"ישבתי במשרד היפה שלי, ועלה בי פחד: זהו? ככה זה יהיה כל החיים?"

לירון כהן-אביב התקדמה לתפקידים ניהוליים בגיל צעיר, אבל זה לא סיפק אותה. פעמיים התפטרה אל ואקום תעסוקתי עד שהגיעה להגשמה עצמית, ואז היא גם מצאה אהבה

נגה שנער-שויערפורסם: 03.06.19 03:21
לירון כהן-אביב. "מתוך ההתמודדויות באות הקפיצות הכי משמעותיות" (צילום: שרון הורוביץ)
לירון כהן-אביב. "מתוך ההתמודדויות באות הקפיצות הכי משמעותיות" (צילום: שרון הורוביץ)
תמונת ילדות עם אחיה הגדול. "נשארנו בבית עם אמא ולמדנו לחיות עם המצב החדש"  (צילום: אלבום פרטי)
תמונת ילדות עם אחיה הגדול. "נשארנו בבית עם אמא ולמדנו לחיות עם המצב החדש" (צילום: אלבום פרטי)
מצלמת חתונה. "המקום מאחורי עדשת המצלמה היה עבורי טבעי ומוכר, הד לילדה הביישנית שהייתי פעם" (צילום: יוסי גמזו לטובה)
מצלמת חתונה. "המקום מאחורי עדשת המצלמה היה עבורי טבעי ומוכר, הד לילדה הביישנית שהייתי פעם" (צילום: יוסי גמזו לטובה)
עם הבעל והבן. "מהשנייה הראשונה ומהנשיקה הראשונה היה לי ברור שהגעתי הביתה" (צילום: עינה קפלן)
עם הבעל והבן. "מהשנייה הראשונה ומהנשיקה הראשונה היה לי ברור שהגעתי הביתה" (צילום: עינה קפלן)

מגיל צעיר ידעה לירון כהן-אביב שהיא "גם וגם וגם" – כלומר, שהאהבות והתחביבים שלה מקיפים תחומים שונים ומגוונים, שלא פעם נראים מנוגדים זה לזה. בעזרת הורים עם לב פתוח היא הצליחה להתגבר על מכשולים טכניים ולשלב בין כל האהבות שלה, ומה שבעבר גרם קושי הוא היום יתרון אדיר עבורה, המאפשר לה להמשיך להתפתח ולעשות רק מה שהיא אוהבת.

 

מי את?

"לירון, בת 38, נשואה ליואב ואמא של אייר (בן שלוש). גרה ברמת גן".

 

ומה את עושה?

"אני צלמת עצמאית לעסקים, לאירועים ולכנסים מקצועיים, יוצרת תוכן לעסקים ומופיעה עם מופע סטנד-אפ, 'מה את רוצה?', שבו אני מציגה את הסיפור האישי שלי. יש לי תואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים מאוניברסיטת בר אילן".

 

הכירו אותה:

 

 

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בחולון, בת אמצעית במשפחה של שלושה ילדים. אבי אורי, בן לעולים מבולגריה, נולד וגדל בחולון, ובבגרותו השתלב במוסך של משפחתו. אמי מלכה, בת ליוצאי לוב, נולדה במושב אודים שליד נתניה ובהמשך עברה לחולון. במקצועה היא מנהלת חשבונות, וכיום יש לה עסק לדפוס. הוריי הכירו בחולון ונשארו בה אחרי נישואיהם.

 

"בבית הייתה נוכחות בולטת לאמנות, ובעיקר למוזיקה. אבי הוא מוזיקאי בנשמתו וגיטריסט: היינו מקשיבים יחד לתקליטים, ואת הסיפורים לפני השינה הוא היה שר ומנגן לנו. עד היום אני זוכרת את 'שמוליק קיפוד' בגרסה המולחנת שלו. וכמו שלאבי היה מרחב עבור התחביב שלו, כך גם לילדיו היה מקום להתפתח ולהיות מה ומי שהם: לראייה, שלושתנו עוסקים באמנות בצורותיה השונות. אני הייתי ילדה נחבאת אל הכלים, שקטה מאוד וחסרת ביטחון. הבית איפשר לי גם את זה: ההורים הבהירו לי בלי מילים שזה בסדר גם להיות לבד. היה לי עולם פנימי עשיר: קראתי המון, וכשכל הילדים שיחקו למטה, אני הייתי מכינה שיעורים. אהבתי את זה. אהבתי מתמטיקה, אבל גם ספרות ותיאטרון, והצטיינתי בכל המקצועות. לקראת בחירת המגמה לתיכון אמרה יועצת בית הספר לאבא שלי: 'אני לא יודעת מה להגיד לך, היא גם וגם'. אבא שאל למה זו בעיה, והיא הסבירה לו שאני אצטרך לבחור, כי אי אפשר ללמוד הכל. למזלי, ההורים שלי התברכו בגמישות מחשבתית, ובעקבות התמיכה שלהם הסכים בית הספר ללכת לקראתי ואיפשר לי ללמוד חמש יחידות מתמטיקה – וגם תיאטרון.

 

"כשהייתי בת 17 הלכתי יום אחד עם אמא שלי לבית קפה, והיא סיפרה לי שהיא ואבא נפרדים, ואבא עוזב את הבית. הייתי בשוק מוחלט; לא הבנתי מאיפה זה הגיע. בין ההורים שלי הייתה אהבה גדולה, ומעולם לא שמעתי אותם רבים. אבל אבא עבר לתל אביב, ואנחנו נשארנו בבית עם אמא ולמדנו לחיות עם המצב החדש".

 

עם אביה ואחיה הגדול. "אבי היה מוזיקאי בנשמתו" (צילום: אלבום פרטי)
    עם אביה ואחיה הגדול. "אבי היה מוזיקאי בנשמתו"

     

    לאחר שירות צבאי וטיול למזרח היא התלבטה לגבי לימודים. "שוב נדרשתי לבחור", היא אומרת, "כי לא היו אז פקולטות שאיפשרו שילוב בין כל התחומים שאהבתי. בלית ברירה בחרתי במסלול הבטוח, הפרקטי, ונרשמתי ללימודי כלכלה ומינהל עסקים. תוך כדי לימודים התחלתי לעבוד בחברת סלולר גדולה, ומהר מאוד התקדמתי מנציגת שירות לקוחות לתפקידים ניהוליים. מצאתי את עצמי בחיים שכאילו התגלגלתי אליהם, אבל לא באמת בחרתי בהם. קצת לפני גיל 30 ישבתי במשרד היפה שלי, עם כל הפסיליטיז של רכב חברה, לפטופ, טלפון נייד מהעבודה וכל יתר התנאים המפנקים, ופתאום עלה בי פחד. שאלתי את עצמי: זהו? ככה זה יהיה עד סוף החיים? הפחד להתעורר יום אחד ולהבין שאני לא עושה מה שאני באמת רוצה, גבר על הסיכון הכלכלי. התפטרתי אל ואקום מוחלט, בלי שום רעיונות להמשך הדרך. אחרי כחצי שנה מצאתי את עצמי שוב מתגלגלת, הפעם לניהול סניף של חברת איפור בינלאומית ברמת אביב, ושוב הבנתי שזה לא זה: איפור הוא אולי יותר צבעוני מטלפונים ניידים, אבל עדיין עסקתי בניהול עובדים ובקבצי אקסל אפורים. שוב התפטרתי אל כלום, אבל עכשיו כבר היו לי חוטים של תקווה.

     

    "באותה תקופה הכרתי את יואב - מנטור להתפתחות אישית ורוחנית. בעקבות הגירושים של הוריי והתפרקות הבית של ילדותי נמנעתי לאורך שנים ממערכות יחסים ולא נתתי לעצמי להיקשר רגשית. לא הייתי מוכנה שמישהו ישבור לי את הלב, ולא האמנתי שקשר רומנטי יכול להחזיק מעמד. ואז הגיע יואב, וכמו קסם, מהשנייה הראשונה ומהנשיקה הראשונה היה לי ברור שהגעתי הביתה. יואב היה אחר מכל מה שפגשתי עד אז, והוא פתח בפניי דלת לעולם של התפתחות אישית ורוחנית. נכנסנו מיד למערכת יחסים רצינית, והיה ברור שאנחנו ביחד. מפגש בסטודיו של צלם לקראת החתונה שלנו הצית בי בבת אחת חלום ישן, והבנתי שאני רוצה להיות צלמת. אחרי כמה שיעורים שבהם השתלטתי על החלק הטכני, התחלתי לעבוד כאסיסטנטית של צלמי אופנה, שאחד מהם אמר שיש לי ראייה מעניינת של המציאות ויכולת לתפוס את הרגע. הוא המליץ לי להתחיל לצלם אירועים, וכך נולד העסק העצמאי שלי.

     

    "המקום מאחורי עדשת המצלמה היה עבורי טבעי ומוכר, הד לילדה הביישנית שהייתי פעם. וכשלקוחות שלי חיפשו איש מקצוע שמסוגל לספר את הסיפור של העסק שלהם, התחלתי ליצור עבורם תוכן מילולי ו-ויזואלי. לפני כשנה התעורר אצלי מחדש צורך שבזמנו דחף אותי למגמת תיאטרון בתיכון, והפעם גרם לי לעבור לקדמת הבמה. במופע שלי אני מציגה את סיפור חיי דרך הצחוק וההומור. זה עולם חדש שאני מגלה ממש בימים אלה, ונהנית מכל רגע".

     

    עם בנה אייר. "בני אדם הם לא שבלונות" (צילום: עינה קפלן)
      עם בנה אייר. "בני אדם הם לא שבלונות"(צילום: עינה קפלן)

       

      מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך ללירון של היום?

      "מילדות מלווה אותי הדואליות הזו של גם וגם - החיבור שלי בו זמנית לתחומים שונים. אבל אם בעבר נדרשתי לקבל החלטות שכלאו אותי בתוך תאים שלא התאימו לי, היום אני כבר מבינה שהיכולת הזו היא ברכה: היא מאפשרת לי לעשות מה שאני אוהבת, להתפתח כל הזמן ולא לפחד משינויים ומאתגרים חדשים. בעולם החדש, המשתנה יומיומית, היכולת הזו היא כבר לא בעיה, כפי שאמרה לי היועצת בבית הספר. להפך, זה יתרון עצום והכרחי כדי להמשיך להיות רלוונטיים".

       

      מסר לאומה?

      "בני אדם הם לא שבלונות: כל אחד מאיתנו נולד עם דרך משלו, וצריך לתת מקום לכל המסלולים, גם אם הם פחות שגרתיים. לפני הגדרות והמלצות חיצוניות חשוב שנדע להקשיב ללב ולאינטואיציות שלנו ולא לפחד לחלום, כי מתוך ההתמודדויות הללו באות הקפיצות הכי משמעותיות. וכמובן, צריך לעבוד קשה ולעשות כל מה שצריך כדי להביא את החלום שלנו להגשמה".

       

       

         

        "אין גיל לחלומות", אומרת שרית גופן, "ואסור לוותר עליהם". הקליקו על התמונה:

         

         

         

        "הצילום נעשה עבורי כלי תרפויטי". הקליקו על התמונה (צילום: אורלי שגב)
        "הצילום נעשה עבורי כלי תרפויטי". הקליקו על התמונה (צילום: אורלי שגב)

         

         

         

        >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה 

         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

        ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

        למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

        אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.