גדלתי בין שני קצוות. בקצה האחד הייתי ילדת חופש, מינית ותשוקתית מגיל צעיר. בקצה השני, הרגשתי אשמה ביחס לזה. אין לי מושג מאיפה בא רעיון האשמה. בגיל 14 וחצי כבר שכבתי פעם ראשונה וזה היה כמו משחק בשבילי. התערבתי עם הבחור שאיתו שכבתי ובאותו רגע הרגשתי המון כוח, כאילו אני החזקה פה. אבל בדיעבד זה עשה לי לא טוב. פגעתי בעצמי בהרבה צורות דרך המיניות. היה לי חסך במגע וידעתי ששם אקבל מגע. אז הובלתי את עצמי לשם. לכבוש גבר ועוד גבר. היה בזה משהו מסקרן ויחד עם זאת הרגשתי אשמה על ההתנהגות המינית הכאילו זנותית שלי. האסורה. נהניתי ממין אבל לא ידעתי להגיד "לא", לא ידעתי לעצור באמצע אקט אם משהו לא היה לי נעים.
כל זה השתנה כשפגשתי את בן הזוג שלי. יש בו משהו מאופק וקשוב והוא לימד אותי למצוא את הקול שלי בתוך המפגש המיני. הוא לימד אותי לכבד אותי, להזמין אותי להיות איתי. שאם לא מתאים לי, אז לא. וגם לכוון אותו מה עושה לי טוב ונעים. אנחנו כל הזמן גדלים במקום הזה של המיניות, הוא תשוקתי כמוני וטוב לנו יחד ואני מרגישה מסופקת. בהיריון הראשון גילינו יחד את השפיכה הנשית וזה משהו שאפשר לגלות רק מתוך אמון וקִרבה. הצלחנו לשחזר את החוויה ולהתענג עליה, ואני עשיתי דרך משמעותית בין החסך העמוק במגע ועד למקום שבו החסך כבר פחות עמוק ואני יכולה להיות הרבה יותר מווסתת.
בזמן הלידה הראשונה נקרעתי. זו הייתה לידה טבעית ללא אפידורל ואני זוכרת שתוך כדי יציאת הראש צרחתי "שורף־שורף" ובדיעבד הבנתי שמשהו נקרע. לא תפרו אותי. אמרתי לרופא שאני מרגישה שמשהו לא בסדר והוא אמר שהכל בסדר. מה שקרה הוא שהקרע נפער אחורה ופגע לי בעומק השריר מפי הטבעת ומעלה, מה שלא מאפשר סגירה מלאה של שריר פי הטבעת. לא קיבלתי הסבר מלא. הייתי אמא לתינוקת לראשונה בחיי ובצד הקשיים של האימהות הטרייה סבלתי מבריחות צואה. בהתחלה זה קרה על בסיס יומי, אחר כך התמתן. רופא מומחה שפגשתי אמר שהפגיעה עמוקה ואי־אפשר לתפור כי זה יפגע לי ברקמה, ושאני צריכה ללכת לפיזיותרפיה כדי ללמוד לכווץ מחדש את השריר של פי הטבעת. הדבר הקשה ביותר היה בריחה של גזים ללא שליטה, מה שהקשה מאוד על המקום שלי בתוך הזוגיות, עד כדי כך שחשבתי להתגרש כי אני לא יכולה לחטוף הערות בכל פעם שנפלט לי.
האם היה לזה ביטוי במיניות? אני לא זוכרת מה היה אז. הייתי במצב הישרדותי. אבל אני יכולה להגיד לך שעד היום, מבחינת התמסרות ומבחינת היכולת להיות בתוך האקט, לגמור ולשכוח את עצמי, כשאני מרגישה שהבטן שלי יותר פעילה ועלול לברוח לי, אני נסגרת. אני לא ממש מצליחה להשתחרר. אבל בשונה מההתחלה, היום אני יכולה להגיד לו "אל תרד לי", זה לא מתאים כרגע. עכשיו הכל בינינו מדובר ופתוח, אבל בעבר היה לי מאוד קשה עם עניין הגזים (מה שחדירה לפעמים מעוררת) וזה גמר אותי. כי אין לי יכולת אמיתית לשלוט בזה וכל הזמן אני מנסה שזה לא יקרה. בהתחלה היה הרבה בכי, אבל עם הזמן השלמנו עם זה. הצלחתי לחזור למקום שבו אני מתמסרת, למרות שאם יש לי רגישות בבטן עדיין לא נוח לי ואז המין פחות כיפי. אבל זה חלק מהחיים. ובן הזוג שלי כבר מכיל ומקבל את זה.
לקח לי הרבה זמן להבין שיש לי באמת בעיה. פגיעה. למזלי הלכתי ללמוד יוגה־תרפיה ונפגשתי עם פיזיותרפיסטית של רצפת האגן שעבדה איתי גם על השרירים (של הנרתיק ושל פי הטבעת), וגם על תשומת לב לכל מה שאני אוכלת, ואני מרגישה שלאט־לאט יש שיפור. פעם הייתי רקדנית ואני אדם מאוד תנועתי, והפגיעה יצרה חוסר יכולת לעשות דברים שהיו פעם חלק ממני. למשל, אני לא יכולה לרוץ כי מיד בורח לי שתן ובן הזוג שלי אמר לי יום אחד, "יאללה רוצי ותשתיני על עצמך מה יכול להיות" ורצתי על חוף הים והייתי מאושרת למרות שברח לי ואחר כך נשטפתי. אני מנסה לא לתת למגבלה לנהל אותי. בעדנה לנוע יחד איתה. בגיל 19 עברתי תאונת דרכים ובמבט לאחור אני חושבת שהיא באה לקרקע אותי, כי הייתי מאוד רוחנית ולא מקורקעת. ועכשיו הפגיעה ברצפת האגן. אני חושבת על זה, הרי כאמא לילדים קטנים אני לא יכולה פשוט לקום וללכת, אין לי חופש אמיתי להיות עם עצמי. הייתי ילדה של חופש ואימהות היא הכנעה, והפגיעה ברצפת האגן היא עוד יותר הכנעה. ואני חושבת מה התכלית, ועונה לעצמי שאולי הפגיעה הזאת היא שמאפשרת לי להתמסר לבניית הבית, הזוגיות והמשפחה. אני מאמינה שאם לא הייתי בונה משפחה היה לי קשה יותר להיות באמת נוכחת בחיים האלה.
אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן:
