"כשאני שואלת את עצמי מה הדבר הכי קשה שעברתי בשש השנים האחרונות, שבהן הייתי חצי משותקת, אני עונה לעצמי שבעצם הכל היה קשה ושהחיים היו בלתי נסבלים, אבל מה שהכי שבר אותי זו הבת שלי, שבכל שנה בגן הכניסה לסל המשאלות את אותו פתק: 'הלוואי שאמא שלי תוכל לעשות לי קוקיות בידיים שלה כמו שכל האמהות עושות לבנות שלהן'. זה שבר אותי כל שנה מחדש" – כך מספרת חווי לויכטר, שהגפה הימנית העליונה והצוואר שלה שותקו וגרמו לה לכאבים קשים ולהגבלה בתפקוד שהפכו את חייה לגיהינום, כהגדרתה.

לויכטר (30), נשואה ואם לילדים בני 11, תשע ושש, החלימה אחרי שעברה לפני ארבעה חודשים ניתוח חדש בישראל, "שהחזיר לי את עצמי לעצמי", לדבריה.

הכל התחיל לפני כשש שנים, חצי שנה אחרי שילדה את בתה. "עבדתי אז כנציגת שירות בכביש 6 ומיום ליום כאבה לי יותר כף היד". היא פנתה לרופא המשפחה שלה, שצייד אותה בתרופות נוגדות דלקת. "השתמשתי בכל המינון, אבל כלום לא עזר להפיג את הכאב שהלך והפך חריף יותר ויותר".

התחנה הבאה הייתה אורתופד כף יד, שרשם לה תרופה אחרת לשיכוך הכאב. "גם אותה סיימתי, אבל הכאבים החזקים שלי היו אדישים אליה וממש לא הגיבו", היא מספרת. גם סד שהוצמד לגפה לא מנע מהכאב, שהתחיל כאמור בכף היד, התפשט למרפק ובהמשך הגיע גם לכתף. "הגעתי למצב שכל הגפה הימנית כל כך כאבה שכבר לא יכולתי להניע אותה וגם לא את הצוואר", היא מתארת.

בשלב הזה כבר אילצו אותה הכאבים להתפטר מעבודתה. "לא יכולתי להזיז כיסא, לסחוב שקית קלה מהסופר. אפילו לסמס כבר לא יכולתי", היא מסבירה.

ערב אחד, מרוב כאב, חשה לויכטר קשיי נשימה. "פוניתי לבית חולים באמבולנס שבעלי הזעיק. עברתי בדיקות והדמיות וקיוויתי שסוף כל סוף הם יצליחו לגלות מה לעזאזל יש לי, אבל אמרו לי שהכל תקין ושיחררו אותי הביתה עם המלצה לעלות דרגה ברמת המשככים ולעבור לפרקוסט, תרופה נרקוטית".

היא החלה לסמם את עצמה עד שהגיעה להתמכרות שהצריכה גמילה. "הכאב אילץ אותי להעלות מינון, עד שהגעתי לכמות מטורפת שלא הפיגה את הכאב, אלא רק עימעמה אותו ואותי. למעשה הייתי מסוממת", היא אומרת. לצד התרופה החזקה היא עברה במהלך השנים טיפולים נלווים שכללו פיזיותרפיה, זריקות סטרואידיות ועוד, אבל כל אלה לא הצליחו להפיג את כאבי התופת שלה.

באחד הימים היותר קשים פנתה למוקד "טרם". בצילום רנטגן פשוט התגלתה צלע נוספת בצוואר. "זה אמור היה להדליק חשד שמה שקורה לי קשור לאותה צלע מיותרת, אבל הרופא במוקד לא היה לצערי מקצועי מספיק וכך התפספסה הזדמנות להחלמה מהירה יותר, שהייתה חוסכת לי עוד שנתיים של סבל לא יתואר".

לפני כשנתיים הידרדר מצבה מאוד. "האחיזה ביד ימין נהייתה בלתי אפשרית בגלל ששתי אצבעות שותקו ולא הייתה לי שום תחושה בהן. את המעט שעוד פה ושם עשיתי בבית כבר לא יכולתי לבצע. הייתי כל כך כאובה ומתוסכלת, אבל בכיתי רק כשראיתי את בעלי עושה קוקיות לילדה. זה היה הכי טראח לפנים".

הכאב הממושך הוביל בסוף לדיכאון ופסיכיאטר צייד אותה בתרופה. "גם זה לא פתר לי, לא את הכאב ולא את התעלומה. אכלתי את עצמי לדעת, העליתי 35 קילו, וכשניסיתי לרזות, כל הליכה או תנועה כל כך הכאיבו לי שמיד נאלצתי להפסיק".

לפני כשנה הם הופנו למומחה בחו"ל. זו הייתה נקודת המפנה. "אבא של בעלי התכתב במייל עם פרופסור שמומחה לבעיה מאוניברסיטת וושינגטון בארה"ב, והופתע כשהוא המליץ על אחד מתלמידיו המבריקים, שבדיוק חזר מהשתלמות אצלו ועובד בהדסה בירושלים. לא ייאמן. אנחנו תושבי בית־שמש, חיפשנו מרפא ביבשת אחרת, וחצי שעה מהבית נמצא הרופא שיכול להציל את איכות חיי".

הפגישה שיזמה עם המומחה, ד"ר מאדי אל חאג' - כירורג כף יד, ארכה כשלוש שעות. באיחור של שש שנים, הגיעה האבחנה המיוחלת. "לויכטר הגיעה אליי זמן קצר אחרי שחזרתי משתי השתלמויות, האחת במרכז כף היד היוקרתי CMKI שנמצא בקנטאקי והשנייה באוניברסיטת וושינגטון בסנט־לואיס", מספר ד"ר אל חאג', "איבחנתי שהיא סובלת מתסמונת מוצא בית החזה - Thoracic outlet syndrome, שנגרמת מלחץ על השורשים העצביים שיורדים לגפה".

לדבריו, אצל מרבית הסובלים מהתסמונת זה קורה בשל מבנה השרירים. לויכטר נמנית על עשרת האחוזים שאצלם המקור לכאב דווקא בצלע. "אבל", הוא מסביר, "בעוד שבקרב מרבית החולים בקבוצה זו הגורם הוא בצלע הטבעית הראשונה, הרי שאצלה המקור הוא בצלע מיותרת שאיתה נולדה". הצלע הזאת, הוא מספר, גרמה לכאבים עזים, נימול ופגיעה באספקת הדם לכף היד.

ההמלצה לניתוח הייתה מיידית. אחרי סדרת הדמיות ייעודית היא הגיעה לשולחן הניתוחים. "בהרדמה כללית, שכובה על הגב, כשהראש שלה מוטה שמאלה ואחורנית בצורת קשת כדי לאפשר זווית נוחה מימין, התחיל הניתוח שנמשך למעלה משמונה שעות", מתאר ד"ר אל חאג'. "ביצעתי חתכים מעל ומתחת לעצם הבריח, זיהיתי את העצבים התחושתיים שמעצבבים את בית החזה הקדמי, הסטתי אותם וחדרתי לשכבה נוספת שאיפשרה את הרמת השומן הצווארי ביחידה אחת וחשיפת המבנים הרלוונטיים לצורך כריתת הצלע העודפת - מחוללת הכאב. כרתי אותה עד גובה החוליה האחורית, חשפתי את העורק הראשי שיורד לגפה ושיחררתי אותו, ואז חדרתי דרך החתך שמתחת לעצם הבריח וכרתי את הצלע הראשונה, הצלע הטבעית שלה". הניתוח הסתיים אחרי שהרופא שיחרר אחד אחרי השני את שורשי העצבים הסמוכים, שעטפו את הצלע במשך שש שנים. "הניתוח נחשב מסוכן, כיוון שעלולה להיגרם פגיעה בסרעפת, בגפה ובעורק הראשי".

עד היום, החולים באותה תסמונת נשלחו במימון חברות הביטוח למורה שלו בארה"ב. עכשיו יש פתרון לבעיה גם בישראל.

ולויכטר? "העבירו אותי לטיפול נמרץ, משם לשבוע אשפוז במחלקה ואחר כך תהליך ארוך של שיקום, שבסיומו חזרתי לתפקוד מלא. גם ירדתי במשקל, אני לפני גמילה מהתרופות, והכי משמח", היא מתארת בבכי, "שאת הקוקיות לבת שלי עושה אמא שלה".

תסמונת מוצא בית החזה

תסמונת מוצא בית החזה נגרמת בגלל צלע צווארית לא תקינה, שלוחצת על העורק וגורמת לכאבים עזים לאורך הגפה, להגבלה ביכולת להניע את היד, הצוואר והראש, ולפעמים לאובדן תחושה באצבעות כף היד. הצלע הקטנה הזו, שגורמת סבל גדול, נכרתת בניתוח שמבוצע מעכשיו גם בישראל.

"אחרי ניתוח מורכב לכריתת הצלע ושיקום שעוברים הסובלים מהתסמונת, הם חוזרים לחיים מלאים ופעילים" אומר ד"ר מאדי אל חאג', שהתמחה בארה"ב ומבצע את הניתוח בהדסה.