ארבעה הישגים בעלי חשיבות אסטרטגית רשומים על שמו של חמאס בעשור וחצי האחרונים: הניצחון בבחירות לפרלמנט הפלסטיני (2006), ההשתלטות על רצועת עזה (2007), חטיפת שליט והעסקה לשחרורו (2011-2006) וקמפיין צעדות השיבה ב-2018. שבע שנים מפרידות בין ההישג הגדול הקודם של הארגון, עסקת שליט, לבין ההישג האחרון. והיו אלה שבע שנים רעות עבור חמאס.
ב-2011, עם פרוץ הטלטלה במדינות ערב, בחר הארגון לעשות צעד שאינו אופייני לו בזירה הערבית, והוא לבחור צד. חמאס של חאלד משעל צידד באחים המוסלמים ושילם על הבחירה הזאת מחיר כבד מאוד: מפקדתו ומנהיגיו גורשו מדמשק ואיראן ציננה את קשריה איתו וסגרה לו את ברז התקציב (למעט התמיכה בזרוע הצבאית שהמשיכה כמעט כרגיל בשל אינטרס איראני מובהק).
ואם לא די בכך – ההימור על משטר האחים המוסלמים (אח"ס) של מוחמד מורסי במצרים כשל בעקבות ההפיכה השנייה שהעלתה לשלטון בקהיר את עבד אל-פתאח א-סיסי. הגישה של הנשיא המצרי הטרי הייתה פשטנית וקטלנית כאחד: אח"ס שווה חמאס שווה דאעש.
חמאס לא רק שמצא את עצמו מבודד כמעט לחלוטין, אלא שא-סיסי השמיד לו את מכונת הכסף הכי גדולה שהייתה לו בדמות עיר המנהרות שבנה מתחת לרפיח וסיפקה לתושבים ברצועת עזה את כל אשר חפצו – ממנועי מכוניות ועד משלוחי צ'יקן נאגטס של KFC. ועל כל ייבוא כזה שלשל חמאס לכיסו סכומי עתק במסגרת המסים שגבה.
גם התרומות שקיבל הארגון משייחים במפרץ הפרסי שתמכו בטרור ירדו פלאים כי סדר העדיפויות השתנה והכסף הזה זרם למי שהיה מוכן להרוג כמה שיותר שיעים במסגרת המלחמות העקובות מדם בסוריה, עיראק ותימן. ובעזה, כידוע, אפשר לספור את השיעים על אצבעות שתי ידיים.
ולתוך כל זה אפשר להוסיף את מבצע צוק איתן שהסב לעזה נזק אדיר שרק מעט ממנו שוקם, את היעדר החשמל, את הסטירה שקיבל יחיא סינוואר מאבו מאזן אחרי ששם את כל היוקרה שלו על פיוס פנים פלסטיני. חמאס, שניסה להשיב את סוגיית עזה לכותרות, לא הצליח מצד אחד לעשות זאת באמצעות פיוס, ומצד שני לא רצה להיכנס לעוד מערכה צבאית.
ואז הגיעו צעדות השיבה. בחמאס זיהו מהר את היתרונות של היוזמה שהחלה כמחאה אותנטית, והשתלטו עליה במהירות ובנחישות. קמפיין צעדות השיבה החזיר לארגון את הצבע ללחיים ואת סוגיית עזה לסדר היום העולמי, וכל זה ללא תגובה התקפית ישראלית ועם מספר הרוגים נסבל.
מתחילת הקמפיין מנסים בעזה לשווק את צעדות השיבה כיוזמה עממית-אזרחית ללא סממנים צבאיים או מפלגתיים. זו גם הסיבה שבהפגנות יהיה קשה מאוד לאתר דגל אחר מלבד הפלסטיני. אבל מהר מאוד החלו הסממנים האלימים והצבאיים לתפוס חלק נכבד בהפגנות. לזרוע הצבאית של חמאס יש חלק בהן והיא מנצלת אותן לצרכיה. כך למשל, פעיליה נטמעים בין המפגינים בלבוש אזרחי, מגיעים עד לגדר ואוספים מודיעין על הקרקע ובאמצעות רחפנים שלכאורה מצלמים את המפגינים ובפועל מכוונים לצילום עומק השטח הישראלי.
באחת ההפגנות הגיעה קבוצת פעילים צבאיים לגדר וחתכו ממנה חלק שעליו הותקן מכשיר לגילוי חדירה. החלק נלקח לעומק הרצועה ונראה שכך מחפש חמאס את החולשה הישראלית ליום פקודה. בכמה מקרים נטמעו פעילים של הזרוע הצבאית בתוך קבוצה גדולה של מפגינים, ניצלו את מיסוך העשן והטמינו מטעני חבלה בקרקע במרחק לא רב מהגדר. מדובר במטענים כבדים ועוצמתיים שלא נועדו להתפוצץ בתקופה הקרובה אלא רק בעת כניסה קרקעית של כוחות צה"ל, במקרה של מערכה צבאית שתכלול תמרון קרקעי דוגמת מבצע צוק איתן.
שנה ל"צעדות השיבה" - הסיפור המלא
העימותים על הגדר:
גם גיוס הצעירים שתפקידם להתעמת עם הכוחות פועל לפי שיטה סדורה. כל מוקד של ההפגנות קשור לעיר, עיירה ו/או מחנה פליטים. כל אחד מהמקומות הללו מחולק לכמה אזורים ולכל אזור יש מפקד שנקרא "אמיר" (נסיך). האמיר אחראי על גיוס של צעירים שתפקידם להתעמת עם הכוחות ובתמורה הוא מעניק להם תשלום באוטובוס שמסיע אותם למוקד ההפגנות. מדובר על כמה מאות פעילים מגויסים בכלל המוקדים בכל הפגנה.
שיטה נוספת של חמאס בהפגנות הייתה להוציא קבוצה של אסירים פליליים ל"אפטר" מהכלא בתמורה לכך שהם יתעמתו עם כוחות הביטחון על הגדר. לפי מקורות בעזה, אותם אסירים היו לעיתים מוכנים גם להיפצע כדי להילקח לבית חולים במקום לחזור לכלא.
זמן קצר אחרי תחילת הקמפיין חילק חמאס את מחוללי האלימות ליחידות מסודרות: כיום קיימות יחידות הצמיגים, פריצת הגדר, הבלונים (לשעבר עפיפונים), הפלת רחפנים, חיתוך התלתלית ועימותי הלילה. לצדן פעלו יחידות אזרחיות כמו יחידת הרפואה ויחידת המתנדבים. לכל יחידה יש מפקד השייך לזרוע הצבאית של חמאס ומתחתיו ישנם מפקדי אזורים האחראים על המוקדים השונים. מפקדי היחידות מחליטים על אופי הפעילות ועל ההיקף שלה.
יחידות ההנדסה והאוויר בזרוע הצבאית שותפו גם הן במחקר והפיתוח של האמצעים שמפעיל חמאס במסגרת הקמפיין: העפיפונים שבתחילה הופרחו בצורה פרימיטיבית עברו שיפור כדי להגדיל את טווח הפעולה שלהם, כמו גם חומר הבעירה שהוצמד לזנב שלהם. לאחר מכן עברו ביחידה מהפרחת עפיפונים להפרחת צרורות של בלונים וקונדומים מלאים בגז הליום שיכלו לשאת חומר בעירה גדול וכבד יותר או מטעני השהייה. יחידות העימותים הליליים משתמשות במטענים שהרכיבו מהנדסי חמאס שמטרתם לייצר רעש גדול ונזק מועט. מדובר על עשרות רבות של מטענים שמסופקים לאנשי היחידות מדי ערב.
העמקת הרובד האלים של צעדות השיבה החלה לגבות מחיר כבד יותר ומספר ההרוגים בעימותים נסק. בשלב זה החליט חמאס לשנות את מדיניות הפעלת הכוח שלו ויצר משוואה של ירי רקטי בתגובה להרוגים. התשובה הישראלית לשינוי המשוואה הייתה תקיפות אוויריות נגד יעדים השייכים לזרוע הצבאית של חמאס. בניגוד לתזות שונות של גורמים ישראלים, שלעיתים אומצו גם על ידי התקשורת ובעלי אינטרס כמו פוליטיקאים – צה"ל לא תוקף דיונות חול בעזה. התקיפות בעזה נעשות נגד יעדים שמסבים לחמאס הפסדים גדולים של כסף ורכוש.
כשצה"ל תוקף מנהרה הוא מוריד לטמיון השקעה של מיליוני שקלים. כשצה"ל תוקף מתקנים של הכוח הימי הוא משמיד ציוד יקר מאוד ששייך לקומנדו הימי של חמאס. לא מדובר רק בבלוני חמצן ושנורקלים, אלא בציוד הרבה יותר מתוחכם ששייך לעולם הצלילה הצבאית. את הציוד הזה קשה מאוד לחמאס להשיג מחדש.
המשוואה הזאת של הרוגים על הגדר-ירי-רקטות-תקיפות-בעזה העלתה את רף הסיכון של חמאס, ולפיכך בהדרגה פסקה התגובה של חמאס על ההרוגים. אבל ההכלה הזאת גרמה לחמאס לשלם מחיר פנימי בדמות התגברות הביקורת הציבורית בעזה נגד האיפוק על הרג פלסטינים, ביקורת שלוותה בשיאה בהפגנות וצעדות שבהן דרש ההמון מחמאס נקמה. ולוואקום הזה בדיוק נכנס הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני (גא"פ).
פגיעת צלף בקסדה של המ"פ בגבול עזה
בשנה האחרונה עבר הגא"פ שינוי משמעותי. אחרי 23 שנות שלטון של רמדאן שלח, הוכתר זיאד נחאלה לתפקיד. נחאלה מהווה אתגר בשל שלוש העובדות הבאות: הוא עזתי במקור, הוא רדיקלי מאוד והוא רוצה להוכיח את עצמו.
כשחמאס שיחרר את הרסן לאלימות צעדות השיבה, גא"פ נכנס לתמונה בשמחה. הוא חופשי לפעול משום שהוא נטול מחויבות ריבונית על עזה ורואה את עצמו כמגן ההתנגדות בזמן שחמאס הולך ומתמסד. למעשה, גא"פ כיום הוא מה שחמאס היה בימי אוסלו והאינתיפאדה השנייה – הילד הרע והמופרע. וכאשר הציבור בעזה דרש נקמה – גא"פ סיפק לו אותה.
למעשה הוא מספק את הנקמה עד היום, בין אם בירי תלול מסלול ליישובי העוטף או בפיגוע צליפה (הפגיעה בקסדה של קצין הנח"ל), ובין אם בירי לטווח ארוך (הרקטה לבאר שבע). חמאס מנסה להתמודד מול גא"פ בריסון ואף במעצרים של פעילים, אבל היכולת שלו מוגבלת ולא הרמטית.
בתום שנה מדממת ומורכבת יש בחמאס מי שהיה רוצה לראות את הקמפיין הזה מתכנס לסיום, בעיקר בהנהגת החוץ. הבעיה היא שהארגון לא באמת הציב מטרה ברורה שהשגתה יכולה להכתיר את הצעדות כהצלחה.
ובאין מטרה, חמאס מעוניין לפדות הישגים תקדימיים כמו נמל ימי עם יציאה לעולם או שינוי דרמטי דוגמת פרויקטים רחבי היקף בעלות גבוהה שהיא הרבה יותר מ-15 מיליון דולר מזומן בתוך מזוודות.
אלא שכדי לפדות את האופציות חמאס נדרש לשקט. בכירי המודיעין המצרי, שרק בשבוע שעבר דילגו בין ירושלים לעזה, הבהירו לחמאס "אתם חייבים להרגיע בחזרה את השטח. תשברו את המעגל כדי שנוכל לבוא לישראל בדרישות". אך כאשר הציבור בעזה לא רואה הישג ראשוני והגא"פ רק מחכה להזדמנות לחיכוך, חמאס לא מסוגל להביא לשקט מוחלט מבלי שהוא מביא לעזתים הקלה על מגש. זו למעשה גרסה טראגית של פרדוקס הביצה והתרנגולת.
המעגל הזה מוביל את חמאס לתסכול. סטטיסטיקת הנסים שפעלה עד כה לטובת ישראל תתיישר בסוף, וברקטה הבאה או בכדור הבא עלולים ישראלים לשלם בחייהם. השילוב הקטלני הזה בין תסכול לסטטיסטיקה מקרבים את שני הצדדים יותר להסלמה מאשר להסדרה.
