בסוף שנות ה־90 הופיעה במועדוני תל־אביב להקה חתרנית ושמה "סדרני הדשא". הערצתי את הסולנית הגותית שלהם, מוראג רובננקו. בזכותה החלטתי שאני חייבת להקה משלי והקמתי את "ביר7". 20 שנה מאוחר יותר אני פוגשת אותה נטולת פוזה בסניף של רשת בתי קפה. היא כבר לא צורחת טקסטים כמו "תרים אותי! תרים אותי מהרצפה ותזרוק אותי בחזרה! ככה אני אוהבת, ככה אני רוצה". עכשיו היא כבר רובננקו־דיין (42) מפרדס־חנה, בזוגיות, מגדלת את שני ילדיה (שש וחצי וחמש) ברוח האנתרופוסופית. בקיצור, לא אותה תיכוניסטית זועמת ומורבידית. למעשה, היא מגייסת הון להקמת "אמהון", מרכז טיפול בנשים אחרי לידה בפרדס־חנה.
האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
רובננקו־דיין גדלה במושב חירות. בגיל 12 שרה במקהלת "העפרוני" וארבע שנים לאחר מכן הפכה לסולנית הפאנקיסטית של "סדרני הדשא" עם מיכה קפלן ורונן חג'ג', שהפך לאהוב נעוריה. "הופענו המון. חיממנו את להקת Babes in Toyland ושרנו לצד ברי סחרוף", היא נזכרת. "פעם אחת, כשירדנו מהבמה ברוקסן, ניגש אלינו איציק ליכטנפלד, המנהל של 'זקני צפת', ואמר שיוציא לנו תקליט. הקלטנו מהר, הופענו על שערי עיתונים, אבל איציק התחיל לחזור בתשובה ועד שהתקליט יצא התפרקנו מעצבים ומסטרס. זה היה עינוי ולא שרדנו אותו. אחרי שהלהקה התפרקה התגייסתי. זו הייתה תקופה אפלה. לא עשיתי כלום, הייתי בדיכאון. אף אחד לא ידע על העבר שלי ולא הכיר את השיר שלנו 'מוות לסמלת'".
איך את מסכמת את פרק הרוקנרול בחייך?
"בלהקה קיבלתי מסגרת שהייתי צריכה באותו זמן, אחרת הייתי הולכת לאיבוד. היה בי המון זעם - וטוב שהוצאתי אותו על הבמה. אבל יש בי גם תחושת החמצה; בסיטואציה אחרת יכולנו להצליח כמו 'היהודים'. היינו מגניבים אבל היו לנו המון פספוסים ובעיקר תזמון מחורבן".
שומן חזיר כחומר גלם
בזמן שאנחנו משוחחות ניגשים לרובננקו־דיין שני מעריצים שמבקשים סלפי ופוסטר של האלבום "רקוב" מ־1997. נשארו לה שישה כאלה, שעברו איתה לא מעט דירות ב־20 השנים האחרונות. "מצחיק אותי שמזהים אותי מ'סדרני הדשא'", היא מודה, "בזמן אמת מכרנו רק 800 אלבומים. לאחרונה ראיתי את הדיסק שלנו למכירה בסניף של 'האוזן השלישית' תמורת 150 שקל. כתבו עליו: 'נדיר כמו פוליטיקאי הגון'. יש לי רק שני עותקים ממנו וקסטה".
בחזרה לביוגרפיה שלך: מה עשית אחרי הצבא?
"ברחתי ללונדון לשנתיים. ניסיתי להיטמע במקום וזה רק המחיש לי כמה אני מתגעגעת לארץ. ברגעי משבר הייתי שומעת את חוה אלברשטיין ובוכה. זה היה סופו של תהליך התבגרות מטורף: לשרוד בלי כסף מההורים, להיות ברמנית, לגנוב בגאפ, להגיע לפת לחם, בסוף משהו החזיר אותי ארצה. הלכתי ללמוד עיצוב פנים. בסוף השנה העליתי שם מיצג שבו שכבתי באמבטיה מלאה 'דם' ושרתי בלופ לתוך חור הצצה. בשנה ב' השמנתי. השומן העסיק אותי והתחלתי לעבוד עם שומן חזיר כחומר גלם - בניתי מבוך שבכניסה אליו צריך לדרוך על שומן. המורים לא הסכימו לשתף עם זה פעולה. נאבקתי בהם וזה הרס אותי, הייתי צמאה למישהו שיחזיק לי את היד וייתן אישור לאמנות שלי. בסופו של דבר נכשלתי - גם במוזיקה וגם באמנות. חודשיים אחרי שהסתיימו הלימודים שכבתי כל היום בדיכאון על הספה.
"איכשהו התגלגלתי הלאה. טסתי להודו לחצי שנה, הייתי הרבה לבד עם עצמי וכתבתי. זה היה מסע ההחלמה שלי. בשנים אחר כך עסקתי בכל מה שקשור לכתיבה ולקולינריה: עבדתי בהוצאת מפה, ערכתי את אתר rest, כתבתי בוואלה וב'על השולחן', אכלתי במסעדות שלוש פעמים בשבוע - ואז החלטתי לחצות את הקווים ולהפוך לאשת יחסי ציבור של מסעדות: זאת הייתה הצלחה מסחררת.
"מגברים כבר כמעט התייאשתי. התחלתי לתכנן לעשות ילד עם החבר הכי טוב שלי ואז פגשתי את גילבר, מטפל ברפואה סינית ושיאצו. הגעתי לטיפול אצלו בגלל כאב ביד, נדלקתי עליו ממבט ראשון אבל תיארתי לעצמי שיש לו חברה רוחנית מהממת לבושה בלבן. במשך שנה הוא לא הסכים לצאת איתי, כי זה נוגד את האתיקה של המטפלים, בסוף הוא נשבר. כשהייתי בת 34 התחתנו והתברר שחבויה בי בריידזילה, רציתי חתונה עם שמלה לבנה וטבעת יהלום - כל הדברים שמעולם לא עניינו אותי. אחרי החתונה הרחם שלי התחיל לדגדג וכעבור תשעה חודשים ילדתי".
איך עבר עלייך ההיריון?
"בהיריון פיתחתי אג'נדה מטורפת: היה לי ברור שאלד בבית, בלידה טבעית, שאיניק ושזה ילך טוב. ילדתי את סופיאן בבריכה ביתית, מותשת לחלוטין. היו לו נוזלים בריאות, הוא חרחר ולא ינק. מצאתי את עצמי באמבולנס לאיכילוב, הנשימו אותו והסתכלו עליי כעל משוגעת שסיכנה את חייו. התפרקתי לגורמים, זאת הייתה מכה בלתי צפויה. הייתה לו צהבת, הוא אושפז לשבוע שבו רק רבתי עם האחיות שייתנו לי להיניק. ההנקה הסתבכה, ובכל פעם שהוא קיבל בקבוק התייסרתי על הקולוסטרום.
"כשחזרנו הביתה לא ידעתי מה אני אמורה לעשות איתו. הרי שבוע חיתלו ורחצו לי אותו. צנחתי לדאון. היו לי מחשבות אפלות. נזכרתי בסיפור של צ'כוב, 'לישון', על משרתת ששומרת על ילד בוכה וחונקת אותו בכרית. היו רגעים שרציתי לזרוק אותו מהחלון כדי שישתוק. למה הוא צורח? מה הוא רוצה ממני? שנייה אחר כך אמרתי לעצמי, מה עובר עלייך? את פסיכית? זה בטח עובר אליו בחלב. לא הבנתי למה אף אחת מהחברות שלי לא הכינה אותי לזה, שזה נורא ושאת לבד. כולן נראו מאוהבות בתינוק שלהן. אני דאגתי לו - רציתי שיהיה לו חם ושיהיה שבע - אבל לקח לי הרבה זמן להתאהב בו וזה קרע אותי, השתיקה סביב זה מקוממת".
ואז שכחת מהכל ונכנסת שוב להיריון?
"אחרי תשעה חודשים הצלחתי לבסס הנקה, התאהבתי בו ונקשרתי אליו. באתי לגילבר בנחישות ואמרתי: 'חייבים עוד אחד. שיהיו צמודים'. מיד נכנסתי להיריון".
בפעם השנייה ילדת בבית חולים?
"לא. בבית. כולם התפלצו כשהחלטתי גם הפעם לא ללדת בבית החולים. אבל הלידה של נריאן הייתה לידה חלומית, ממש תיקון. שלושה ימים הייתי באופוריה, ואז בום - אותן מחשבות אפלות ורגשות אשם שאני אמא מפלצת. למה אני לא מאוהבת בו? איך עשיתי את זה לעצמי? לא הייתה לי אף חברה שילדה, ההורים שלי עבדו, לא היה לי פייסבוק, לא הייתה לי קבוצת ווטסאפ של אמהות. שילמתי 800 שקל על קורס עיסוי תינוקות ויצאתי לפני שנגמרה השעה הראשונה. ואז באמת נולדה המחשבה על בית לעוד אמהות ותינוקות, החלום על אמהון".
אבל היא לא פתחה אמהון, כי הייתה עסוקה בהכנות לרילוקיישן לנורווגיה: "גילבר חי שם במשך שנתיים לפני 20 שנה והוא דובר נורווגית. נסענו לשם לקיץ ונגנבתי. זה באמת מקום מהמם. יצאנו לשם טעונים בביקורת על כמה שמסובך בישראל ו'איך נגדל כאן את הילדים'. מכרנו את כל מיטלטלינו, שנה שלמה למדתי נורווגית, חיפשנו גנים ודירות. בדיעבד זה היה נאיבי מצדנו. קלטתי שאנחנו נורא ישראלים ושהילדים שלנו חוליגנים חמודים וכל הזמן צריך להשתיק אותם ברכבת ולאסור עליהם לרוץ בדירה כי השכן כועס.
"היינו שם באוגוסט, הייתה טמפרטורה מושלמת של 18 מעלות והקטן כל הזמן אמר: 'קר לי'. חשבתי לעצמי, פאק, אני עומדת לקחת אותו לגן בחושך במינוס 15 מעלות? זה יגמור עליו. כל גני הילדים שראינו שם היו קשוחים. שנייה לפני שחתמנו על גן ודירה, הילדים שיחקו בגינה ציבורית ומצאו מזרק. זו הייתה הפינאלה. חזרנו לארץ אחרי שבועיים. זה היה הרילוקיישן הכי קצר בעולם.
"כבר במטוס חזרה, בעודי ממררת בבכי, גילבר אמר: 'השנה מגשימים חלומות'. החלטנו להזניק את אמהון. בהתחלה חשבנו להקים עסק משפחתי, אבל העדפתי שתהיה איתי אישה. מצאתי שותפה, שכרנו בית בפרדס־חנה, לקחנו הלוואה מהבנק ויצאנו לדרך. מילאנו את הבית בספות ובמרבצים. היה שם פרקט, מטבח מאובזר, פינת אוכל, שלושה חדרי מנוחה לאמהות שרוצות לישון עם או בלי התינוק, מקלחות מאובזרות ברמה של ספא וחדרי טיפולים. בכל יום היו סדנאות, הרצאות, מעגלי שיח, ייעוץ הנקה ואני בישלתי ארוחות בוקר וצהריים מפנקות. המקום שרד תשעה חודשים. כמה סמלי".
נשמע כמו גן עדן. למה המקום נסגר?
"השותפוּת לא החזיקה מעמד, אבל ידעתי שיבוא יום שאפתח עוד אמהון. זו הייתה הצצה לשבט שכל הזמן מדברים עליו. ראיתי כל כך הרבה נשים שענינו להן על הצורך לא להיות לבד עם תינוק בין ארבעה קירות, עם המחשבות שעולות, הגוף המתפרק והעייפות הנוראית. אמהות באו והתרסקו לחופינו. היינו מדברות על המחסור בסקס, על לידה שקטה, על דיכאון. הייתה תחושה שעלינו על משהו כל כך נחוץ. היו אמהות שהגיעו פעמיים בשבוע במשך חצי שנה וזה הציל אותן".
איך כל העשייה הטיפולית־אמהית מסתדרת עם מוראג של הרוקנרול והאמנות הבוטה?
"לא נעים להגיד, אבל התבגרתי. אני מרגישה שמיציתי את המשיכה לצד האפל, למרות שכשעובר לידי קו אוטובוס 666, זה קצת מרגש אותי. גם כשהייתי נערת פאנק קודרת, בבסיסי הייתי אדם מטפל, חברותי ואוהב אדם. כשהבאתי ילדים לעולם הבנתי שזה הכי אני ואין דרך חזרה".
