את המשל על הצב והארנב של איזופוס כולנו מכירות, סביר להניח שגם על הנמשל כולנו מסכימות. בספרו החדש "האסטרטגיה שניצחה את הארנב" - כיצד להפוך כישלונות ודאיים לניצחונות מהדהדים (הוצאת מטר) - מציע דוד צור פרשנות מרעננת למשל העתיק. ״לכאורה, זהו משל קלאסי", הוא כותב, "שמושתת על ברכיה של התרבות הקפיטליסטית: התחרות, בניסוחה הרך על ידי שימוש בעולם החי, מראה לילדים כי המהיר והזריז הובס על ידי האטי - לא בזכות יכולתו של האטי, אלא בשל רברבנותו של המהיר". למעשה, סבור צור, יש להתמקד לעומק דווקא בכישורים של הצב ובסיבות שהובילו לניצחונו. "לא כל הצבים ינצחו בתחרות ריצה את כל הארנבים", הוא כותב, "כל מה שהצב הזה היה צריך זה לנצח ביום הספציפי הזה את הארנב הספציפי הזה. כלומר: לא משנה עד כמה נראה שהסיכויים נגדנו, אם נצליח ללמוד משהו מהצב, נוכל להטות את הכף לטובתנו".
צור (57), איש עסקים, יזם ומרצה ובעל תארים אקדמיים בפילוסופיה, משפטים, קרימינולוגיה ומדעי המדינה, כתב ספר עיון ארוז בסיפור מסגרת, הכולל פגישה של שני זרים המעבירים יחד טיסה מבייג׳ין ללונדון. הזרים הם מארק, בעל חברה קטנה החושש שהיא עומדת להיבלע על יד מתחרה גדולה, ואדם מבוגר ממנו (ששמו לא מוזכר) המתיישב לצדו במחלקת העסקים והוא זה שיציג בפני הקוראים ובפני מארק את ראיית העולם שלו.
מארק, אנו מגלות מהר מאוד, סבור שהחיים הם מרוץ או מרוצים רבים המתנהלים בו זמנית. "הדבר החשוב ביותר הוא לוודא שאתה נמצא תמיד במרוץ הנכון, בזה שבו אתה מצטיין", הוא גורס.
חברו למחלקת העסקים יציג בפניו גישה שונה ואופטימית, כזו שמאפשרת להיכנס גם למרוצים שאליהם לא היינו בוחרות להיכנס, אלה שברור שאין לנו סיכוי להצטיין בהם, אבל אין לנו ברירה אלא להשתתף בהם.
קבלו תשע נקודות מבט חדשות על סיטואציות שנראות לכאורה חסרות סיכוי:
1. להתריס נגד הנחות מקובעות
שימו לב: מי שיזם את המרוץ היה הצב. הארנב רק התרברב שהוא החיה הכי מהירה ביער. לצב לא הייתה סיבה להיכנס למרוץ, הוא לקח סיכון מאתגר. למה הוא הסכים לקחת חלק במרוץ? צור מציע להביא בחשבון שלמרות עמדת הנחיתות המובהקת של הצב, הוא ניתח את הנתונים והאמין שינצח. הוא האמין שהוא ינצח כי הוא הטיל ספק בהנחות המוקדמות. הוא הטיל ספק במה שהוא ידע על עצמו ולא לקח כמובן מאליו את ההנחה שהוא תמיד יפסיד בתחרויות ריצה. הוא לא התעקש ללמוד אך ורק מהעבר על העתיד, הוא לא חשב בקטגוריות (הוא לא חשב באופן כללי על ארנבים מול צבים, אלא בפרטים: הצב שהוא אני מול הארנב שהוא הוא), הוא התריס נגד ההנחות וחשב מחוץ לקופסה.
2. לחשוב על המקרה הפרטי
אין טעם להסתכל על מקרים דומים ולנסות להסיק מהם מסקנות לגבי המקרה הפרטי שלנו. לא משנה כמה גדול ומסנוור האתגר שאנחנו עומדות מולו, בסוף הכל מסתכם באנשים. בארנב אחד מול צב אחד.
3. מי שרוצה להצליח צריך להיות מוכן להיכשל
הכישלון הוא בלתי נמנע. שום קריירה לא יכולה להיבנות על רצף של ניצחונות. היום הגישה היא לנסות לצמצם את הכישלונות למינימום, אבל אף אחד לא מכיר את הפוטנציאל שלו עד שהוא מתמודד עם כישלון. ברור שהצב פחד להיכשל ולחוות אכזבה ועצב, אבל אולי הוא התייחס אחרת לכישלון ולא ברח מעצם האפשרות שהוא יתרחש.
4. להפסיק לחשוש מהעתיד
"אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו תמיד עושים דברים, אנחנו עסוקים ללא הרף", כותב צור בספרו. הארנב מסמל את הגישה הזו, הוא ממהר להשיג את הדבר הגדול הבא. הצב שונה, הוא מתקדם לאט, צעד־צעד. הוא חי ברגע. הוא לא צריך להוריד אפליקציית מדיטציה לטלפון בשביל להיות כאן ועכשיו. הפעולה מחברת אותו להווה, הוא לא מוסח ולכן הוא בשליטה, להבדיל מהארנב, שלא באמת היה נוכח במרוץ, הוא לא שלט בסיטואציה ולא ניהל אותה.
מופעל עלינו לחץ לחיות בעתיד. כתוצאה, אנחנו כל הזמן מודאגים, ואי־אפשר לרפא דאגנות. "לנו, בני הדור שנטש את הדת, שהרג את אלוהים, קשה לא לדאוג בנוגע לעתיד. כל האותות סביבנו מתמקדים במסר אחד בלבד: לגרום לנו לדאוג, להיות זהירים ולפחד". כפתרון לחרדה הקיומית, כותב צור, אנחנו מתכננים. מתכננים ולא עושים. להבדיל מאיתנו, הצב נמצא תמיד על המסלול. בשבילו התחרות היא רק חלק מרצף. הארנב ממוקד רק בתוצאה, והוא שוכח להיות ברגע.
5. להחליט מי אנחנו
איזה תפקיד אנחנו משחקות בחיים שלנו? אנחנו הארנב? הצב? ואולי בכלל השועל (זה שארגן את התחרות ולא אכפת לו מי ינצח, כל עוד הוא יקבל את הלייקים שהוא זקוק להם) או הינשוף (השופט, שאוהב להיחשב חכם וניטרלי, כשלמעשה הוא מסכים לשפוט בתחרות לא הוגנת)? צור אומר שאנחנו נעים בין האופציות השונות, אבל רק לעתים רחוקות אנחנו מגלמים את הצב. הצב מסמל את האני האותנטי שלנו, זה שממוקד אך ורק בהווה.
6. להיות אותנטיים
כששואלים ילד קטן מי הכי יפה, מוצלח וחכם, הוא עונה: אני. אחר כך הקונבנציות החברתיות תופסות פיקוד. בזִקנה אנחנו שוב משתחררים מהן. הכוונה, אומר צור, היא לא להפסיק להתחשב בזולת אלא להתמקד במה שמבדיל אותנו מאחרים. מה שהופך אותנו למי שאנחנו. מהו הדבר הזה? צור מציע את ההסבר הבודהיסטי: אתה לא הרגשות שלך, אתה לא מה ששייך לך ולא מה שאתה עושה. המסר שלך הוא החיים שלך. האדם האותנטי חי את חייו והם המסר האמיתי שלו.
אם נהיה הצב, נגיע למצב שבו נחיה חיים שמביאים ליד ביטוי את הכוונות האמיתיות שלנו, ולא כאלה שהוכתבו מבחוץ. "להיות אתה עצמך ולפעול בדרך שלך פירושו שהדבר שאותו אתה עושה כעת הוא משהו שבעתיד לא תתחרט עליו", כותב צור. כשאנחנו אותנטים ובשליטה, הבחירות שלנו מתקבלות על ידינו, מה שמבטיח שלא נתחרט.
7. להיות טוטאליים
לא מספיק להיות בכאן ועכשיו, צריך להיות נוכחים לגמרי ולגייס את כל היתרונות שיש לנו.
8. להיות ממוקדים
"במקום שבו נמצאת ההתמקדות שלך, לשם זורמת האנרגיה שלך", אומר צור. יהיה לנו יותר קל להתמקד ברגע שנדע מהי התשוקה שלנו. לא צריך למצוא אותה, היא כבר שם, צריך רק לזהות אותה (רמז: תמיד יהיה מדובר בסוג של יצירה. שאלות שיעזרו בזיהוי: מה קל לי לעשות? מה תופס תמיד את תשומת הלב שלי? מה הייתי מוכנה לעשות גם אם לא היו משלמים לי?).
9. לא לחכות
אין רגעים חשובים יותר וחשובים פחות. הצב לא מעדיף שלב אחד על פני האחר: הוא נוכח. הוא עושה כל הזמן את הכי טוב שהוא יכול. מי שמחכה לרגעי השיא יפסיד את שאר הזמן שלו.
