ניצול שואה שנשאל פעם כיצד שרד, ענה: "זה לא היה קשה כל כך. היה צריך רק נס אחד ביום". לשרה ביקל קרו כמה וכמה נסים. קרה לה נס בעצם העובדה שבאושוויץ, מפעל המוות היעיל כל כך, לא בנו עדיין גדר סביב קרמטוריום מספר 4 בזמן שהיא הייתה שם, מה שאיפשר לה להימלט מהמקום. קרה לה נס גם בזמן שהיא נמלטה עם בתה חנה מהתור לתאי הגזים, שכן הנאצים היו עסוקים אז בהרגעת הנשים המבוהלות שהתבקשו להתפשט, ולא שמו לב לכך שהשתיים בורחות. קרה לה נס גם בכך שמדי פעם פגשה אנשים טובים שעזרו לה. אבל מעבר לנסים הללו, בעיקר הייתה לה תושייה גדולה ברגע ההוא, בתור לתאי הגזים, כשהבינה שכולם נכנסים, אבל איש לא יוצא, והיא נשאה מבט למעלה, לעבר העשן המיתמר מהמשרפות.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מוורשה לטהרן ולצמרת צה"ל: דרכו של הקצין הבכיר משואה לתקומה
כשהיא אחזה בבתה חנה בת השבע וחצי ולקחה אותה הצידה, היא אפילו לא האמינה שיוכלו לברוח. היא רק רצתה שהן ימותו בירייה ולא באש. אבל בניגוד לכל היגיון, היא הצליחה להימלט מהגיהינום. במשך שנה נדדה בדרכים עם בתה, שאותה הפכה לבן אילם, כדי ששיערה הגזוז והיידיש שבפיה לא יסגירו אותן. הן עברו מכפר לכפר, מאסם למרתף, מתחנת רכבת למחנה עבודה, עד שבאה המלחמה לקיצה. סיפורן המופלא של שרה ביקל ובתה חנה רוזנשטיין מופיע בספר "הבחירה בחיים", שראה אור בהוצאת המשפחה. לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערוץ אנשים של Xnet מפרסם כאן קטעים מתוכו.
דודה שרה, קחי גם אותי
במשך כל השנים אסרה שרה ביקל על בתה לספר את סיפורן. רק לאחר מותה של האם שחזרה חנה רוזנשטיין את סיפור בריחתן.
"היינו במרחק מטרים ספורים מהקרמטוריום", סיפרה. "מסביב הייתה מהומת אלוהים של צרחות ונביחות כלבים. הנאצים צעקו: 'תתפשטו', אבל הנשים, שהיו דתיות, לא הסכימו, והם הרביצו להן. הנאצים טענו שמכניסים אותנו למקלחת ואחר כך נקבל לחם עם ריבה, אבל אמא שלי ראתה שאנשים נכנסים, ואף אחד לא יוצא. כולן שם התחילו להבין שזה הסוף, והתפללו. אמא שלי אמרה לאחותה מלכה: 'אני לוקחת את הילדה לעשות פיפי בצד'. זה היה לפנות ערב, והחשיך, אז היא המשיכה ללכת לתוך העצים. המטרה שלה לא הייתה לברוח. בגלל העשן היא חשבה ששורפים אנשים חיים, אז היא העדיפה שיירו בנו מהגב. זו הייתה המטרה שלה. היא לא האמינה שתצליח לברוח. הבת הקטנה של מלכה, רחל, צעקה אחריה בהונגרית: 'דודה שרה, תיקחי גם אותי', והיא היסתה אותה עם האצבע. אני עוד זוכרת את מראה פניה ואת צעקתה. ואמא שלי? עד יומה האחרון היא לא סלחה לעצמה שהשתיקה אותה ולא לקחה אותה איתה".
את מסלול מנוסתן של האם והבת קשה לשחזר במדויק. אפשר רק לנסות להרכיב אותו מעדות שנתנה האם בסלובקיה, כשהיו בתחילת מנוסתן, ומקטעים שנשתמרו בזיכרונה של בתה. אבל לא חייבים לדעת את כל הפרטים כדי להבין כמה אמיצה ונועזת הייתה שרה ביקל. "האם ובתה עברו בבריחתן כמה מאות קילומטרים ברגל וברכבת באזור שהמה משמרות נאציים", נכתב בסיכום עדותה של ביקל. "האוכלוסייה בחבל ארץ זה, שהוא הררי וקשה למעבר, הייתה גם אנטישמית וגם נפחדת, אך כל הקשיים האלה לא יכלו לאומץ ליבה של האם היהודייה הנאבקת על חייה וחיי בתה".
על רגעי הבריחה סיפרה ביקל באותה עדות: "העריב היום. המשכתי ללכת ישר. היה כבר מאוחר כשנתקעתי באזור ביצות. לא יכולתי להמשיך". בתה חנה הוסיפה שנים לאחר מכן: "ככה היא הלכה כל הערב ברגל, עד שהיא פשוט כבר לא יכלה ללכת. היא הרי סחבה אותי על הידיים. לי לא היה כוח ללכת, אחרי שלא אכלנו ושתינו במשך ארבעה ימים. לה היה איזה כוח מיוחד במינו, על-טבעי. כנראה שבמקרים כאלה יש כוח".
תני לי את הילדה
במשך היום הסתתרו השתיים בשוחות ובין השיחים, ובלילה הלכו בתעלות לצידי הדרכים. חנה בכתה ללא הפסקה שהיא רעבה. אמה ניסתה להרגיעה בהבטחה שיהיה טוב, שעוד רגע ימצאו אוכל. האדם הראשון שנקרה בדרכן היה פולני שרעה את פרותיו בשדה. "לא הייתה ברירה", מספרת חנה, "אמא הייתה באפיסת כוחות וראתה שאני נגמרת, אז היא ניגשה לבקש אוכל בשבילי. היה לו אוכל בשדה, והוא נתן לנו חתיכת לחם. ואז הוא התחיל לשכנע אותה שתלך ותשאיר אותי, כי אין לו ילדים, והוא רוצה לגדל אותי. הוא אמר שייתן לי אוכל וכל מה שצריך, ובמשך הזמן אני אעזור לו עם הפרות. אמא כמובן לא הסכימה. היה לה תיק עם דברי ערך שהיא הצליחה לקחת איתה – טבעות וכלי תפירה. היא אמרה לו: 'את הילדה אני לא נותנת לך, אבל את זה אני מוכנה לתת לך תמורת צידה לדרך'. הוא היה הגון. קודם כל, הוא הביא אותנו אליו הביתה ואמר לנו לחכות. הוא נתן לה אפילו כסף. כנראה שמה שאמא נתנה לו היה שווה הרבה יותר מאשר קצת אוכל. הוא גם אמר לה שהיא נמצאת בפולין, ושהגבול הכי קרוב הוא הסלובקי. אז היא החליטה להגיע לגבול".
"הלכתי לתחנת הרכבת", סיפרה שרה. "לא היה בידי כסף, לא היו לי תעודות. לא ידעתי באיזה כיוון עליי לנסוע. לא יכולתי לשוחח עם איש. לשאלתי כיצד לשוב הביתה, להונגריה, השיב האיכר שפגשתי בדרך שאינו יודע את הכיוון, אך מכל מקום עליי לנסוע בכיוון בייליץ', עיר בפולין. קניתי כרטיס. חיילים גרמנים שהו בתחנה והביטו בי במבט חוקר, אבל לא עצרו אותי".
חנה: "הרכבת הייתה מלאה בחיילי אס-אס. לא היה בה מקום לסיכה. אחד החיילים אמר לאמא: 'תני לי את הילד, אני אחזיק אותו'. אחרי הרבה שנים שמעתי אותה מספרת למישהו שהיא הייתה כולה מאובנת מפחד".
שרה: "ירדתי מהרכבת בבייליץ' והמתנתי זמן רב. שאלתי את אחד מעובדי הרכבת כיצד אוכל להגיע להונגריה. הוא שאלני אם יש ברשותי תעודות. טענתי כי זה מובן מאליו. ביקשתי כרטיס לסויבה, משום שראיתי הרים גבוהים בסביבה, כמו אצלנו, והנחתי כי אנו קרובים לבית. ענו לי כי עיר זו לא מוכרת כלל. הוליכו אותי אל אדון מבוגר. גם הוא לא ידע דבר על העיר הזאת. חזרו ושאלו אותי אם יש ברשותי תעודות. עניתי בחיוב. היה חושך וטענתי כי אשוב למחרת בבוקר ואציג אותן. הסכימו לכך. יצאתי מהתחנה ברגל לכיוון ההרים. ביליתי את הלילה ביער. עם בוקר הגעתי למעון ציידים והתעניינתי כיצד אוכל להגיע לסלובקיה. לא קיבלו אותי יפה. הלכתי הלאה. מאוחר יותר פגשתי עוד אנשים ושאלתי אותם איך אוכל להגיע לסלובקיה. הצביעו על הכיוון, אבל הוסיפו ואמרו לי שבדרך חונה משמר הגבול ואוכל לחצות רק עם תעודות. ברור שטענתי שיש ברשותי כאלה, אבל הלכתי בכיוון אחר. חזרתי שוב לטריטוריה הפולנית".
חנה: "התחיל גשם חזק מאוד. אמא לא ידעה מה לעשות איתי. לא היה שם שום מבנה, שום מחסה. פגשנו שתי נשים שחזרו מקניות, ואמא שאלה אם יוכלו לאכסן אותנו, לפחות עד שהגשם ייפסק. היא שמעה שהן מדברות ביניהן על כך שהלכו לקנות דברי תפירה ולא השיגו, ושאלה אותן מה חסר להן. הן אמרו שאי אפשר להשיג חוטים, אז אמא אמרה: 'אני מוכנה לתת לכן חוטים, אבל תנו לי מקום להתאכסן, לפחות שעה, כדי שהילדה תתייבש'. הן היססו מאוד. אחת מהן הסתלקה. היא פשוט פחדה. האישה השנייה אמרה: 'תבואי אחריי'. היא נכנסה איתנו לאיזה בית, ששם גרה אחותה ואמרה שנשב קצת. אמא הייתה כל כך עייפה, שברגע שהתיישבה, נרדמה. האחות שגרה בבית ריחמה עלינו, נתנה לנו אוכל והראתה לנו בדיוק איפה לעבור את הגבול. 'תעלו על הגבעה הזו', אמרה, 'ושם אתם עוברים לסלובקיה‘. באותו הלילה כבר היינו שם".
מה שהיה שם, לא חשוב
השתיים המשיכו לנדוד בין ערים, כפרים ותחנות רכבת עד שהמלחמה נגמרה, והן עלו לארץ. שרה ביקל פתחה כאן בחיים חדשים, שלא היה בהם מקום לעבר, אבל גם לא לשמחה. "החיים שלך התחילו כאן", חזרה ואמרה לבתה חנה. "מה שהיה שם, לא חשוב".
חנה רוזנשטיין הקימה בארץ משפחה לתפארת וידעה נחת רבה בחייה. לאחר מות אמה, ב-1976, שחזרה ככל שזכרה את סיפור בריחתן, ובאחרית ימיה החליטה להעלות את הסיפור על הכתב. למרבה הצער, רוזנשטיין נפטרה לפני כשנה וחצי, כשהספר היה בדפוס. עם זאת, היא זכתה לשמוע מילדיה, מנכדיה ומניניה עד כמה הייתה משמעותית בחייהם, וגם זכתה להשאיר אחריה את הסיפור החשוב הזה. רבים מבני משפחתה גם שבו לאותו מקום באושוויץ, שבו קיבלה שרה ביקל את ההחלטה הדרמטית שקבעה את גורלה – ואת גורלם.
ד"ר נעמה שי"ק הקדישה מחקר מיוחד למצבן של הנשים בשואה. הקליקו על התמונה:
