אופירה רכטר הייתה בסך הכל נערה מלאת מוטיבציה שהגיעה למבדקי הצו הראשון ורצתה להתגייס לצה"ל למרות לקות השמיעה שלה, שיכלה לשחרר אותה בקלות מהשירות. "ועדה רפואית, לשכת גיוס חיפה, חוויה מאוד קשה", היא משחזרת בקול רועד. "ישבתי מול חמישה חברי ועדה, לחוצה ותוהה מה ישאלו אותי. חשבתי שבטח ישאלו כמה שאלות ובזה ייגמר העניין. ואז הם התחילו לדבר אלי כמו לילדה קטנה בת ארבע. רציתי לברוח אבל הרגשתי כאילו שנדבקתי לכיסא, הייתי בהלם. יושבת מולם נערה בת 17 והם מדברים אלי כמו לילדה מפגרת. עד היום אני לא יכולה לשכוח את טון הדיבור. היום אני גם מבינה שכל מה שחוויתי באותה תקופה נבע מחוסר ידע. לא ידעו איך להתמודד עם הדבר הזה, עם הנכות שלי".
היא, אגב, לא ויתרה, ולמרות ששוחררה מהצבא בפרופיל 21 רפואי, התנדבה ושירתה בחיל הרפואה בחיפה. היום, אחרי עשרות שנים של חוסר ביטחון, שנאה עצמית, בדידות, טראומה משפחתית ועודף משקל משמעותי שסחבה עמה, הצליחה רכטר להתרומם מכל אלה וכמו להיוולד מחדש. היא השילה 40 ק"ג ממשקלה, החלה לעסוק בספורט, ובעיקר עברה תהליך פנימי משמעותי ולמדה לקבל ולאהוב את עצמה, באמת.
לא בכדי היא מגדירה את עצמה כיום כמאמנת לבניית דימוי עצמי. "אם יש לך מגבלה כלשהי, זה לא אומר שהחיים נגמרו ואין לך מקום בעולם הזה", היא אומרת. "להפך, המגבלה היא הייחודיות והחוזק שלך, תצעקי אותה בגאווה!".
הפרופסור אמר: הילדה לא שומעת
היא בת 46 וביוני הקרוב תחגוג 20 שנות נישואים עם ירון, לא דבר מובן מאליו עבורה לדבריה, והם הורים לשתי בנות (12 ו־17). רכטר נולדה וגדלה בנתניה שבה היא מתגוררת עד היום. היא דווקא נולדה תינוקת בריאה אבל כזו שנוטה "לחטוף התקררות בכל שני וחמישי", וכשיום אחד אמא שלה לקחה אותה לרופאת המשפחה היא קיבלה, לטענתה, תרופה שפגעה לה בשמיעה. "גיל שנתיים הוא הגיל שבו מתחילים להתפתח ולדבר, ולפי מה שאמא שלי מספרת קראו לי ולא הגבתי לרעשים ולצלילים. אז הבינו שמשהו לא בסדר ומשם לקחו אותי לאבחון אצל פרופסור", היא מספרת. "הוא אמר להורים שלי ש'הילדה לא שומעת' ושזה נגרם מתרופה שקיבלתי כשהייתי תינוקת.
משם התחיל כל הסיפור. יש לי שרידים של שמיעה, לא איבדתי אותה במאת האחוזים, מכשיר השמיעה עוזר לי לשמוע, אבל אם אני מורידה אותו אני לא שומעת בכלל. קשה לי לדבר בטלפון, אני תמיד מתנצלת בפני אנשים שאני לא מכירה, מסבירה שאני כבדת שמיעה ומבקשת שיכתבו לי בווטסאפ, במייל או שיתקשרו איתי בשיחת וידאו כדי שאקרא את השפתיים שלהם. מבחינתי ווטסאפ זו אפליקציה גאונית שאני יכולה להיעזר בה".
שקלתם לתבוע את קופת החולים על רשלנות רפואית?
"ההורים שלי קיבלו את הבשורה שאני לא שומעת כל כך קשה, שהם לא חשבו בכלל לתבוע, וגם אז זה לא היה ממש מקובל. כשהגעתי לגיל 18 החלטתי להגיש תביעה כבוגרת, אבל לא יצא מזה שום דבר. נאמר לי שהרופא איננו בחיים ושהמקרה שלי לא מופיע ברשומות - אז היו רושמים הכל בכרטיסיות וזה לא היה ממוחשב כמו היום. הגשתי תביעה וקיבלתי סכום מינורי שאפילו לא כיסה את כל העלויות של מכשירי השמיעה שצריך להחליף כל תקופה. עלותו המלאה של המכשיר שאני מרכיבה היא 15,000 שקל. קיבלתי עליו החזר של 8,000 שקל, אבל הוא עדיין יקר".
שקעתי בבועה של עצמי
לאחר האבחון שלה כלקוית שמיעה הפכה רכטר לילדה מופנמת ופגיעה, והחיים שלה אז נעו בין קלינאי תקשורת, ביקור במרכז מיח"א לילדים עם לקויות שמיעה ואינספור שעות בדידות ותסכול. "היה לי קשה מאוד לקבל את עצמי, הייתי די תקועה בתוך העולם שלי, ממש לא מהילדות המקובלות בבית הספר", היא משחזרת. "בכיתה א' עוד הייתי בכיתה מיוחדת ואמא שלי נלחמה כדי להכניס אותי למסגרת רגילה, כך שמכיתה ב' ועד סוף התיכון כבר למדתי במסגרות רגילות. זה היה אתגר קשה לשמוע את המורים ולהספיק לכתוב, ולכן תמיד ישבתי בשורה הראשונה והשלמתי את החומר דרך החבר'ה בכיתה.
"זה לא כמו היום שאפשר לצלם או להקליט באמצעות הנייד. אז ההתמודדות הייתה הרבה יותר מורכבת, ובתיכון עוד יותר. בגלל כמות חומר הלימודים והעומס הייתי לומדת גם בהפסקות. היה לי חשוב לרצות את אבא שלי, שגם ציון 90 לא סיפק אותו".
ולכל הקשיים הטכניים האלה נוספה גם ההתמודדות החברתית הלא קלה. לדבריה, הילדים ביסודי ובתיכון נהגו להציק לה ולכנות אותה בשמות גנאי. "הפכתי לחננה חסרת ביטחון. שקעתי בתוך הבועה, בעולם שלי, מתנחמת באוכל ובספרים כדי להתמודד עם מה שקורה. אפילו חשבתי להפסיק ללמוד".
מכיוון שלא ניהלה חיים חברתיים ולא נהגה לצאת לבילויים, גם את בעלה הכירה בדרך לא שגרתית, אבל חביבה ונוסטלגית: "ראיתי באחד המקומונים פרטים של בחור שביקש להכיר ומתברר שזו הייתה מודעת פרסום למשרד היכרויות דרך וידאו. הגעתי למשרד, נרשמתי, ותוך שמונה חודשים הכרתי את בעלי. בדיעבד התברר שהוא נרשם באותו השבוע שבו אני נרשמתי. בשבוע הבא אנחנו סוגרים 22 שנים ביחד".
איך הוא הגיב לעניין לקות השמיעה?
"בהתחלה הוא לא ידע שיש לי לקות ושאני עם מכשיר שמיעה. בדייט הראשון ישבנו בקפולסקי בקניון השרון, ואני זוכרת שהוא הביא לי פרח שקטף. סיפרתי לו שאני עם מכשיר שמיעה, וברגעים הראשונים הוא היה עם עצמו, אולי ניסה לעכל. לדעתי הוא קיבל את זה בסך הכל בסדר גמור. עובדה שמהיום הראשון שנפגשנו לא נפרדנו. הוא סיפר לי שיצא עם כמה בחורות וניסה להיות מי שהוא לא, עד ששינה גישה והחליט שמי שתרצה אותו תקבל אותו כפי שהוא, ומהמקום הזה כנראה היה לו קל גם לקבל אותי. בעיניי זה נהדר".
הייתי נכה רגשית
למרות זאת, כל השנים המשיכה בתוכה המלחמה העצמית ובמקביל היא המשיכה להעלות במשקל. "אני לא מתביישת להגיד שהייתי נכה רגשית, עם המון ביקורת ושיפוט עצמי. לא הייתי מסוגלת לקבל את עצמי לשנייה, כל הזמן ניסיתי לרצות את כולם", היא מודה. "רצתי למקרר במקום להרגיש את מה שעובר עלי. הרגשתי שאני אוויר, שאני לא קיימת, לא שייכת מבחינה חברתית לשום מסגרת, רוב הזמן לבד, ונקודת השיא הייתה כשאחי נהרג".
בחודש שעבר מלאו עשר שנים למותו של אחיה אסף, הצעיר ממנה בעשור, שנהרג בטיול בדרום בגיל 27. "עוד לפני כן סבלתי מעודף משקל, ובעקבות האסון שמנתי עוד יותר. מתקופת הילדות הייתי במשחקים של יו־יו, עולה ויורדת במשקל, אבל לא התמודדתי עם הדבר האמיתי, האכילה הרגשית", היא אומרת. "הייתי במצב רגשי מאוד־מאוד קשה, תחושות של פספוס והחמצה, הרי רק כמה ימים לפני שנהרג עוד דיברנו ותכננו תוכניות, ופתאום נופלת פצצה כזאת. אי אפשר לדעת איך לאכול את הדבר הזה.
"לבתי הקטנה עוד לא מלאו אז שנתיים, והגדולה התחילה כיתה א'. הגעתי למשקל שיא של שלוש ספרות - 104 ק"ג. לא רציתי להתמודד עם מה שקורה איתי, ועטפתי את עצמי בהגנות. כל הזמן אמרתי לעצמי כמה שאני מסכנה ושרע לי. הלכתי ל"שומרי משקל" וסידרו לי תפריט, אבל זה מטפל רק בסימפטום. יורדים במשקל עשרה קילו, אבל כשלא מתמודדים עם הדברים האמיתיים, המשקל עולה בחזרה".
אלא שאז, לפני תשע שנים, הגיע הרגע המכריע בחייה, הרגע שבו החליטה – והצליחה - לתפוס את עצמה בשתי הידיים. "הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות כך", היא מכריזה. "יצרתי קשר עם דיאטנית שהייתה עבורי מספר אחת. היא נתנה לי המון כלים שכללו גם עבודה רגשית. זה לא היה רק לקבל תפריט אלא לרדת לשורש העניין, לעשות ממש עבודה פנימית, לשבת ולחשוב מה אני מרגישה, לעשות הפרדה בין מה שאני חווה לבין האוכל שאמור להזין את הגוף שלנו ולעשות לנו טוב, לא להיות כלי שעליו אנחנו משליכים תסכול או כעס שאנו חווים".
אבל יש פער בין להבין את זה ובין ליישם, לא?
"זה לא היה קל. זה דרש ממני להסתכל על הדבר הזה בעיניים. ניהלתי יומן אכילה וכתבתי מה אני אוכלת ומה אני מרגישה תוך כדי האכילה. הבנתי שלא אכלתי מתוך רעב אמיתי אלא מתוך רעב רגשי. לא היה אכפת לי מה אני דוחפת לגוף. היומן דרש ממני לשבת ולכתוב בוקר, צהריים וערב, ממש להיכנס לנבכי הנפש שלי. זה דרש הרבה עבודה, ואני מברכת על זה כי היומן עזר לי להתקדם. תוך כדי התהליך עבדנו על החוזקות שלי, להוציא את הדברים הטובים ואת הייחודיות שבי. למדתי להכיר את עצמי מחדש אחרי 38 שנים שהייתי עם ביטחון עצמי בגובה הרצפה ובקושי פתחתי את הפה שלי, מתכנסת בתוך עצמי כדי שלא יראו אותי".
נולדתי מחדש
ממישהי שלא הזיזה את עצמה בכלל היא החלה לעשות ספורט "בקטנה", 30 דקות הליכה, שאחר כך צמחו ל־45 דקות. ב־2015, בפעם הראשונה בחייה, השתתפה במרוץ תל אביב ורצה 5 ק"מ. השנה היא כבר השלימה בו 10 ק"מ. "זו הייתה אחת המטרות שלי ל־2019, לא יודעת איך, אבל עשיתי את זה. הייתי בעננים, ההרגשה הכי מדהימה שיכולה להיות. הבנתי שאם אני הצלחתי, כל אחת יכולה. הבנתי מה אני שווה, הבנתי שאני ראויה ושאחד הדברים שהכי עושים לי טוב זה לעשות ספורט.
"בתחילת התהליך התאמנתי שישה ימים בשבוע, קמתי בשעה חמש בבוקר גם בקור ובגשם. היום אני נמצאת בקבוצת ריצה, ומתאמנת שלוש פעמים בשבוע באינטרוולים וחיזוק. למדתי לעשות את הבחירות הנכונות גם בסופר. הייתי מכורה קשות לדיאט קולה, חיסלתי לפחות בקבוק גדול ביום. היום אני לא מתקרבת לזה, זה דוחה אותי".
פוחדת להשמין מחדש?
"לא, היום אני במקום אחר. אם יום אחד לא הצלחתי 'לשמור', אני מקבלת את זה וממשיכה הלאה. לרדת 40 ק"ג זה לא עניין של מה בכך, ההרגלים הבריאים כבר מושרשים בי. אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש, בן אדם אחר לגמרי. איך בעלי אומר? זה כמו להתחיל פרק ב' עם אותה האישה".
רכטר היא מעצבת גרפית שעסקה בתחום כשכירה ועצמאית במשך 20 שנה, אבל לפני כחצי שנה הרגישה שהיא בשלה לשינוי והחליטה להפוך לקואוצ'רית. לאחרונה סיימה לימודי הכשרת מאמנים אצל אלון גל כשהמטרה ברורה: לעזור למי שעבר חוויות ותחושות דומות לאלה שהיא עברה. "חשוב לי לתת ערך בעולם הזה, לעזור לאנשים, לעבוד בקבוצות ולהרצות על הסיפור שלי. אני רוצה שתדעו שגם אם יש לכם מוגבלות כלשהי, אתם יכולים להפוך את זה ליתרון ולא לוותר לעצמכם. אם אתם לא רואים או שומעים טוב, או הולכים עם קביים למשל, אלה לא דברים שצריכים לעצור אתכם מלעשות דברים שאתם אוהבים. להפך, תאהבו את עצמכם בזכות האתגרים שבהם אתם עומדים".
רובנו נאבקים עם אהבה עצמית, גם ה"מושלמים" לכאורה. היום את יכולה להגיד בלב שלם שאת אוהבת את עצמך?
"היום אני שלמה עם עצמי ואוהבת את עצמי. הבנתי שמגבלת השמיעה לא צריכה לעצור אותי מלעשות את מה שאני אוהבת. המגבלה היא חלק ממי שאני, חלק מהזהות שלי. אם אני הצלחתי לעשות תהליך ולקבל את עצמי עם המגבלה, אין סיבה שאחרים לא יוכלו. הנטייה האוטומטית שלנו היא להסתכל על האין, מה לא טוב בנו. החוכמה היא להוקיר את עצמנו גם בזכות הדברים הטובים והקטנים בחיים, הפעילויות היומיומיות - בין אם זה להכין ארוחת ערב משפחתית ביום שישי ובין אם זה לעזור לזקנה לחצות את הכביש".
ומה החלום שלך?
"לתת השראה לאחרים, לספר את הסיפור שלי כדי לעזור לכמה שיותר אנשים לקבל ולאהוב את עצמם כמו שהם. לעבוד עם בעלי מוגבלויות או עם כבדי שמיעה כדי שיידעו שיש להם ערך בעולם ולא יחשבו שהם לא שווים כלום - אני הייתי במקום הזה. אם אתם מרכיבים מכשיר שמיעה, לא רואים טוב או שיש לכם מגבלה כלשהי, זה לא אומר שהחיים נגמרו ואין לכם מקום בחברה ובעולם הזה, להפך - המגבלה היא הייחודיות שלכם. תהפכו אותה לחוזקה ותנופפו בה, תצעקו אותה בגאווה. אני התביישתי להסתובב עם מכשיר השמיעה, אבל היום אני אומרת שזו אני - אופירה כבדת השמיעה. אם זה סבבה לכם קחו את זה, ואם לא מתאים-- גם הכל בסדר".
