שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "יצאתי מהדת והבנתי שזה בסדר להיות מינית"
    שלוש שנים לאחר שגילתה כי היא נשאית גנטית של סרטן השד והשחלות ועם שלושה ילדים קטנים, החליטה דבורה להתגרש ועל הדרך גם עזבה את הדת. עם אלוהים היא עדיין מדברת, אבל היא חיה חיים חילוניים שכוללים גם מסע עמוק שמטרתו להתחבר לעצמה מחדש, ולגלות דרכו את המיניות שכל חייה הורגלה להשתיק

    צילום של תומר אלמקייס (צילום: תומר אלמקייס )
    דבורה אדר. יצאה למסע של חקר המיניות הנשית(צילום: תומר אלמקייס )

    "כשאנשים שומעים שהתגרשתי הם שואלים אם נשברתי או אם הרגשתי כמו כישלון. אבל היום שבו התגרשתי הוא תאריך הלידה השני שלי, היום בו נולדתי מחדש", אומרת דבורה אדר בת ה-35 מכפר סבא. שלוש שנים לאחר שגילתה כי היא נשאית גנטית של סרטן השד והשחלות, ועם שלושה ילדים קטנים שגילם נע בין שנה וחצי ועד ארבע, התגרשה דבורה מאהוב נעוריה.

     

    לכאורה, נקודת שבר גדולה, אולם עבור דבורה המאורעות שימשו כנקודת זינוק לתהליך של צמיחה אישית כאדם וכאישה. מי שהתחנכה על ברכי הערכים והמוסכמות של העולם הדתי, יצאה למסע של חקר המיניות הנשית ולגילוי הקול האותנטי שלה. את המסע הזה היא מביעה בפרויקט צילום שמבקש, באמצעות הסיפור האישי, להעביר מסר לכל הנשים לאהוב את עצמן ולחגוג את הגוף שלהן בכלל, ומול המצלמה בפרט.

     

    "הגעתי מחינוך דתי ומגיל 12 גידלתי את שלוש אחיותיי הצעירות. הייתי ילדה מאוד טובה ומרצה, ורק בדיעבד הבנתי שהיה שם מקום של השתקה ושל ריצוי יתר", מספרת דבורה. "הילדות שלי היתה מורכבת וקשה. גדלתי במושב דתי, וזה כל הסטריאוטיפים שאת בטח מכירה על הקיבוץ. אם את הולכת יד ביד עם מישהו, מגיעות אל ההורים שלך שמועות שאת בהריון. ההורים שלי היו די ליברלים, אבל כשגרים במושב דתי תמיד יש את הנושא הזה של 'מה יגידו', ואני נלחמת נגדו כל חיי. אני מאוד מחוברת ליהדות ומדברת עם אלוהים בלי סוף, אבל כיום אני מקיימת אורח חיים חילוני. יש לי ביקורת מאד גדולה על החברה הדתית, ואני לא מוכנה להשתייך אליה בשום צורה".

    צילום של תומר אלמקייס (צילום: תומר אלמקייס )
    את המסע היא מביעה בפרויקט צילום(צילום: תומר אלמקייס )

    צילום של תומר אלמקייס (צילום: תומר אלמקייס )
    "נחשפתי לכל הנושא של המיניות והנשיות רק אחרי שהתגרשתי"(צילום: תומר אלמקייס )
     

    צילום של תומר אלמקייס (צילום: תומר אלמקייס )
    "ההשתקה בחברה הדתית היא מהמקום של המיניות"(צילום: תומר אלמקייס )

    "ההשתקה העיקרית בחברה הדתית היא מהמקום של המיניות, ולפעמים השתיקות אומרות יותר מהמילים. הרצונות והחשקים של האישה וזה שהאישה מעוניינת בסקס, פחות מדוברים ולא מקבלים במה. למשל בחברה הדתית אין מצב כזה שאישה מאוננת. בכלל לא ידעתי שקיימת האפשרות הזאת, וגיליתי את זה רק בגיל 30 פלוס. גם בחיי הנישואים העתקתי את אותו המודל שהיה לי בבית - הייתי מאוד מרצה ופחות דיברתי והשמעתי את קולי, כך שנחשפתי לכל הנושא של המיניות והנשיות רק אחרי שהתגרשתי. פתאום הכל יצא החוצה. אני כאן וזה בסדר שאני יכולה להשמיע את קולי. וזה בסדר להיות חרמנית".

     

    "כדאי לי לסיים להביא ילדים כדי להוציא את השחלות"

    דבורה ובעלה לשעבר הכירו כשדבורה היתה בת 15. עשר שנים לאחר מכן התחתנו, ואת ילדם הראשון ילדה דבורה בגיל 28. "עשיתי שלושה ילדים בשנתיים ותשעה חודשים, כי גיליתי שאני נשאית של הגן לסרטן השד והשחלות, וכדאי לי לסיים להביא ילדים כדי להוציא את השחלות", היא משתפת. "כשהייתי בהריון עם הבן השני שלי נפלתי על רופאת נשים צעירה. היא שאלה אם יש הסטוריה של סרטן שד במשפחה ואמרתי לה בנון שלנטיות שאחותו של אבי מתה מסרטן שחלות. היא הרימה את הראש מהמקלדת, סימנה עם היד לכיוון הדלת ואמרה 'עופי להיבדק!'. באתי הביתה ואז ההורים סיפרו לי שאבא שלי הוא נשא של הגן. מסתבר שהם ידעו מזה והסתירו את זה ממני".

     

    "אחרי שילדתי עשיתי את הבדיקה וקיבלתי את התשובה שאני נשאית, שזה 80% סיכון לחלות, שלא נדע. מאז אני רואה כשליחות לעודד נשים ללכת להיבדק. כל מי שמספרת לי שדודה שלה נפטרה מזה, אני שואלת אותה אם היא עשתה בדיקה גנטית, ואם היא לא נבדקה אני עושה לה את ההרצאה של החיים. עד שאני לא לוקחת ממנה טלפון והיא עושה בדיקה גנטית אני לא עוזבת אותה. רק שתגיד מתי ואני באה איתה לבדיקה. העיקר שהיא לא תטמון את הראש בחול".

    צילום של תומר אלמקייס (צילום: תומר אלמקייס )
    "כל חיי הייתי מרצה אנשים וחששתי להשמיע את קולי"(צילום: תומר אלמקייס )
     

    הגילוי שאת נשאית שיחק תפקיד ברצון לבטא את הנשיות שלך?

    "בהחלט. ראיתי הפקות אופנה שעשו עם נשים חולות בסרטן שד, והן מרגשות ומעוררות השראה, אבל שאלתי את עצמי למה אנחנו צריכות לחגוג את עצמנו ואת הגוף שלנו רק כשאנחנו עם קרחת ועוד מעט מורידות שדיים, לא עלינו? למה לא לחגוג את עצמנו עכשיו? אבל רק אחרי שהתגרשתי התחלתי בתהליך של הבנת המיניות שלי. הלכתי למטפלת שתעזור לי עם אורגזמות ועם שחרור בהיבט של המיניות, ובתהליך איתה הבנתי שהאורגזמה שלי היא באחריותי, שסקס לא קשור לשום התניה שהיא ושהוא לא דבר מלוכלך".

     

    "עשינו סשנים ארוכים שלימדו אותי לנפץ מיתוסים ואמונות מגבילות, ופתאום השתחררתי מכל התפיסה של 'תעשי טובה לבעלך ותפתחי רגליים', 'נותנת לו או לא נותנת לו', ומכל המושגים של 'שרלילה', 'זורמת' ו'נותנת'. 'נותנת' זה הבן דוד של 'מה יגידו', כי בסופו של דבר הכל מתחבר למה יגידו, למה מצופה ממני. אם את רווקה או גרושה ויוצאת לדייטים את צריכה לשחק את המשחק שאת לא רוצה, ולהיות קשה להשגה ולא 'לתת' לו. אני יצאתי מהמשחק הזה. הבנתי שאני בסדר, שזה בסדר להיות חרמנית ולרצות את זה. למדתי לקבל את עצמי, את הרצונות שלי, את הרצון במין. למדתי להיות נאמנה לעצמי ולהקשיב לעצמי".

    צילום של תומר אלמקייס (צילום: תומר אלמקייס )
    "הבנתי שהאורגזמה שלי באחריותי"(צילום: תומר אלמקייס )
     

    מדוע הגירושים היוו נקודת ציון כה משמעותית עבורך? מה השתנה בעקבותיהם?

    "קודם כל דבורה הפכה להיות במרכז. הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת למקס סטוק. קניתי את האותיות Dream ותליתי עם הקיר כדי לראות אותן כל יום מול העיניים. התחלתי לחלום. החלטתי שאני רוצה לעסוק בפוטותרפיה, שזה התבוננות בנפש דרך תמונות וצילום. הבנתי שאני רוצה ורוצה, שיש לי רצונות. התחלתי תהליכי אימון, ופתאום זה בא לידי ביטוי ביחסים עם אנשים. זה כבר לא להנהן בראש כי לא נעים לי להגיד משהו כי ככה מצופה ממני. זה לשים את האמת בפנים. הרי באתי ממקום של ילדה מרצה".

     

    "סבא שלי, זכרונו לברכה, היה אומר 'היא כזאת טובה'. זה מעין טייטל ששמים עליך שמזין את עצמו ושאת דואגת להזין אותו. היום אני מבינה שחוץ מטוב לב שיש לי בשפע, אני גם חכמה, מהירה, חדה, יש לי יחסי אנוש מעולים ואני חוצפנית. יש לי הרבה מאוד כישורים אחרים חוץ מלהיות טובה. זו עבודה פנימית בלתי פוסקת של למידה והתפתחות אישית. אני בזוגיות עם גבר כבר שנה וחצי, און אנד אוף, כשבכל הפעמים שנפרדנו זו אני שנפרדתי ממנו כי הוא מבוגר ממני ב-22 שנה ו'מה יגידו'. זאת גם הסיבה שבגללה היה לי חשוב לעשות פרויקט צילום, גם כדי לרפא משהו אצלי".

    צילום של תומר אלמקייס (צילום: תומר אלמקייס )
    "זה לשים את האמת בפנים"(צילום: תומר אלמקייס )
     

    כיצד את משתמשת בצילום ככלי תרפויטי?

    "עלה בי צורך לעשות פרויקט צילום שיביא לידי ביטוי אמירות חברתיות דרך סיפור החיים שלי, והגעתי לתומר אלמקייס, בעלים של בית הספר לצילום וצלם בחסד, שמצלם סיפורי חיים של נשים ועוזר להן לעבור תהליך מול המצלמה. לפני הקליק הראשון במצלמה דיברנו שלוש שעות, סיפרתי לו עליי בהרחבה והחלטנו שאנחנו מצלמים את אז והיום. מצד אחד, דבורה של אז, שפחות מביעה את עצמה, עם תסכול, חוסר אונים, יאוש ובלבול, ומצד שני, דבורה של היום, זאת שבמקום שהוא מאוד משוחרר, מקום שהכול בו בחוץ, ושיש בו גם את המיניות שיוצאת החוצה. ממש בן אדם אחר, חיים אחרים".

     

    "האמירה כאן היא קודם כל לחגוג בחיים האלה ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו בכלל, ומול המצלמה בפרט. אני גם מנחה סדנאות צילום ושומעת נשים אומרות שעד שהן לא מורידות חמישה קילו הן לא מצטלמות, ואני בשוק. בואו נאהב את עצמנו גם אם אנחנו לא בדיוק במשקל שהיינו רוצות. בנוסף, כשמצלמים אותך יש מקום גדול של שחרור שליטה ונתינת אמון, גם בצלם וגם כמטאפורה לחיים".

     

    "כיום, כשעושים תמונות קבוצתיות ורוצים להעלות לפייסבוק ולתייג, אני אפילו לא שואלת איך יצאתי. תעלו. באמת הגעתי למצב שאני אוהבת את עצמי גם עם הסנטר והבטן. ויש את הנושא של המיניות. זה מאוד משמעותי לי להביא את המיניות אל המצלמה, לפלרטט עם המצלמה, ואחר כך לראות את התמונות האלה. אני אומרת בכך לנשים שאם בא לך להיות הערב סקסית, לצאת לדייט עם מחשוף ולפלרטט, ובסוף הערב לגמור איתו במיטה – לכי על זה. ולא על 'מה יגידו?'".

     

    במה שונה הזוגיות של דבורה של היום, לאחר התהליך שהיא עברה?

    "נתחיל בכך שהדעה שלי נחשבת. גבר שמבוגר ממני ב-22 שנה וראה דבר או שניים יותר ממני, מתייעץ איתי דבר ראשון כי הוא מעריך את הדעה שלי. נכון שבסוף הוא עושה מה שהוא רואה לנכון ולפעמים גם עושה ההפך, אבל מעריכים אותי כאדם וקולי מאוד נשמע. הזמן שיש לי איתו הוא מאד מצומצם כי אני גרושה עם ילדים, ועם זאת אני גם בוחרת להיות לבד לפעמים, כי זה מה שמתאים לי כרגע. אני מרגישה יותר משוחררת, גם איתו לבד וגם במפגשים עם הצד שלו, וכבר לא שואלת אותו לפני אם יש נושאים שעליהם ירצה שלא אדבר. שאלתי אותו לא מזמן אם אפשר להגיד הכל והוא הסתכל עליי בתדהמה - הרי כל מה שיוצא לך מהפה זה פנינים, בודאי שאת יכולה להגיד הכול".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: תומר אלמקייס
    דבורה אדר. לא חיה יותר לפי ה'מה יגידו?'
    צילום: תומר אלמקייס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים