אלכסה דול זוכרת את הפעם הראשונה שלה, שהייתה תמימה כדרכן של התחלות ולא ניבאה את הנפילה המפחידה שתבוא בעקבותיה, עד כדי מחשבות על מוות ואשפוז בבית חולים. היא הייתה נערה משועממת בחופש הגדול, שקראה סיפור במגזין נוער פופולרי. "היה שם ראיון עם מישהי שסיפרה איך חברה שלה לימדה אותה להקיא אחרי שאכלו יותר מדי במקדונלד'ס", היא נזכרת, "באותו רגע הרגשתי שמשהו זז בראש שלי, ניסיתי להקיא והצליח לי. התחלתי לאכול ולהקיא, הבנתי שמצאתי כלי להתמודד עם לחץ ועם בעיות".
ההתמודדות שעליה היא מדברת החלה כבר בגיל ארבע, כשעלתה מאוקראינה לאשדוד ונפלה קורבן לאכזריותן של בנות השכונה. "ילדים היו עושים סביבי מעגל ומרביצים לי בתורות", היא מספרת. "הייתה מישהי ששמה אותי למטרה והייתה מתעללת בי במשך שנים, עד שעברנו דירה. היא הייתה תופסת אותי אחרי בית הספר ומציקה לי. באחת הפעמים ירדתי מההסעה והיא חיכתה לי עם חתיכת זכוכית של בקבוק וחרטה לי על העור. היא אמרה שאם אבכה ואגיד למישהו היא תהרוג אותי".
אמנות ההסתרה
דול למדה לשמור סוד, וכשהחלה את מסע הבולימיה הפכה למומחית בהסתרות. "הייתי מגיעה לאודישנים ושומעת: את שמנה, את לא יפה, לא תצליחי, אם תרדי חמישה קילו תהיי מהממת. זה עולם רע ואכזר. כל אמא שרוצה לשלוח את הבת שלה לדגמן, שתחשוב טוב־טוב. אני לא מרשה לאמא שלי לשלוח את אחותי בת השבע וחצי לעולם הזה. בולימיה זו הפרעה נפשית, הייתי יכולה לבוא הביתה, לפרק חטיפים, לאכול את מה שאמא הכינה, לטרוף כל מה שבמקרר ב־20 דקות עד שהבטן מתפוצצת ‑ ואז הולכת להקיא. הסתרתי את זה מכולם, מהחברות, מההורים, מבני זוג. האופי המופנם שלי עזר לזה, ואנשים פירשו את ההתנהגות שלי כמישהי סנובית או רעה. כל הזמן הסתרתי שרע לי וקשה לי, וחייכתי כאילו הכל טוב. הייתי מצטלמת במסיבות ובאירועים, חוזרת הביתה, אוכלת ומקיאה".
למה לא שיתפת אף אחד?
"חשבתי שאני בשליטה על זה וגם מאוד התביישתי. לא ידעתי לטפל בעצמי, לא רציתי ללכת לפסיכולוג ולא ביקשתי עזרה מההורים כי חשבתי שאכביד עליהם כלכלית. זה היה סוד שלי עם עצמי. המחלה התפרצה בגיל 20, כשנכנסתי חזק לעולם הדוגמנות, השתתפתי ב'מירוץ למיליון' וממש התפרסמתי. הלחץ שהופעל עליי להיראות טוב ולהצטיין היה ממש חזק. לפני ארבע שנים הייתי בסיבוב אודישנים וקמפיינים בארה"ב, טסתי המון ממקום למקום, הייתי בודדה והתחלתי לאבד את האחיזה במציאות. הייתי מעבירה ימים שלמים כשאני בוכה בדירה שלי בניו־יורק, הקאתי כל יום כמה פעמים ביום, הגעתי למקום כל כך רע. באחת הפעמים נשכבתי על הרצפה במינוס 20 מעלות אחרי שחזרתי מהסופר עם אוכל כדי להקיא, בכיתי ואמרתי: די. אני רוצה למות".
גם אז, במצב הירוד שבו הייתה, דול שמרה הכל לעצמה. בקושי רב קמה מהרצפה, מרחה חיוך על השפתיים ויצאה לאודישנים. "זה היה לופ שלא הצלחתי לצאת ממנו. זה הגיע למצב שהייתי אוכלת כמויות מטורפות, הולכת להקיא ולא מצליחה. הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. דחפתי אצבעות בצורה אלימה ועדיין לא הצלחתי להקיא. לא רציתי לחיות, חשבתי לקחת כדורים ולגמור את הסבל".
כשהלחץ בעבודה ירד הבולימיה דעכה. היא התחילה לטייל בעולם, חזרה לדגמן וחשבה שהכל מסתדר לה, אלא שהמחלה הרימה ראש. "הייתי ילדה ולא חשבתי לחסוך, פתאום מצאתי את עצמי בלוס־אנג'לס בלי כסף. הבולימיה חזרה ולא ביקשתי עזרה, כי לא היה ממי לבקש. במשך שלושה חודשים לא דיגמנתי ולא עשיתי כלום חוץ מלקרוא באינטרנט על הפרעות אכילה, וסימנתי בטבלאות מתי אני לא מקיאה. רציתי לדרבן את עצמי להפסיק וזה היה קשה, כי הגוף היה ממש רגיל לרוטינה שבה אני מתעוררת בשלוש בבוקר, דוחפת המון אוכל מתוך שינה ורצה להקיא".
לפני שלוש שנים חזרה לארץ, שכרה דירה בתל־אביב והתחילה לכתוב יומן שמתאר מה היא עוברת. "כלפי חוץ הכל נראה מדהים, האינסטוש היה זוהר, אבל הייתי בדיכאון קשה ואני רק יורדת במצב הנפשי", היא מתארת את ימי החושך. "כתבתי ביומן, 'אלכסה, אני משתגעת'".
כתבת לעצמך כאילו את מישהי אחרת?
"הרגשתי שיש לי פיצול אישיות: שני קולות בראש, הקול של אנה (כינוי נפוץ לסובלות מהפרעות אכילה ‑ ג.ק) מול הקול השפוי. הייתי רואה איך זה משתלט עליי, נשברתי, פחדתי מעצמי, אבדה לי השליטה על הגוף. בצהרי שישי התקשרתי להורים ואמרתי להם: תבואו עכשיו, אני הולכת למות. אבא שלי בא, סיפרתי לו מה קורה איתי בפעם הראשונה אחרי עשור של הדחקה והפסקתי לדבר".
במשך מספר ימים לא הוציאה קול מפיה, וההורים המבוהלים אישפזו אותה בתל השומר. "אני זוכרת את ההורים בוכים והכל שחור ומעורפל סביבי", היא מתארת. "אמרתי לרופא, 'אלכסה לא פה' ונכנסתי למצב פסיכוטי, הפסקתי לדבר ואושפזתי בגלל הפרעות אכילה".
הטיפול הפסיכולוגי מילא את הבורות בנשמתה. היא למדה לקבל את עצמה ברוך ובאהבה. "אנשים לא מאמינים לי שאני מסוגלת לשנוא את עצמי, כי כלפי חוץ אני דוגמנית מצליחה ויפה", היא אומרת, "כולם חושבים שבגלל שאני אלכסה דול אני מתה על עצמי ולא מסתדר לאנשים איך אני עם בעיות נפשיות ודימוי גוף ירוד, אבל כל החיים חוויתי אלימות וביקורת, עד שלמדתי לשנוא את עצמי. הרבה יותר קשה ללמוד לאהוב את עצמך".
איך את מתייחסת היום לאלכסה דול שמשתקפת מהראי?
"על כל המראות בבית כתבתי משפטי השראה ואהבה שנותנים לי כוח. אני במקום טוב, שלמה עם עצמי, ובגלל שהייתי חצי מהחיים שלי בחושך אני רוצה לעזור לנערות במצוקה כמוני. כל יום אני מקדישה זמן לענות למאות נשים ונערות שמשתפות אותי בסיפורים שלהן באינסטגרם. פעם החלום שלי היה להיות בויקטוריה'ס סיקרט, עכשיו החלום שלי זה להציל נערות שסובלות מהפרעות אכילה. תחושת הסיפוק שאני חווה אחרי שאני מקבלת הודעה מילדה בת 12 שעזרתי לה, יותר שווה מכל דבר אחר".
כל המשתתפים בהישרדות מדווחים שחוו בולמוסי אכילה כשחזרו מהאי. לא חששת ללכת לשם ושהמחלה תחזור?
"בתוכנית חששו יותר ממני ושלחו אותי לפסיכולוגים, אבל אני כל הזמן עם יד על הדופק. התחושות שלי היו שם מאוד קשות. רציתי לשכב על החול, לסתום את הפה ולחזור אחרי חודשיים, אבל לא הצלחתי לסתום. בדיעבד זה אחד השיעורים שלמדתי, שלא חייבים להגיד בקול מה שחושבים, אבל באותו רגע את עייפה ורעבה והכי קשה זה הזמן המת שאתה בין משימות, שם נשברים נפשית. לא היה לי קשה עם הרעב, הקושי האמיתי בשבילי היה אנשים. קשה לי להתחבר, אני לא משתפת אנשים זרים ברגשות שלי, אני לא מראה חולשה ובכי, וזה משהו שיוצר אנטגוניזם. יצאתי ביץ' כי אמרתי מה שאני רוצה ולא ויתרתי על הדעות שלי".
גם יפה וגם דעתנית? הגזמת.
"כן, הא? לעונת ה־VIP כולם באו מתייפייפים, אבל זו הישרדות, לא בא לי לתת אוכל למתחרים, ואם בגלל זה יצאתי הביץ' של התוכנית אז אין לי בעיה. בניגוד לכמה שורדים, אני לא מתמסכנת, לא מחכה שירחמו עליי, אני חזקה וזה מאיים. אני גם סגורה אז קשה להתחבר אליי, ואני לא מחצינה רגשות כמו כל עולה טובה מברית־המועצות".
זרם הדדי
וכמו כל ידוען, גם דול חייבת לשמור על שכבת הגנה בקיץ הישראלי אם היא לא רוצה להיכוות מהטוקבקיסט המצוי והלא רצוי. לאחרונה נפרדה אחרי שתי שנות זוגיות ממשה עוז, יצרן כלי נשק שגילו כפול מגילה. "הרבה גבות הורמו בגלל הקשר", היא מסכמת, "אמרו שאני איתו בגלל הכסף וכל הקלישאות הרגילות. אז אמרו. הכרנו דרך חברים משותפים, ומהרגע הראשון עבר בינינו זרם הדדי. גרתי אז בדירת 25 מטר והוא בכפר שמריהו, והוא עבר לגור איתי בדירה הקטנה כמעט מהיום הראשון".
בימים שאחרי דול גרה עם עוז בפנטהאוז שמשקיף לים, אך ליתר ביטחון שכרה לעצמה דירה משלה, כדי לא להיות תלויה באף גבר, לדבריה. "שמתי לב שאני נמצאת יותר זמן בדירה ששכרתי וחיה לי בכיף עם הלבד שלי, אז הבנתי שיש בעיה בזוגיות. לא רבנו, הכל טוב, אבל כשהכרנו חיפשתי משהו אחד והיום משהו אחר".
מה תעשי עם הקעקוע של שמו? ומי בכלל עושה קעקוע כזה?!
"הייתי בת 25, משוגעת, כולם מתחרפנים בגילאי העשרים, לא? אני אוריד את הקעקוע".
החודש חגגה יום הולדת 26 וסופסוף נדמה לה שהיא יודעת מה היא רוצה מהחיים ואיך להגיע לשם. "תמיד הסתמכתי על המראה שלי והיום אני לוקחת את זה לכיוון אחר לגמרי", היא אומרת בגאווה. "אני בקושי מדגמנת, את כל הזמן שלי אני משקיעה בהעשרה, לוקחת קורסים על אהבה עצמית ומבינה מה חשוב בחיים. כל הדברים שחשבתי שאני רוצה, כמו כסף ותהילה, איבדו את המשמעות שלהם. היום אני עוזרת לנשים ונערות שנמצאות במצב שהייתי בו עד לאחרונה".
אז המראה החיצוני לא משנה?
"המראה משנה רק כשאת אוהבת את עצמך. בהתחלה הייתי עומדת מול הראי ואומרת, 'אני אוהבת אותך, את ראויה' וזה לא היה אמין בעיניי. לקח לי כמה חודשים עד שהאמנתי לעצמי. תמיד ראיתי את עצמי שמנה, מה רע בי, מה פגום בי, הייתי אומרת לעצמי: 'את שום דבר, את אפס'. מבחוץ ראו כמה אני יפה ומבלה במסיבות, אבל מבפנים הייתי מסתכלת לעצמי בעיניים ובוכה בלי הפסקה. בהתחלה הרגשתי משוגעת לגמרי, בגלל שאת לא רגילה לדבר עם עצמך אלא לצאת על עצמך. היום יש בי שלווה פנימית, שקט במחשבות. המקום של האהבה מרפא לי את הפצע שכל החיים היה לי. כל כך הרבה בכיתי בלילות כשאף אחד לא רואה, היום אני מבינה שעברתי הכל כי אני מספיק חזקה להיות זו שעוזרת לחלשים ממני". *
