חנה גייסמן, מנכ"לית עמותת "נגבה", משתהה כמה שניות במהלך השיחה. היא מתקשה למצוא מינוח מדויק שיגדיר את המרכז החדש לילדים ונוער בסיכון, שהקימה העמותה בשכונה ד' צפון בבאר שבע. "בית מצוינים?" אנחנו מציעים. "לא", היא הודפת, "'מצוינים' זה מושג שהתכבס. זהו בית לילדים שבונים עתיד, אבל בשכונות מצוקה. רשת של בתים חמים לילדים בסיכון".
לראשי העמותה חשוב למתג את המקום, באופן שיתן לילדים ולבני הנוער שיאכלסו אותו תחושה שמכבדים אותם. נדמה ששירותי הקופירייטינג אינם נחוצים הפעם, משום שהעובדות מדברות בעד עצמן: בעזרת תכנון רגיש וצנוע, זכו תושבי השכונה - והצעירים שבהם בפרט - במבנה ציבור שימושי ואיכותי. "מבנה שלא מתנשא על השכונה", מתארים זאת המתכננים. ולילדים שנאלצים להגיע לכאן, כי הם זקוקים לבית מוגן במקום הבית המסוכן שמחכה להם בחוץ, מדובר במקום חיוני לחייהם.
פעלו בגנים ובמקלטים
ההחלטה להקים את "מרכז נגבה" באחת הסמטאות שיוצאות מרחוב הסנהדרין, זה שתוחם את באר שבע מצפון ושעלה לכותרות בהקשרים לא חיוביים בשנים עברו, באה לאחר שהעמותה פעלה באופן מפוזר במבני-גנים ובמקלטים ברחבי שכונה ד'. התחזוקה הירודה של חלק מהמבנים לא איפשרה לפעילויות להימשך.
"קיבלנו מרחבים עירוניים שלא מספקים את צרכינו", מסבירה גייסמן, תוך כדי סיור של ערוץ האדריכלות של Xnetבמבנה החדש, שהקמתו עלתה כ-12 מיליון שקלים. "אנו מקבלים ילדים עם רקע משפחתי של מצוקה כלכלית, כשזוגיות ההורים מתפרקת או בגלל בעיות חברתיות אחרות. הם מנותבים אלינו ממשרד הרווחה ומהעובדים הסוציאליים. אותם ילדים יגיעו מבית הספר ישירות למרכז החדש, יקבלו ארוחה ויפגשו איש צוות שישאל לשלומם. לאחר מכן, צוות של מורים וסטודנטים יושבים איתם על שיעורי הבית, כדי לצמצם פערים".
המבנה מצטנע בסמטה, וקשה להבחין בו במבט מהרחוב הראשי. "בבסיס התכנון עמדה ההחלטה לבנות בניין שמשתלב בשכונה, לא אקסטרווגנזה. לבן, נקי ונמוך", מספר האדריכל יפתח יששכרוב ממשרד "סטיו אדריכלים". "אבל הלקוחות ביקשו להוסיף קצת צבע ללבן, כי בכל זאת מדובר בבניין לשימוש ילדים ונוער", הוא מסביר את הפיקסלים הצבעוניים שנוספו לחזית הטרספה (פורמייקה).
גדר? ממש לא חייבים
הניסיון להטמיע את המבנה במרקם השכונה לא תם בהקמתו בסמיכות לשיכוני המגורים, ובגובה נמוך מהם; פרט לחזית הבהירה והבוהקת על רקע הטיח המצהיב מסביב, בולטת בהיעדרה הגדר ההיקפית שנהוגה בבתי חינוך ישראליים. הורגלנו לנוכחותה של אותה גדר מרתיעה בשלל מבני חינוך וקמפוסים, גם באוניברסיטת בן גוריון הסמוכה לכאן, שהיא מבצר אליטיסטי שמופרד בגסות מהתושבים שמתגוררים לידו.
בשכונה עם מוניטין בעייתי כמו צפון ד', גדר עשויה להיחשב כרע-הכרחי, אך האדריכלים הוכיחו שאין בה צורך. המבנה הוקם סביב חצר מרכזית, וכך התהפך המודל הסטנדרטי של בניין וחצר היקפית מאחורי גדר. "מפריעות לי הגדרות הגבוהות והמסיביות בתכנון מוסדות חינוך", מדגיש יששכרוב. "זו שכונה בעייתית, הילדים צריכים להיות מוגנים, אז הפתרון הוא שהבניין יעטוף את הילדים כגדר. כך הילדים נותרים מוגנים, והתחושה היא שאין גדר".
מדוע לאחד את פעילות העמותה בבניין אחד ולא להשאירה מפוזרת ברחבי העיר?
"אני מכיר את המתודולוגיה שאומרת לפזר את המרחבים הציבוריים בעיר, אבל התשתית בעייתית מאוד. יש פה עניין ארגוני ולוגיסטי - בעמותה מאמינים שהם יכולים לתת שירותים טובים יותר בבניין אחד. יש גם עניין פדגוגי - בניין כזה מאפשר שיתוף פעולה בין קבוצות ומורים, והתשתית הישנה מנעה מהם לקיים פעילויות משותפות ולייצר דברים נוספים. המבנה החדש מעניק גמישות ותחושה שיש בית".
אבל מעבר לצרכי העמותה, לא נכון יותר לטובת התפתחות האזור לשקם את המבנים הוותיקים או להקים כמה מבנים קטנים יותר בלב השכונה?
"אני לא חושב. לא בקנה המידה הזה. כאדריכל, אני חושב שאחד הדברים שיכולים לייצר מקום טוב יותר בשכונה זה המרחב הציבורי שלה. בשטח החום (מרחב המיועד למבני הציבור, מ"ב) שנמצא בסמטאות השכונה יש מקווה, בית כנסת ורבנות. אין שם מוסדות שממש עובדים עם השכונה עצמה. אם יקחו את אותן סמטאות שנגמרות בשטח חום שלא קורה בו דבר, וישכפלו את התופעה של הבניין הזה - כמבנה לנוער בסיכון, כמבנה לקשישים שחסר בשכונה, וכדומה - המרחב הציבורי של השכונה יתפקד הרבה יותר טוב. באמצעות המבואה והאולם הרב-תכליתי אנחנו נותנים לאנשי השכונה דבר, שהוא מעבר לבית לנוער בסיכון".
הפרוגרמה נוסחה בשיתוף הצוות הפדגוגי של העמותה, והיא מציעה הפרדה מבנית שמתבססת על גילאי הילדים. באמצעות הטופוגרפיה במגרש תוכנן מבנה בן שתי קומות. בקומתו העליונה, שם ממוקמת הכניסה הראשית, תוכננו אולם רב-תכליתי לשימוש של כ- 100 איש, משרדי העמותה ושתי יחידות מועדוניות לנוער; בקומה התחתונה נבנו שלוש מועדוניות לילדים בגילאים צעירים יותר, ששטחן הוא 100 מ"ר כל אחת. בתוך כל מועדונית תוכנן "אזור הפוגה" - אזור עם תצפית לחצר הפנימית, שבו הילדים יכולים לנוח על גבי ספות, לצד אזור למידה עם שולחנות וחדר מחשבים. בקומת הקרקע ממוקמים גם המטבחים החמים וחדרי אוכל. כל אלו אורגנו סביב חצר פנימית מרוצפת הפתוחה לשמיים, שעם זאת נשארה ברובה מוצלת ומוגנת אקלימית.
הצניעות ניכרת גם בעיצוב חללי הפנים וחומרי הגמר. בזמן שארגוני המגזר השלישי מגדילים בשנים האחרונות את דריסת רגלם בתחום החינוך הא-פורמלי בפריפריה, ומושכים את התושבים באמצעות עיצוב וצבעוניות הדומה לזו שנעשית בחברות היי-טק גדולות, הרי שכאן נבחרו ריהוט ופרטי גמר מוסדיים שתחזוקתם קלה וזולה בהרבה. "באנו עם רציונל", מנמקת גייסמן. "הסיפור הוא איך זה ייראה כשהילדים יהיו פה. זו אחת הדאגות הכי גדולות שלי".
"המקום תוכנן כדי שיהיה פשוט לתחזוקה", מחזק יששכרוב את דבריה. "אני חושב שאנחנו צריכים להיות מאופקים יותר. אני מאוד אוהב להגיע לנקודת שיווי המשקל שבין עשיר לרזה; לא נכון לבנות פה משהו נוצץ יותר".
חבל שגם בעצים חסכו
לצד הצניעות והרציונל, נדמה שמדי פעם הפתרונות החסכוניים באים לידי ביטוי במקומות פחות נכונים, שפוגעים בעקרונות אדריכליים אקוטיים לבניין מהסוג הזה. שתי דוגמאות בולטות הן הוויתור על שתילת עצים בחצר הפנימית וכיסוי שטח האדמה שתוכנן להם בדשא סינתטי; ואטימת החלונות הרחבים של המועדוניות הפונים לחצר הפנימית במדבקות גדולות וצבעוניות, במטרה למנוע את הסחת דעתם של הילדים מהמתרחש בחוץ. בניגוד לחזון האדריכלי, שללא ספק שואב השראה מפרויקטים בולטים בספרד וביפן, נראה שבעמותה סבורים כי אלמנטים כמו צמחייה, שקיפות בין החללים וחיבור בין פנים וחוץ, הם פחות חיוניים לתלמיד.
אתגר משמעותי שהמבנה יתמודד איתו הוא ניצולת נמוכה מדי. כיצד אפשר להצדיק את בנייתו ותכנונו של מבנה בן 1,600 מ"ר שאמור לשמש ילדים ונוער למספר שעות מועט בכל יום? בעמותה מתכוונים להרחיב את הפעילות, ולאפשר שימוש באולם ובחלקים נוספים במבנה לטובת פעילויות של הקהילה המקומית גם בשעות הבוקר והערב, כאשר המבנה ריק מאדם. בעמותה מודעים לכך שהרחבת הפעילות לקהלים מבוגרים עלולה לפגוע במיתוג המקום כ"צעיר", ולנטרל את ייחודו.
מה הסיכוי של הילדים והנוער שאתם תומכים בהם להתקבל לאוניברסיטה, שנמצאת ממש לא רחוק מכאן?
"יש סיכוי!" מבהירה גייסמן. "יש לנו פה הרבה חונכים שהם סטודנטים. הם יודעים שמעבר לזמן העזרה בלמידה ושיעורי הבית, הם באים ומייצגים דמות עבור הילדים. אנחנו אפילו משלמים לאוניברסיטה כסף שכדי שהילדים ישחקו במגרשי הספורט שם, ולא במקום אחר. שיראו את הסטודנטים. אנחנו שואפים לשם"
