איך יוצרים חפץ שימושי? איך מטעינים אותו במשמעויות נוספות? איך מפתחים מוצר מועיל לסביבה, לחברה ולאדם? שואל ניל ננר, מעצב, מרצה ואוצר תערוכת הגמר של המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. השנה, הוסיף והדגיש יואב זיו, ראש המחלקה, רובם המכריע של הבוגרים הן בוגרות. בחרנו שלושה פרויקטים שונים מאוד, שמדגימים את הדרך שעשו יוצרותיהם לאורן של השאלות המנחות הללו.
נוי סאיאס, Calliope pointe shoes. מנחה: גלעד דוידי
תעודת זהות:
נוי סאיאס, 27, גדלה בבאר יעקב, רוקדת מגיל ארבע, למדה במגמת מחול בתיכון בן גוריון בנס ציונה, והיום רוקדת מודרני-ג'אז בלהקה בעיר. אביה כלכלן, בתחביבו בונה מודלים ("יש לו את האוסף השני הכי גדול בארץ של מודלים של כלי רכב"), ואמה מורה לריתמוזיקה בגני ילדים. היא עצמה עמדה ללמוד ריפוי בעיסוק, כשהחבר שלה הראה לה פרויקט של פרוטזות. "הסתכלתי וחשבתי שיש מצב שעיצוב תעשייתי ממש יתאים לי".
הפרויקט:
"רקדתי על נעלי האצבע שלוש שנים מחיי, וזו חוויה שאזכור לעד. כי עד כמה שחיכיתי לרגע הזה, עם כל הרצון לעלות על הנעל הזו, אני עדיין זוכרת כמה כואב זה היה, וכמה התעסקות היא חייבה. ההכנות שהרקדנית צריכה לעשות בכל פעם הן מאוד מייגעות וסיזיפיות. לפעמים זה אורך עד שעה ביום. צריך לרכך את הנעל לפני שעולים עליה, בדרך כלל פשוט דופקים אותה על הקיר, שמים שרף כדי שלא תחליק, ומגוון טקסים נוספים".
את פרויקט הגמר של הדר נאמן במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל בשנה שעברה, במסגרתו טיפלה גם היא בנעל הפוינט המסורתית, סיאס הכירה לפני שיצאה לדרך, ועדיין חשבה שיש לה מה להוסיף ולחדש.
נעלי הפוינט, היא מספרת, מיוצרות עד היום בשיטות המסורתיות המיושנות, בידיהם של בעלי מקצוע מאוד מיומנים: "בכל העולם יש אולי 15 חברות שמייצרות את הנעליים". השרוכים אינם מגיעים עם הנעל ויש לדאוג לתפור אותם בנפרד. בלרינה מקצועית מחליפה לא מעט זוגות נעליים בשנה, כשמחיר כל זוג נע בין 150 ל-450 שקלים, בהתאם לסוג ולחברה היצרנית. על מיחזור בכלל אין מה לדבר.
בעבודה שלה ביקשה סאיאס לקדם את הנעל המסורתית לזמננו, מבלי לשנות את גרעין זהותה, את ה-DNA העיצובי שלה. נעל הפוינט שעיצבה היא מודולרית, והיתרון הגדול בכך שחלקיה ניתנים לפירוק הוא האפשרות להחליף בשעת הצורך רק את החלקים שנשחקים מהר יותר, במקום לקנות נעל חדשה. יתרון נוסף שמאפשר המבנה הפריק הוא החלפת הסולייה בהתאם לרצפת הסטודיו או הבמה (העשויים לרוב PVC או עץ).
הנעל עשויה כולה מפלסטיק מתמחזר, ולהוציא את הבד, המודפס במדפסת תלת ממד, כל חלקיה מתוכננים להיות מיוצרים בהזרקה לתבניות. הבד המודפס מאפשר לסאיאס לשלוט בצפיפותו ובאלסטיות שלו, "והכי חשוב – הוא מנדף זיעה, וכשהרקדנית רוקדת הרבה שעות ביום, הוא לא סופח את הזיעה והנעל לא נהיית רטובה ומסריחה".
מבנה הנעל התהפך, והחוץ הרך הוא כעת החלק הפנימי שבא במגע עם הרגל, בעוד שהפנים הקונסטרוקטיבי הוא כעת שלד חיצוני. את שני חלקי הנעל הקלאסית, ה-Box וה-Shank (האחד תומך בקשת הרגל והשני בקרסול), סאיאס איחדה, ובכך הרוויחה חוזק מבני. את השאנק חוררה כדי להעניק לו גמישות, ואת הבוקס חרצה, לאותה מטרה. "כך הרקדנית לא צריכה לרכך את הנעל, אלא ישר לעלות עליה. הדבר היחידי שהשארתי כמו שהוא הם הסרטים עצמם, כי בעיני הם סימן ההיכר של הנעל".
בעיצוב הנעל חשבה סאיאס על משחקי חשיפה בין חלקי נעל אטומים לחלקים יותר שקופים, ומבחינת צבעוניות נשארה בסביבה המוכרת של הבלט, כשמתחת ללבן מבצבץ צבע העור.
בר כהן, Sand to sand. מנחה: יואב זיו
תעודת זהות:
בר כהן, 27, גדלה ברמת-גן. אמה שופטת, אביה עורך דין וגם לה נראה היה שמסלול לימודיה ברור. ובכל זאת, אחרי הצבא בחרה לבחון כיוונים נוספים, התעניינה והסתקרנה מתחומי העיצוב, וקפצה למים.
הפרויקט:
בשנה שעברה, במסגרת חילופי סטודנטים בברלין, נוכחה כהן לדעת שבבירה הגרמנית שמים את הדגש על החומר, ופחות על המוצר הסופי. במסגרת תרגיל בעיצוב אקולוגי עיצבה אובייקט מקליפות ביצים, והעניין בעיצוב האקולוגי המשיך איתה לשנה ד'. פרויקט הגמר היה עבורה הזדמנות לשלב את אהבתה לצעצועים עם שמירה על איכות הסביבה.
היא בחרה להציע חלופה מקיימת למשחק בחוף הים, ולוותר על השימוש בצעצועי הפלסטיק, שמעבר לעובדה שהם עונתיים, זמן השימוש בהם לרוב קצר, הם מזהמים את הים והסביבה "ולילדים אין כלפיהם שום רגש".
מחול וג'לטין היא יצרה דמויות של בעלי חיים, שמתמוססות במים תוך כמה שעות. ערבוב חול הים עם הג'לטין מתבצע בטמפרטורת החדר, והבובות מקבלות את צורתן באמצעות דחיסה וכבישה קרה לתבנית, כך שתהליך הייצור אינו צורך אנרגיה. עם התמוססות הצעצוע חוזר החול אל קרקעית הים, והג'לטין מזין את הדגה. כך נסגר מעגל מבלי להותיר טביעת אצבע אקולוגית.
במהלך המחקר בחנה כהן את תגובתם הרגשית של ילדים לפרידה מהצעצוע, למשחק בבובות שמתפרקות להם בידיים, מתמוססות ונעלמות. "הופתעתי לגלות שהם מאוד זורמים עם ההרס, אפילו נהנים, לפעמים אפילו מאיצים אותו. הם לא מפחדים מההרס, והם לא נעצבים. להפך, זה מצחיק אותם. ואני די בטוחה שגם אם יהיו ילדים שיגלו קושי – גם אז יש לפרויקט ערך חינוכי, שמלמד ששום דבר לא נשאר לנצח. יש משהו בפרידה הזו שהוא יפה בעיני, ואפילו מרגש".
דניאל שריקי, Jolly. מנחה: ניר זיגל
תעודת זהות:
דניאל שריקי, 28, תל אביבית, היא בת ליצרני הקוסקוס הגדולים בארץ. בתחילה חשבה ללמוד אדריכלות, ובתום לימודים במכינה הבינה שהיא נמשכת יותר לעיצוב התעשייתי.
אחרי שניסתה להתקבל לבצלאל, שנקר ו- HITבחולון ללא הצלחה, כיוונה לרף גבוה יותר: אקדמיית איינדהובן ההולנדית הידועה, שם קיבלו אותה בזרועות פתוחות. אלא שאחרי שנה בהולנד התגעגעה לחיים בארץ, ניסתה את מזלה שנית, והפעם התקבלה לשלוש האקדמיות.
הפרויקט:
"כמעצבת תעשייתית שמאוד אוהבת עיצוב גרפי, רציתי לשלב בין שתי הפרקטיקות. בחרתי להתרכז בממתקי גומי". שריקי חקרה את ההיסטוריה של ממתקי הגומי, את התכונות החומריות שלהם ואת המגבלות שהן מכתיבות. היא אפילו נסעה לתערוכת הממתקים הגדולה המתקיימת בקלן. את הקשר בין ריח, צבע, מרקם וטעם ובין הזיכרון והרגש, היא החליטה לתרגם למוצר אכיל.
בעזרת ממתקי הגומי היא ביקשה להפנות את תשומת הלב שלנו ל"רגעים קטנים וטובים שהרבה פעמים אנחנו לא מספיק שמים לב אליהם. רציתי להנציח ארבעה רגעים כאלה שכולנו חווים, ולהעצים אותם כך שבכל פעם שמישהו יאכל את הממתק, הוא יתחבר לתחושה שהממתק מייצג".
שריקי בחרה להתרכז ברגע של הקלה, רגע חברתי, רגע של הצלחה ורגע זוגי. את הממתקים היא ייצרה בעצמה בביתה, ומכיוון שטעמיהם של חומרי הגלם קבועים מראש, היא מסבירה, בחרה להתרכז במרקמי הממתקים ובעיצובם באופן כזה שישרת את המטרה. לסדרת הממתקים קראה Jolly, וכל אחד מארבעת דברי המתיקה שבסדרה זכה למארז ייחודי משלו.
Puff (באחת התמונות שבראש הכתבה) הוא ממתק מרמשלו בציפוי גומי דקיק, הנלחץ לתוך קופסה. עם פתיחה המארז הוא מתנפח וחוזר לחיים, ומדמה את מחוות הגוף המאפיינות הקלה. Tada מעוצב בצורת כוכבית, וקצותיו עטופים בסוכריות קופצות. תחושת ההתפוצצות שלו בפה מזכירה רגע של שמחה גדולה המתלווה להצלחה.
Duo שואב השראה ממשחקים לשניים, כמו דמקה, שחמט או שש-בש. בעזרת שני חיילי שוקולד אוספים את סוכריות הגומי שבתחתית המארז.
Smak מציג פרשנות חדשה לממתק הנחש האהוב. כששאלה ילדים מדוע הם הכי אוהבים את הנחש, גילתה שריקי שתנועת המשיכה והקריעה ממתיקות עוד יותר את החוויה. בעזרת Smak היא ביקשה לדמות משחק של משיכה בחבל. לצורה המפותלת של הממתק הוסיפה שלוש נקודות עיגון, מעין ידיות, המזמינות שלושה חברים לאחוז בהן, למשוך, לקרוע ולהתענג.
-----------------------------------------
עיצוב ישראלי על חזית הפומפידו וברחבי פריז. לחצו על התמונה לכתבה:
