שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    נתניהו מחליט הכל לבד, מנדלבליט מאשר לו
    כשלים צבאיים מיום כיפור ועד לבנון השנייה הולידו חוקים שנכתבו בדם: ראש ממשלה לא יקבל החלטות לבדו. אבל אט אט הוא הופך למפקד העליון

     

    אביחי מנדלבליט ובנימין נתניהו (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    אביחי מנדלבליט ובנימין נתניהו(צילום: רויטרס)

    בין אם התקבלה כ"מחווה של רצון טוב", כדברי גורמים מדיניים, או כסוג של תמורה להחזרת גופתו של זכריה באומל, כגרסת השליח הרוסי – ברור שההחלטה על שחרורם של שני האסירים הסורים התקבלה בהליך חריג של חנינה מנשיא המדינה ולא אושרה על ידי הממשלה, ואף לא הובאה לדיון בפני הקבינט המדיני-בטחוני. הליך זה מנוגד לכאורה לחוק הקובע ששחרור אסירים מטעמים של ניהול יחסי חוץ של המדינה וביטחונה - בין כמחווה מדינית ובין תמורת שבויים ישראלים או גופותיהם - ייעשה בהחלטת ממשלה. מלשון החוק, כמו גם מדברי ההסבר לתיקון החוק, ברור שהמחוקק סבר שהליך החנינה על ידי נשיא המדינה אינו מתאים לנסיבות אלו.

     

     

    הודעה שפרסם משרד המשפטים בתגובה לפרסומים אמש (שבת) אישרה את הדברים אך לא סיפקה נימוק ברור לסטייה מלשונו הפשוטה של החוק. או במילים אחרות: מה הצדיק את ההליך המהיר והחטוף?

     

    את האישור של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ראוי לבחון גם על רקע החלטתו לפני הבחירות שלא לחייב את ראש הממשלה בנימין נתניהו לכנס את הקבינט לדיון באפשרויות הפעולה הישראליות ברצועת עזה, וזאת למרות דרישתו המפורשת של השר נפתלי בנט. במקרה ההוא השיב מנדלבליט כי אין סעיף בחוק המחייב את ראש הממשלה לכנס את הקבינט בנסיבות אלו.

     

    מבחינה משפטית נראה כי עמדת היועמ"ש לוקה בחוסר עקביות: פעם אחת הוא בוחר בפרשנות מילולית צרה של החוק, שלכאורה אינו קובע דרישה לכינוס הקבינט אלא במקרים מוגדרים; פעם שנייה הוא נוקט פרשנות רחבה של החוק, ובוחר להתעלם מהפרשנות הפשוטה של המילים המחייבת החלטת ממשלה.

     

    מדאיגה יותר מהעמדה המשפטית הלא עקבית היא המשמעות הפוליטית-מוסדית של ההחלטות: בשתיהן תמך מנדלבליט בסמכותו של נתניהו לקבל החלטות לבדו, תוך הכשרת נתיב עוקף-קבינט ונטרול אמצעי הפיקוח על החלטותיו של ראש הממשלה, המכהן גם כשר הביטחון.

     

    מאז ראשית ימיה מתלבטת מדינת ישראל בשאלת כוחו הראוי של ראש הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. בעקבות מלחמת יום הכיפורים ולאחריה הייתה העמדה הברורה של הכנסת - שהובעה בשורה של דברי חקיקה - שקבלת ההחלטות בנושאי ביטחון תיעשה באופן קולקטיבי, ולא על ידי ראש הממשלה בעצמו.

     

    הדרג הפוליטי האחראי לפעילות הצבאית הוא הממשלה. הממשלה פועלת באמצעות הקבינט ובאמצעות שר הביטחון, אך אלה מוסדות הכפופים לה. קבלת החלטות עצמאית של ראש הממשלה, בלי להתייעץ במוסדות אלו, זכתה לביקורת נוקבת של מבקר המדינה ושל ועדת וינוגרד שהוקמה כדי להסיק את לקחי מלחמת לבנון השנייה. כוחו הפוליטי האישי של נתניהו, והנכונות של מנדלבליט לגבות את החלטותיו, משקפות מגמה הפוכה מכך ועלולות להפוך את הממשלה ואת הקבינט לחותמת גומי בלבד.

     

    אל המקרים שצוינו לעיל ניתן להוסיף גם את אמירתו של נתניהו באולפן חדשות 12 ערב הבחירות, שלפיה אישר למספנה גרמנית מכירה של צוללות למצרים ללא שיידע את שר הביטחון או את הקבינט. בתחומים הביטחוניים, אם כן, המציאות הפוליטית בישראל הולכת והופכת דומה למשטר הנשיאותי האמריקני, שבו הנשיא הוא "המפקד העליון של הכוחות המזויינים".

     

    ריכוז הכוח בידי ראש הממשלה בנושאי ביטחון אינו סוגיה טכנית. זו אחת מהסוגיות החשובות ביותר במדינת ישראל, המעורבת באופן תדיר בעימותים צבאיים. חוסר הנכונות של היועמ"ש לעמוד מול ריכוז כוח זה מחייב גופים אחרים – פוליטיים, ציבוריים, ומשפטיים – לקיים דיון ציבורי מעמיק במשמעויות שינוי זה במשטר החוקתי הישראלי.

     

    יש לפרט בחוק באופן ברור את סמכויות הממשלה והקבינט, ולחדד את הטעון הבהרה: בישראל ראש הממשלה אינו המפקד העליון, וסמכותו לקבל לבדו החלטות בנושאי חוץ וביטחון מוגבלת.

     

    • פרופ' עמיחי כהן הוא עמית בכיר וראש התוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה; עו"ד לירון ליבמן הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, לשעבר התובע הצבאי הראשי וראש מחלקת הדין הבינ"ל בפרקליטות הצבאית

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים