"בכפר לא אהבו שמוסלמית תדליק משואה, אבל לי זה היה כמו חלום"

הינדיה סולימן, 63, מייסדת ומנהלת מיזם "פנינת העמק". אלמנה, אם לארבעה וסבתא ל־16 נכדים, מתגוררת בכפר בועיינה־נוג'ידאת, הדליקה משואה בשנת 2014:

"נולדתי בכפר ערבי מוסלמי בבקעת בית נטופה. למדתי עד כיתה ה', ומאז ישבתי בבית עם אמא. בגיל 16 התחתנתי עם מוחמד סולימן, בן הכפר ובן דוד של אבי, שהיה אז בן 24. אמרו לי 'את חייבת', וכילדה צעירה את לא יכולה להגיד לא. הוא עבד בבניין ואני גידלתי את הילדים. בשנת 1984 הוא נפטר בשנתו במפתיע, כנראה מבעיית לב. הייתי רק בת 28, עם ארבעה ילדים קטנים.

המצב הכלכלי היה קשה, אבל לא נתתי לאף אחד לעזור לי בשקל. פתחתי חנות בגדים קטנה כדי להתפרנס. בהתחלה הבאתי בגדים מג'נין ומשכם, ובהמשך גם מתל־אביב. אני האישה הראשונה בכפר שעבדה מחוץ לבית והאישה הראשונה שהוציאה רישיון נהיגה - הייתי צריכה לנסוע לקנות סחורה. היו אנשים שלא אהבו את העצמאות שלי - אישה יפה וצעירה נוהגת באוטו ומנהלת עסק לבד - אבל לא התייחסתי לאף אחד.

לא חשבתי להתחתן שוב. הקדשתי את חיי לילדים. אם הייתי מתחתנת, הייתי צריכה לוותר על הילדים שלי, שהיו עוברים לחיות עם המשפחה של בעלי. ככה זה אצלנו.

עבדתי בחנות כמעט 30 שנה. כשהילדים התחתנו בניתי להם בתים בכפר ואני נשארתי לבד. בשלב מסוים סגרתי את החנות, אבל אישה שעבדה עשרות שנים לא יכולה לשבת סתם ככה בבית. החלטתי שהגיע הזמן לעשות בשביל אחרים, לתרום לקהילה שעזרה לי.

הבנתי שחוסר תעסוקה היא בעיה של כל הנשים, לא רק שלי. ערב אחד אספתי את כולן אצלי ואמרתי שאנחנו צריכות לעשות משהו ביחד. בא לי רעיון לעשות חוג למלאכת יד אצלי בבית. אספתי מכל משתתפת 50 שקל ומצאתי מורה לאמנות. התחלנו להכין דברים יפים מחרוזים, ציירנו על זכוכית ועל עץ, הנשים היו מבסוטיות והשמועה עברה מפה לאוזן.

הינדיה סולימן מדליקה משואה

לאט־לאט הצטרפו עוד ועוד נשים, הצטברו לנו הרבה עבודות ולא היה מה לעשות איתן. הלכתי לראש הכפר וסיפרתי לו על הנשים שלנו שעושות דברים יפים ולא יודעות מה לעשות איתם. הוא סיפר שיש בחו"ל חנויות שמוכרות דברים כאלה, והציע לבדוק עם משרד התיירות אפשרות להקמת מיזם כזה בכפר.

אחרי כמה פניות הגיעו נציגים ממשרד התיירות לראות במה מדובר, ועשינו להם תצוגה גדולה של העבודות. המשרד שלח אלינו יועצת בשם אלה יונגמן שתעזור לנו, והיא אמרה שבשביל שהמיזם יצליח ויביא תיירים צריך לעשות עבודות מסורתיות. התחלנו לשאול את הזקנות בכפר, ומצאנו דברים מאוד מיוחדים שהן יצרו מניילון וקש, כמו סלסילות ומחצלות.

אחרי שבועיים אלה חזרה, ונדהמה לראות עשרות נשים יושבות על הרצפה ויוצרות, אחת מלמדת את השנייה. אחרי שנתיים, כשנהיה צפוף אצלי בבית, המועצה נתנה לנו מקום משלנו, וככה נולד מיזם 'פנינת העמק', היום מרכז תיירותי מצליח של עבודות יד ואמנות עממית. בהתחלה מטיילים קצת חששו לבוא לפה, אבל אנחנו עושות להם קבלת פנים יפה וכל המחיצות נופלות.

הטקס עצמו היה מאוד מרגש, לא הבנתי אם אני בחלום או במציאות. איזה כבוד נתנו לי. אמרתי: 'לכבוד קידום מעמד האישה במגזר הערבי והאפשרות להתפרנס בכבוד, תוך שמירה על ערכי המסורת והתרבות, ולמען דו־קיום בין המגזרים'. לא הפריע לי להגיד 'ולתפארת מדינת ישראל', אני ישראלית וישראל לא שייכת רק ליהודים, אלא גם לערבים".

• במי היית בוחרת להדליק משואה? באלה יונגמן אדריכלית מהיישוב אבירים שבגליל ויועצת של משרד התיירות. בלעדיה זה לא היה קורה.