טלי יצחקי־לפלר (54), סטודנטית לתואר ראשון במנהל ציבורי בבית־ברל, נשואה בשנית ואמא לתאומים בני 28, גרה בתל־אביב:
"התחתנתי בגיל 26, באולם אירועים, מול 600 איש, בחתונה שכללה מגדל שמפניה וזיקוקים. מיד אחר כך נכנסתי להיריון עם תאומים. היינו צעירים מדי והכל קרה מהר מדי. התברר לנו מהר מאוד שהפערים בינינו גדולים, וכעבור פחות משלוש שנים החלטנו להתגרש.
בגיל 28 כבר הייתי גרושה עם תאומים בני שנה וחצי. לא היו לי מקצוע או השכלה. עבדתי בעסק המשפחתי בבורסת היהלומים כדי לשרוד, והייתי תלויה בהוריי. גרנו קרוב אליהם והם עזרו לי עם הילדים, עם החשבונות ועם שכר הדירה. עברו עליי 20 שנה של הישרדות, שבמהלכן הייתי צריכה לגלות מי אני ומה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, אבל הייתי מודאגת בעיקר מאיך אצליח לשלם את החשבונות לפני שיגיעו לנתק לי את החשמל, כי גם למצבים כאלו הגעתי.
לפני עשר שנים הילדים שלי התגייסו לצבא, ולראשונה בחיי הייתי מוכנה לזוגיות. נרשמתי לשירות היכרויות, ואז נתקלתי בתמונה של עופר, חתיך הורס עם חיוך מושלם. פניתי אליו, והוא סיפר שהוא בטיול לאוסטרליה וישמח להכיר אותי כשיחזור. העזתי לכתוב לו: 'מה פתאום העזת לטוס לאוסטרליה בלעדיי?' והוא כתב לי שאולי יום אחד נגיע לפה יחד. זה באמת היעד הבא שלנו!
עופר המשיך לטייל במשך שנתיים, ובמהלך כל הזמן הזה התכתבנו. כשהוא חזר מהטיול הוא הזמין אותי אליו. החיבוק שלו נתן לי אוויר לנשימה. התאהבתי בו לגמרי. כעבור שלוש שנים הוא ביקש את ידי מאבא שלי ומהילדים שלי.
המפגש עם עופר הפך לי את החיים לגמרי. הוא עובד כדובר רשות שדות התעופה, ואנחנו טסים המון ביחד. ב־20 השנים לפני שהכרתי אותו טסתי אולי פעמיים. הוא מאפשר לי לפרוח ולהגשים את כל מה שלא עשיתי עד עכשיו. יצר הנדודים וההרפתקנות שלו אפשרו לי להגשים חלומות.
לפני שבע שנים טסנו לצ'כיה וביקרנו בעיירה צ'סקי קרומלוב. קניתי שם נעלי סניקרס, צילמתי אותן על רקע מכסה ביוב ושלחתי לאחותי. רק אחר כך התעמקתי במכסה הביוב. זיהיתי שמוטבע עליו סמל העיר, בסגנון אירופי קלאסי, וראיתי את היופי שיש בו. מאותו רגע כל טיול נפתח בתצלום של הנעליים שלי על מכסה ביוב מקומי. אני מצלמת אותם במצלמת הסלולרי, בפורמט טכני שחוזר על עצמו: באותה זווית ובאותו חיתוך. הדברים היחידים שמשתנים הם המקום, מכסה הביוב והנעליים שאני נועלת באותו יום.
רוב האנשים הולכים ברחוב ומסתכלים בגובה העיניים או מקסימום נתקלים במרפסת יפה ושופעת עציצים. אני עם הראש ברצפה. עד היום לא מצאתי טבעת יהלום או שרשרת, אבל ככה גיליתי את עולם מכסי הביוב, שהוא מגוון, יפה ואמנותי. איך זה לא מרתיע אותי? זה הצד הפחות מלוכלך של הביוב, זה לא דורש ממני להשתכשך בג'ורה.
בקוריאה, למשל, מצאתי מכסי ביוב יפים וצבעוניים מאוד, מעוטרים באותיות ציוריות. בכפר במרמריס, טורקיה, מצאתי מכסה ביוב ישן משובץ אבנים נגד עין הרע ובצפון הודו צילמתי מכסה ביוב מרובע מעוטר בפרחים ומשבצות.
יום אחד העליתי פוסט לפייסבוק עם קולאז' של מכסי ביוב שצילמתי בשבע השנים האחרונות, תייגתי בו את תאגיד המים מי אביבים, והוספתי בקשה - שיתקינו לי בבית מכסה ביוב. הפוסט הפך לוויראלי, ובתוך שלוש דקות המנכ"ל פנה אליי ואמר שהוא יגשים לי את החלום. בשלב הזה נותרתי סקפטית, אבל אחרי שלושה שבועות הגיעו לביתי צוות מתקינים והותקן לי מכסה ביוב במטבח החיצוני. בזמן שהם עבדו, הראיתי לצוות את התצלומים שלי, והם הציעו לי להקים תערוכה במרכז השירות החדש שלהם בתל־אביב.
בימים אלה התערוכה מוצגת לציבור, עד 30 ביוני. יצרתי קשר גם עם עיריות סביב העולם, כי החלום שלי הוא לתת לה חשיפה בינלאומית. במקביל, זה שנתיים וחצי אני גם סטודנטית, לראשונה בחיי, אחרי שהחלטתי ללמוד במהלך טיול בהודו. אני לייט בלומר, הכל בא לי מאוחר.
שורה תחתונה: חשוב לי להגיד לנשים לא להתייאש. אף פעם לא מאוחר למצוא אהבה אמיתית ולהגשים חלומות".
