינים את עומק המשבר וגודל האירוע"
חולה שהיה נכנס לחדר שבו ישבו יחד ארבע מהנשים הבכירות ביותר בעולם הרפואה הישראלי היה יכול למצוא מזור כמעט לכל תחלואיו.
פרופ' אורנה בלונדהיים, מנהלת בי"ח העמק בעפולה והאישה הראשונה בישראל שנבחרה לנהל בית חולים, היא מומחית לרפואת ילדים ופגים; ד"ר ענת אנגל, מנהלת בית החולים וולפסון, היא מומחית לרפואה פנימית ומנהל מערכות בריאות; ד"ר אסנת לבציון־קורח, מנהלת בית החולים אסף הרופא והאישה הראשונה בישראל שנבחרה לנהל בית חולים ציבורי היא רופאת ילדים מוסמכת; וסיגל רגב־רוזנברג, מנכ"לית קופת חולים מאוחדת, היא האישה הראשונה שנבחרה לנהל קופת חולים בישראל, מה שמכונה "רפואת קהילה".
ביוזמת "ידיעות אחרונות" הן התכנסו לראיון משותף על פריצות הדרך שעשו בתחום שהיה נחשב לגברי מאוד. יחד עם ד"ר שרית אבישי־אלינר, מנהלת בי"ח קפלן, וד"ר תמר אלרם, מנהלת הדסה הר הצופים, הן הנשים היחידות שאוחזות בתפקיד הניהולי החשוב והמבוקש. אבל אין להן הרבה זמן לדבר על הישגים, כי הן בשעת חירום, כפי שיודע כל אדם שהיה צריך להגיע לחדר מיון או לקבוע תור לרופא. מדי יום הן מתמודדות מול המספרים המבהילים: העלייה בכמות החולים מול השחיקה במספר הרופאים ומספר המיטות.
קראו עוד
מה מציעות המפלגות בתחום הבריאות
המשבר במערכת הבריאות: הכללית לא תעביר 200 מיליון שקל לבתי החולים 11 ימים, 21 חדרי מיון ברחבי הארץ: כך נראית מערכת בריאות בקריסה
מימין: ד"ר אסנת לבציון־קורח, סיגל רגב־רוזנברג ד"ר ענת אנגל ופרופ' אורנה בולנדהיים(צילום: דנה קופל)
"לא אחת מהחבר'ה"
השינוי החיובי במגמת שילוב נשים בתפקידים בכירים במערכת הבריאות הוא תהליך ארוך, שלדברי המנהלות מתחיל בספסלי האוניברסיטאות. כשפרופ' בלונדהיים למדה רפואה, הנשים היו רק עשרה אחוזים מהסטודנטים. כשד"ר אנגל למדה רפואה, הנשים כבר היו רבע מהסטודנטים. "השיח הניהולי היום הוא אחר לגמרי, והיה צריך להכניס נשים כדי שיהיה את השיח הזה, אבל לקח ולוקח זמן עד שיהיו מנהלות מחלקות ומנהלות מערכת", היא אומרת, "אני חייבת להגיד שהנושא של היותי אישה לא היה חסם מבחינתי. היה לי ברור שלאן שאני רוצה ללכת אני מגיעה. הכל מתחיל בחינוך – אני מרצה בבתי ספר וילדות אומרות לי שהן רוצות להיות מנתחות. אנחנו פורצות ונפרוץ את תקרת הזכוכית. הכל אפשרי. יש עוד דרך לעשות".
רגב־רוזנברג מציינת כנקודת מפנה גם את העלייה הגדולה מברית־המועצות לשעבר, שהביאה לארץ רופאות רבות שאיזנו את הסטטיסטיקות. ועדיין, נשים לדבריה זקוקות למאמץ גדול יותר כדי לעלות בסולם הקידום בניהול הרפואי בישראל: "היו נשים שרצו להתקדם אבל נתנו להן כתף קרה. יש הרבה קליקות ודברים עובדים על קשרים. אצל נשים, הקטע המקצועי הוא המוביל והן צריכות לתת את האקסטרה־מייל במקצועיות. את לא אחת מהחבר'ה. היום המערכת יותר פתוחה. בעבר קרה שאמרו לי למשל על הגיל, 'את צעירה'. לגברים לא אומרים את זה. מבחינה מקצועית הייתי יכולה לדלג על הרבה שנים ולעשות תפקידים בכירים יותר".
לדברי בלונדהיים, "היו תחומים שהיו כמעט חסומים בפני נשים. זה הכל תהליך. נשים נכנסו לעוד ועוד נישות ברפואה וניהול זה עוד נישה. אבל נשים צריכות לרצות תפקידי ניהול. כמה נשים ניגשות למכרזים של מנהלות מחלקה? הן לא שם. אנחנו רואים יותר ויותר מנהלות מרפאות, מנהלות מחוזות. רואים שינוי, השאלה היא הקצב ומתי נגיע לשוויון מלא".
רוחות של שינוי
את השינוי במערכת הבריאות הן רואות גם במקצועות שנחשבים לגבריים בתוך המערכת, כמו מרדימים וקרדיולוגים. "כבר עכשיו יש שינוי. בקרדיולוגיה יש נשים, זה עדיין לא מקצוע נשי", אומרת לבציון־קורח.
יחד עם זאת, לדברי בלונדהיים "יש מקצועות שלא יהיו 50־50, אבל ביום שלא נצטרך לעשות דיון כזה נדע שהתקדמנו".
בינתיים, הן שמות לב לשינוי אחר שחל: גם נשים וגם גברים דורשים שהעבודה תפגע כמה שפחות בתא המשפחתי ובגידול הילדים. "הם מוכנים להרוויח פחות כדי להיות עם הילדים", אומרת לבציון־קורח. רגב־רוזנברג: "בתפקידי ניהול, כשאתה באמת מנהל בכיר, יש מידת השקעה לא מבוטלת. אתה צריך להיות זמין, מקצועי, אתה מנטור. אי־אפשר לעשות את זה משמונה עד ארבע. המערכת מאוד בעייתית בתגמול הניהול. היא עוצרת. כשאתה מנהל בית חולים אתה לא יכול להיות דירקטור בעוד חברות".
ביומיום בבית החולים יש הבדלים קטנים בגישה הנשית. "אנחנו מציגות את עצמנו בשם פרטי, שזה גברים לא עושים", אומרת לבציון־קורח, "הייתי מציגה את עצמי ואז היו שואלים אותי מתי הרופא מגיע". רגב־רוזנברג: "היו שואלים אותי אם אני המזכירה".
מצב חירום
בשבועות האחרונים, על רקע המשבר המחריף במערכת הבריאות, מתחזקים הקולות שקוראים לפוליטיקאים להציב את הנושא בראש סדר העדיפויות של בחירות 2019. לא נראה שכך אכן יקרה, אבל מנהלות בתי החולים מייחלות להחייאת המערכת. למרות שבעבר הייתה שרת בריאות בישראל, הן מציינות בחיוך שמי שבחר בהן לתפקיד הוא יעקב ליצמן מיהדות התורה. "צריך להיות שר בריאות טוב", הן מסכימות, "אנחנו לא בענייני העדפה מתקנת".
המצב, הן אומרות, אנוש. "לאורך השנים יש עלייה במספר המטופלים, והם נעשים קשים יותר", מסבירה לבציון־קורח, "מה שקורה ברפואת הקהילה אינו סביר. כשיש לך שש דקות למטופל אין מצב לטיפול טוב ואז אתה מעביר לשלב הבא שזה בית חולים. האוכלוסייה מזדקנת, זה ידוע. המערכת בחוץ, שהיא מערכת טובה, לא יכולה להתמודד עם זה. רוב הרפואה צריכה להיות בקהילה והיום זה לא ככה. מעבר לזה חסרים מוסדות לאחרי האשפוז. מוסדות שיקומיים. אין לנו לאן לשחרר את החולים. זה המון מיטות תקועות. כמו שקרה במערכת החינוך שהייתה טובה ונשחקה, כך יש לנו מערכת בריאות שהעיקרון שלה יפה ונכון אבל יש גבול וצריך כסף. המדינה תצטרך לשים כסף".
אנגל: "חוץ מהבעיות האלה, קיים אי־שוויון וחייבים לתת לו מענה. זה צריך להיות מהלך כולל של מערכות משולבות. נושא האי־שוויון וחוסר היכולת לספק לכולם את הרפואה שאנחנו רוצים לספק זה מה שצריך לשים עליו עכשיו את ההתכווננות".
בלונדהיים: "צריך להבין את התהליך. משנת 1995 הולך ונצבר פער בין הצרכים לבין עדכון התקציב ולא עשו עם זה כלום. אז לא צריך להתפלא. האוכלוסייה גדלה ומזדקנת. אין מספקי רופאים ביחס לתושבים, אין מספיק אחיות, אין מספיק מיטות אשפוז. זה הולך ויורד אז באיזשהו שלב מגיע הקש ששובר את גב הגמל. זה לא רק החורף וזה לא רק המחלקות הפנימיות". בגלל שהמצב חמור במיוחד בפריפריה, בלונדהיים החליטה על צעד חריג ויצאה לפרויקט גיוס מימון המונים לצורך הקמת מחלקה פנימית חדשה. "זה קרה אחרי הרבה דיונים ומחשבות. זה לא טריוויאלי לגייס תרומות מתושבי האזור, אפילו 50 שקל ממשפחה. במידה מסוימת אני מתביישת שאנחנו במצב הזה שאנחנו מבקשים תרומות מהתושבים, אבל יש מצוקה".
רגב־רוזנברג: "מה שקורה כיום בבתי החולים זה שיקוף של מה שקורה בקהילה (קופות החולים). הייתה השקעה בתשתיות גם בקהילה, אבל ההשקעה הזאת הסתיימה. עכשיו מייבשים אותנו. המצב היום לא טוב. אנחנו עשר שנים אחורה. נדרשת השקעה אדירה ואני לא רואה היום מנהיג שמבין את זה ורוצה לטפל בזה מהתשתיות. בסופו של דבר אין תחליף למערכת הבריאות הציבורית. ישראל לא במקום טוב".
לבציון־קורח: "גם האוצר וגם הציבור לא באמת מבינים שיש כזה מחסור. לא מבינים את גודל האירוע וגודל המשבר. הפוליטיקאים לא באמת מכירים כי כשהם צריכים משהו בשבילם או בשביל בני משפחתם הם מוצאים את הדרך. וגם הציבור לכאורה היה צריך להיות לחוץ. זה צריך להיות משהו שבעטיו הציבור צריך לבחור".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
