מגובה פני הים היה קשה לראות את העתיד. כשחייל הקומנדו הצעיר עמי אילון שחה לעבר האי גרין ביולי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הדבר היחיד שעניין אותו זה להשלים את המשימה. "במלחמה נלחמים", הוא אומר היום. "מה שידעתי זה שאנחנו הטובים, ושאנחנו צריכים להרוג את הרעים".
אילון אכן הרג את הרעים. הוא השליך רימונים, ירה לאן שצריך גם אחרי שנפצע בשלוש הזדמנויות שונות, ולא עצר עד שהאי נכבש מידי המצרים. על פעולה נועזת זו קיבל את עיטור הגבורה, הגבוה ביותר בצה"ל. יחלפו עוד ימים רבים עד שיבין שניצחנו בקרב, אך הפסדנו במלחמה.
היום, אחרי שכבר פיקד על שייטת 13, על חיל הים ועל השב"כ, האלוף (במיל') אילון מזהיר שאנחנו עלולים להפסיד שוב. "חד־משמעית", הוא משיב כשהוא נשאל אם יש דמיון בין המלחמה ההיא, מלחמת ההתשה, לבין המצב המדיני שבו אנו נמצאים בימים אלה ממש. "אני נזהר מלצייר תסריטים אפוקליפטיים, אבל כל האלמנטים קיימים — חוסר יוזמה מדינית, סרבנות לדון באופק מדיני, והמחשבה שרק בכוח נשיג את המטרות שלנו".
גם תא"ל (במיל') אריה צידון, אז מפקד גדוד הנחל המוצנח ומי שפיקד במהלך המלחמה על מבצע "תרנגול 53", אחד היצירתיים בתולדות צה"ל, לא הבין אז, כשזחל על אדמת מצרים, את מהות המלחמה. גם הוא מצטרף היום לתחזית הקודרת של אילון. "לאורך כל תקופת ההתשה נקטה גולדה (מאיר, ראש הממשלה — א"א) קו של סרבנות מדינית", אומר צידון. "גם היום כל ההנהגה תקועה בקונספציה שאין עם מי לדבר, ושאין טעם לנסות".
אולי בגלל שהביט על המלחמה מלמעלה, אל"מ (במיל') קובי ריכטר דווקא כן ראה בזמן אמת לאן פנינו מועדות. "מלחמת ההתשה שינתה את ההבנה שלי לגבי איך שהמדינה מתייחסת לכוח שלה", אומר אחד מאלופי ההפלות של חיל האוויר, שהפך לאחד מיזמי ההיי־טק המצליחים של ישראל. "גם היום המדינה לא מכירה במגבלות הכוח שלה במסגרת פתרון הסכסוך. בפתרון סכסוך לא מנצחים, אלא מסכימים. נתניהו הוא המקביל של גולדה".
צידון: "שלושתנו עברנו את כל הגוונים של המלחמה ויכולים להגיד לך — אין פתרון יותר גרוע ממנה".
יכול להיות שאנחנו כבר נמצאים בתוך מלחמה?
אילון: "אנחנו במלחמה מתמשכת בתוך עצימות משתנה, שאנחנו לא יודעים מתי החלה, לא יודעים מתי תסתיים, אבל ברור לנו לגמרי שלא תהיה לה תמונת ניצחון. ואנחנו בוודאי לא יודעים איך ייראה היום שאחרי. בדיוק כמו במלחמת ההתשה".
מבצעים מסמרי שיער
נפגשנו בשבוע שעבר באולם הישיבות במרכז יצחק רבין בתל־אביב. דיוקנו של ראש הממשלה ז"ל מביט עלינו מהקיר בדממה. שלושתם חולקים ביניהם הרבה דרגות, הרבה קרבות, הרבה חברים מתים. הסיבה לשיחה עימם היא תערוכה חדשה שנפתחת היום במרכז רבין, במלאת חמישים שנה למלחמת ההתשה, ללא ספק הנשכחת והמושכחת במלחמות ישראל. היו אלה שנתיים מדממות שהסתיימו עם כאלף הרוגים ישראלים, עשרת אלפים מתים בצד המצרי, אלפי פצועים בשלוש חזיתות וחוסר הכרעה אחד, משווע. מלחמה שנמעכה בין הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים לתדהמה של מלחמת יום כיפור, בין האופוריה למחדל, ונמחקה מהזיכרון הקולקטיבי. תקופה מתישה ומייאשת, חסרת תוחלת, ולמרות זאת — או ליתר דיוק, בגלל זאת — מודחקת. "אנחנו כחברה, כמדינה, לא אוהבים את המצב הזה שבו נלחמים ולא מכריעים", מנסח זאת אילון.
ואכן, זו הפעם הראשונה שבה מוסד ממלכתי מפנה זרקור אל מלחמת ההתשה, הארוכה ביותר בתולדות ישראל, במטרה להעלותה מחדש לסדר היום הציבורי ולהעניק לה את החשיבות ההיסטורית הראויה לה, כמו גם את ההקשר העדכני שלה. לשם כך ביקשנו לראיין שלושה מגיבורי המלחמה: אילון בים, צידון ביבשה וריכטר באוויר.
שלושתם השתתפו במבצעים מסמרי שיער במהלך המלחמה ההיא, כתבו בגופם את מורשת הקרב שלה, זכו באותות ובמופתים (ראו מסגרת). אלא שהמבצעים הללו, הרואיים ככל שיהיו, היו היוצא מהכלל שהעיד על הכלל. "המבצעים היו הדובדבנים של המלחמה", אומר ריכטר. "אבל הם לא שכבו על קצפת, אלא על בשר ודם".
לפיכך, נטתה השיחה איתם אל השגרה השוחקת והבלתי זוהרת של הלחימה: ההפגזות במוצבי התעלה, הטייסים הנוטשים, הלוויות שנערכו כמעט מידי יום. "קברנו את מתינו מדי שבוע", נזכר אילון. התקופה הכואבת ההיא תרמה ללא ספק לעיצוב תודעתם הפוליטית והמדינית, והם שלושתם היום אנשי מרכז־שמאל: אילון היה שר מטעם מפלגת העבודה ועמד בראש יוזמת השלום הישראלית־פלסטינית, "המפקד הלאומי"; צידון היה פעיל בתקופת הסכמי אוסלו בארגון לשיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני; וריכטר הוא יו"ר תנועת דרכנו, הדוגלת בפתרון שתי המדינות ואחד מאדריכלי האיחוד שהוביל להקמת מפלגת כחול לבן.
לפיכך כשהם מסתכלים מסביבם, ובעיקר אל המתרחש בזירה הפלסטינית, הם לא מצליחים להימנע מההקבלה הבלתי נמנעת בין מלחמת ההתשה לימינו אנו. "אבל בעיקר, אתה צריך לדעת שאתה מדבר עם שלושה סבאים", מחייך ריכטר. "כשאני הייתי חייל, שנאתי מלחמות אבל אהבתי להילחם, וכשהבן שלי היה ביחידת 'שלדג', התחלתי לשנוא גם את הקטע של להילחם, אבל הייתי גאה שהוא נלחם. היום, כשהנכדים שלי עומדים להתגייס, אני שונא מלחמות, שונא להילחם, ורוצה רק למצוא את הדרך לדבר".
ריח המוות
מיטב ההיסטוריונים הצבאיים עדיין מתווכחים בנוגע לשאלה מתי החלה מלחמת ההתשה. "מלחמת ההתשה לא מתחילה, היא מזדחלת", עונה להם ריכטר.
עבור אילון, למשל, מתחילה המלחמה באוקטובר 1967. "הייתי אז מפקד צעיר בצוות החזירים התת־ימיים של שייטת 13, ובדיוק התאמנתי עם לגיון הזרים הצרפתי בקורסיקה", הוא נזכר. "בוקר אחד מעירים אותנו הצרפתים ואומרים לנו, 'חבר'ה, המצרים הטביעו לכם את ספינת הדגל'". בירור קצר גילה שמדובר באח"י אילת, שטובעה מול פורט סעיד. "כתוצאה מזה אני מחליט לא להשתחרר, מוותר על לימודי האוקיינוגרפיה והולך לקורס קצינים", מספר אילון.
את צידון תפסה המלחמה בספטמבר 1968, אז נהרג משה פלס, מג"ד גדוד 50, בהיתקלות בבקעת הירדן. יחד עימו נהרגו סגנו ועוד ארבעה לוחמים מהגדוד. צידון, שבמלחמת ששת הימים פיקד על סיירת חרוב, נקרא להחליף את פלס, ומצא עצמו מבלה את מרבית המלחמה ב"ארץ המרדפים" שבגבול ירדן. "כששישה לוחמים נהרגים באותו גדוד, זה על הפנים להרבה זמן", אומר צידון.
ריכטר החל את המלחמה באוגוסט 1969, אז השתתף בקרב האוויר הראשון שלו כטייס מיראז'. שבוע אחר כך התחתן בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. "הרב הצבאי שהשיא אותנו איחר בשעתיים", מספר ריכטר. "כשהוא הגיע, הוא אמר, 'אני מתנצל. אמרתי קדיש ואל מלא רחמים בבית העלמין בקריית־שאול, על טייס שנפל'".
זו הייתה מלחמה עם הרבה הרוגים אך מעט מאוד תזוזה. לא היו בה כיבושים או הסתערויות, רק שחיקה ועוד שחיקה. בדיוק כפי שמעיד שְׁמָה, במלחמה הזו שני הצדדים לא ביקשו לנצח, רק להכאיב עד כמה שניתן לצד שמנגד. "זו הייתה מלחמה סטטית שבה צעד גורר צעד, ללא מכה ניצחת", אומר ריכטר. "אנחנו לא הבנו אז שאנחנו משתתפים במלחמה המודרנית הראשונה, מלחמה ללא הכרעה", אומר אילון. "לאט־לאט מתחיל לחלחל לנו, שגם אם נעשה עוד מבצע ועוד מבצע, עוד ועוד תקיפה אווירית, זה לא יסתיים".
צידון: "לקח לי הרבה שנים להבין מה נאצר ניסה להשיג במלחמה. אנחנו הרי גמרנו את מלחמת ששת הימים כשהצבא המצרי מרוח על כל סיני. מי שלא ברח מת, ואנחנו זוכרים את כל המראות הנוראיים שהיו בסיני". "הריח הזה של המוות", אומר אילון, והשניים האחרים מהנהנים.
"אבל אחרי ועידת חרטום ושלושת הלאווים (שהטילו וטו על מו"מ לשלום עם ישראל — א"א), נאצר החליט שהוא לוקח את האין־צבא שלו ומתחיל להכשיר אותו לכבוש מחדש את התעלה ואת סיני", ממשיך צידון. "מלחמת ההתשה הייתה למעשה תהליך הבנייה מחדש של הצבא המצרי והחישול של המפקדים והחיילים שלו. ההכנה ליום הכיפורים".
את השם "מלחמת ההתשה" טבע נשיא מצרים, נאצר. "נאצר ניסה להתיש את המעוזים בארטילריה, אנחנו התחלנו לחצות את תעלת סואץ עם מטוסים כדי לפגוע בארטילריה שלו, המצרים החלו לירות עלינו טילי קרקע־אוויר", אומר ריכטר, שהשתתף בלא מעט קרבות אוויר־אוויר בגזרה המצרית והפיל במהלך הקריירה שלו 12 מטוסי אויב. "זו הפכה למלחמת טכנולוגיה שבוחנים בה כלי נשק חדשים של המעצמות — הטילים של ברה"מ מול אמצעי הלוחמה האלקטרונית של האמריקאים".
אבל היומיום של המלחמה לא נעשה באמצעים מתקדמים שכאלה, אלא בפצצות מצריות טיפשות שפשוט נחתו פעם אחר פעם על מוצבי הגבול הישראליים. "לפני תקיפת האי גרין ישבנו במוצב המזח ימים רבים בתצפית", משחזר אילון. "באחד הימים מצאנו את עצמנו בהפגזה. החוויה הכי קשה שלי מהמלחמה זו ההפגזה הזו, לא המבצעים שהשתתפתי בהם. אחריה מצאתי את עצמי מפקד על שלושה נגמ"שים שירדו לאורך קו המעוזים כדי לחלץ את הפצועים. באחד מהם מגיעים אליי חיילים עם שק, ומספרים לי בדמעות שבתוכו מונחים השאריות של המפקד שלהם. הזוועה וחוסר האונים האלה, הם מה שהרגישו החיילים במוצבים האלה במשך חודשים".
מלחמת ההתשה הייתה אם כן מלחמה עם הרבה גיבורים, אך ללא אלבומי ניצחון. "אין פה את האלוף ברן מניף את דגל הדיו, את יוסי בן־חנן מניף קלצ'ניקוב בתעלה", אומר אילון, בהתייחסו למלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. "כשהסתיימה המלחמה, היה לנו ברור מאוד שאנחנו רחוקים מהמצב האמורפי הזה שקוראים לו ניצחון".
אין ספק שבדיוק בגלל זה המלחמה הזו נשכחה, והעדות הטובה ביותר לכך היא העובדה שרק בשנת 2003, באיחור של 32 שנים, הוענק אות מלחמת ההתשה לחיילים שהשתתפו בה. למעשה, מלחמת ההתשה נשכחה בעודה מתנהלת. "היינו חוזרים לברים המלאים של תל־אביב ולא מאמינים", אומר אילון.
העסקה הגרועה ביותר
אם כל זה — צעד שגורר צעד, חוסר אונים, חוסר ניצחון, הדחקה ובעיקר פצצות הנופלות על ישראלים ללא הרף — מזכיר לכם את מה שמתרחש בתקופה האחרונה מול רצועת עזה, אתם לא לבד. בעיני אילון, צידון וריכטר, התעקשות הישראלית להתמודד עם המצב בעזה אך ורק באמצעים צבאיים נידון לכישלון, אולי אפילו להפתעה נוספת בסגנון יום הכיפורים. מבחינתם, עדיף מהלך מדיני, קלוש סיכויים ככל שיהיה, על פני המשך הניסיון להכריע את המצב בכוח צבאי.
ולמרות זאת, כאשר אני נכנס לחדר הישיבות בפתח פגישתנו, אילון וריכטר בדיוק מסיימים לדבר על עסקת המאה של הנשיא האמריקאי טראמפ, ומגיעים להחלטה משותפת שמדובר בסכנה. "בשביל לעשות עסקה, צריך להציע משהו שיש סיכוי ששני הצדדים יקבלו אותו", מסביר ריכטר. "ככל שהעסקה כזו אני מברך עליה, אבל ככל שהיא מסתברת כלא כזו, היא בעייתית".
אילון: "מבחינתי זו כמעט העסקה הגרועה ביותר שניתן לשים על השולחן. המושג 'שלום כלכלי' לא מבין שכלכלה היא תנאי הכרחי להסכם, אבל לא תנאי מספיק. האינתיפאדות פרצו על רקע של מאוויים לאומיים, של השפלה, של רצון לסיים את הכיבוש. העסקה הזו יש בה סכנה גדולה מאוד. התהליך הביטחוני יתחיל לקרוס, ואנחנו נגיע למציאות מאוד בעייתית".
"ויש עוד משהו שמאוד מדאיג אותי", אומר ריכטר. "והוא העובדה שמדיניות הכוח וההאדרה של הכוח הפכה גם לכלי פוליטי. אני מדבר על 'נתניהו חזק מול החמאס' כהכרזת בחירות, לא כאסטרטגיה מדינית. ברגע שפולח הכוח הופך לכלי פוליטי יעיל, הוא מקבל ממדים אחרים".
אני מבקש לאתגר את התזה שלכם: ב־30 השנים האחרונות, בהרבה מאוד פעמים כאשר הלכנו למהלך מדיני, זה לא תמיד נגמר טוב. יהיו שיטענו שהסכם אוסלו הפך לאינתיפאדה, היציאה מלבנון הפכה למלחמת לבנון השנייה, וההתנתקות הפכה לקסאמים ומנהרות. אולי נתניהו מעדיף את הקיים הידוע על פני הסכם שיקרוס ויהפוך למלחמה?
ריכטר: "הסכם אוסלו לא קיבל את ההזדמנות להיות מושלם, ברגע שרצח רבין קטע אותו. ההתנתקות בעיניי היא הצלחה ביטחונית ולא כישלון, ולא היא הביאה את התוצאה ברצועה, אלא חוסר יכולתנו להגיע להסכם מדיני שייצר רווחה אזרחית ברצועה. ההתנתקות הצליחה, אך לא נוצלה. אני חושב שגם היום הניסיון להקל את המצב בעזה יכול להצליח. אני חושב שנתניהו די קרוב בדעות שלו בעניין הזה לשלי, לבד מהרצון שלו לנצל את הדבר הזה להמשך ניצחון פוליטי. וזה בעיניי טרגדיה".
אילון: אנחנו לימדנו את המזרח התיכון שאנחנו מדברים רק שפה אחת — אנחנו יודעים להרוג נהדר. כעת אנחנו צריכים ללמד את המזרח התיכון שאנחנו יודעים לדבר שתי שפות — מלחמה ודיפלומטיה. אם לא נצליח לאזן בין היכולת להילחם לבין הצורך להגיע לפשרה מדינית, נמשיך להילחם כל הזמן. אחרי שנשמיד את חמאס, נמצא את אל־קאעידה, ואחרי זה את דאעש ואחרי זה את ג'בהת אל־נוסרה. הם תמיד יהיו רדיקליים יותר ונכונים פחות לפשרות".
צידון: "המלחמה היא רק אירוע אין ברירה, היא לא צריכה להפוך לדגל שלנו".
התערוכה "התשה" נפתחה היום במרכז יצחק רבין
קרב גלדיאטורים באי גרין
אלוף (מיל') עמי אילון על קרבות הקומנדו פנים מול פנים
בליל 19 ביולי 1969 פשטו לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין, מתחם ימי מבוצר שהוקם על שן סלע בקצה הדרומי של תעלת סואץ. המבצע הנועז היה תגובה לעשרות מתקפות מצריות על קו הגבול בסיני, שהסתיימו בהרוגים ישראלים רבים. הוא יצא לדרך לאחר הכנות ממושכות, וזמן קצר לאחר שפשיטה מצרית על מוצב המזח הסתיימה בשמונה חיילי צה"ל מתים ואחד חטוף.
את המבצע הובילו לוחמי השייטת, שהסתננו ראשונים למתחם בשחייה ובצלילה, ואחריהם הגיעו לוחמי סיירת מטכ"ל בסירות גומי. במשך כ־40 דקות התנהל ביעד הצפוף קרב פנים מול פנים בין 40 לוחמי הקומנדו הישראלים לכ־80 חיילים מצרים שהיו על האי. היעד נכבש במחיר של שישה הרוגים ישראלים, לעומת יותר מ־70 הרוגים בצד המצרי.
"מאחר שבמלחמת ההתשה לא הייתה הכרעה, התפתחה במהלכה מלחמה על התודעה", מסביר עמי איילון, שפיקד במבצע על חוליה של אנשי שייטת, נפצע במהלכו וזכה בעיטור הגבורה. "אחת הדרכים לשכנע את הציבור הישראלי שצה"ל טוב יותר מהצבא המצרי, הייתה בקרבות פנים מול פנים. רצינו להוכיח שאנחנו יודעים להילחם טוב יותר מהם, והאי גרין היה מקום אידיאלי לעשות זאת. זה היה ממש כמו קרב גלדיאטורים".
לגנוב מכ"ם רוסי ולברוח
תא"ל (מיל') אריה צידון על ההשתלטות הנועזת על תחנת המכ"ם בדרום סואץ
אחרי שהוכיח עליונות אווירית מוחלטת במלחמת ששת הימים, במהלך מלחמת ההתשה ספג חיל האוויר הישראלי אבדות רבות. אחד האתגרים המרכזיים היה באזור ראס ע'ריב, בחלקו הדרומי של מפרץ סואץ. בחיל האוויר שיערו כי בסביבה מוצבת תחנת מכ"ם סובייטית מתקדמת מסוג P-12, העושה שמות במטוסים הישראלים, אך לא ידעו היכן היא נמצאת. ב־22 בדצמבר 1969 גילו תצלומי אוויר נקודה חשודה, שנראתה תחילה כמאהל בדואי. רק לאחר פענוח מדוקדק הובן שמדובר למעשה בתחנת המכ"ם החמקמקה, שהוסוותה היטב.
בצה"ל יכלו להסתפק בהפצצת התחנה, אלא שבחיל האוויר העלו הצעה מבריקה: מדוע לא לנצל את העובדה שהתחנה נמצאת במקום מבודד, ללא אבטחה, ופשוט "לגנוב" אותה? הרעיון היה להחדיר לאזור כוח רגלי שישתלט על התחנה, ואז להעביר את הקרונות הכבדים שלה לשטח ישראל, באמצעות מסוקי יסעור.
על אף שהיה זה אחד התכנונים היצירתיים בתולדות צה"ל, ההכנות למבצע נערכו בחופזה. הפעולה הוטלה על חטיבת הצנחנים, שבתוך זמן קצר תירגלה לא רק את ההשתלטות על התחנה, אלא גם את פירוקה והרמתה באמצעות מסוקי היסעור. הפיקוד על הכוחות בשטח הוטל על אריה צידון, מפקד גדוד 50. "הכנו את המבצע הזה במהירות מטורפת", הוא אומר היום.
בחסות האפלה של ליל 26 בדצמבר 1969, הסתנן הכוח בפיקודו של צידון אל התחנה והשתלט עליה בקלות יחסית. "ברגע שהצלחנו להגיע בזחילה ממרחק של 300 מטר ממש לתוך היעד, ידעתי שהתוכנית שלנו הולכת להתבצע במאה אחוז", אומר צידון. ואכן, זמן קצר אחר כך כבר הגיע מסוק היסעור הראשון והניף את אחד מקרונות המכ"ם לאוויר. "אנשים שכחו שהם נמצאים במצרים והתחילו לזרוק כובעים באוויר. הייתה שמחה אדירה", אומר צידון.
המבצע הסתיים בהצלחה וללא נפגעים בצד הישראלי. את המכ"ם הסובייטי, אגב, תוכלו לראות היום במוזיאון חיל האוויר בחצרים.
השולפים המהירים במזרח התיכון
אל"מ (מיל') קובי ריכטר על בריחת הטייסים הרוסים
במהלך כשלושה שבועות בקיץ 1970 הפכו השחקים של צפון ומרכז מפרץ סואץ למערב הפרוע. ביולי 1970 החל חיל האוויר הישראלי ליזום קרבות אוויר מול המצרים, באזורים שנקראו בפי טייסנו "טקסס" ו"אריזונה". היו אלה מרחבים שבהם לא היה איום של טילי נ"מ, ושאליהם יכלו הישראלים לפתות את יריביהם המצרים, ואז לנהל מולם מרדפים קטלניים במרומים.
במהלך המרדפים האלה הוכיחו הטייסים הישראלים את עליונותם והפילו כ־20 מיגים מצרים מתוצרת בריה"מ. "חיל האוויר מצא לעצמו דרך לייצר נישה של ניצחון מוחץ, בתוך המלחמה הלא־ברורה הזו", אומר קובי ריכטר, שהשתתף בכמה מקרבות האוויר הללו.
בשלב מסוים החליטו הסובייטים כי הם מצטרפים לקרב. "הם חשבו שהכישלון של המצרים בקרבות האוויר מולנו נובע מזה שהם לא טייסים מספיק טובים, ולא בגלל שהציוד הסובייטי רע", אומר ריכטר. "הרוסים רצו להראות למצרים איך צריך לטוס, ושלחו למצרים טייסות רוסיות עם טייסים רוסים".
ב־30 ביולי החליטו בחיל האוויר לערוך מארב לסובייטים, על מנת ללמד אותם לקח. בקרב השתתפו ארבעה מטוסי פנטום ועוד 12 מטוסי מיראז' ישראליים, שאת אחד מהם הטיס ריכטר. מולם התייצבו לא פחות מ־24 מטוסים סובייטים מתקדמים מסוג מיג 21. "הרוסים נכנסו לקרב והתגלו כהרבה יותר גרועים מהמצרים", אומר ריכטר. "מיד ראינו מצנחים רוסיים ומטוסים בוערים. לא פחות מחמישה מטוסי מיג 21 הופלו באותו יום. אני זוכר את השמחה בקשר המצרי, כשהם גילו שהרוסים נכשלו יותר מהם", אומר ריכטר.
