הילד שלכם מסובב את הראש כשאתם מנסים לתת לו פירות וירקות? הילדה בוכה כשמגישים לה מזונות חדשים? התזונה שלהם מסתכמת בשניצל וצ'יפס? כנראה גם הם סיגלו לעצמם "אכילה בררנית" - תופעה נפוצה שמדאיגה הרבה מאוד הורים. עד כמה נפוצה? 10%-30% מהילדים ומהפעוטות מפתחים אכילה בררנית ונמנעים מאכילת מאכלים חדשים, מסרבים לסוגים מסוימים של מזון ומקובעים על מאכלים ספציפיים.
הנטייה להימנע ממזונות חדשים מתחילה בדרך כלל בשנה השנייה לחיים, ומגיעה לשיאה בין גיל שנתיים לגיל 6. התופעה הולכת ונעלמת לרוב כשהילד מתבגר, ככל שהוא נחשף, פעם אחר פעם, למגוון גדול יותר של סוגי מזון. כמו כן, ילדים מושפעים מאוד מהמבוגרים, גם בתחום התזונה. ככל שייחשפו למזונות מגוונים יותר, על ידי דוגמה אישית מהוריהם לתזונה מגוונת, כך הבררנות באוכל תפחת עם השנים והם יסכימו לטעום עוד ועוד סוגי מזון.
"אכילה בררנית (Picky/fussy eating) מוגדרת כהתנגדות לאכילה של מספר מזונות רב, מוכרים או שאינם מוכרים לילד. היא כוללת הימנעות על בסיס מרקם, צורה וצבע", מסבירה תרצה שני, דיאטנית בכירה לילדים, את המצב שבו הילד עשוי לבטא את הבררנות שלו באוכל בסירוב לאכול מאכלים לבנים או בהימנעות מאכילת ממרחים למעט שוקולד. הביטוי שלה יהיה לפעמים בחירה בסוג מאכל אחד, לדוגמה אכילת פיתה עם שוקולד בלבד או רק שניצל וצ'יפס. בכך, הילדים נמנעים למעשה מכל מה שחריג עבורם בזמן הארוחה.
"אכילה בררנית אצל ילדים היא תופעה שכיחה בעלת בסיס התפתחותי, ככל הנראה עם שורשים אבולוציוניים", אומרת אורית רובין-בן חיים, פסיכולוגית התפתחותית מומחית ומנהלת המיזם החברתי 'גילוי רך'. "סביב גיל שנתיים, כשהילד כבר מפתח עצמאות מסוימת מהוריו בכך שהחל להסתובב בנפרד מהם ובהשגחה פחותה, הטבע דאג לכך שילדים לא יתפתו למאכלים לא מוכרים, שאולי מסוכנים להם או רעילים. דמיינו את הילד באפריקה, שירד מגבה של אמו והחל להסתובב בסביבה הקרובה שלו. הוא עלול להיתקל בדרכו בצמחים ופירות שאינם ראויים למאכל ולכן, באופן טבעי, רואים בשכיחות גבוהה ילדים בני שלוש ואילך, שכפעוטות אכלו ללא קושי מאכלים מגוונים, מפתחים סביב הגיל הזה בררנות באכילה אשר נועדה להגן על חייהם, לרבות רתיעה ממאכלים חדשים וצמצום התפריט הקיים".
לרובין-בן חיים ברור שבתרבות שלנו ובסביבה שבה גדלים ילדינו אין צורך משמעותי בפונקציה האבולוציונית הזו, שכן ילדים שונים יראו בררנות התפתחותית במידה שונה ולאורך תקופה שונה, והדבר מושפע במיוחד ממאפייני הסביבה שבה הם גדלים. "בנוסף על הבררנות ההתפתחותית, ישנן הפרעות נוספות שבאות לידי ביטוי בין היתר גם באכילה בררנית, למשל הפרעה על הרצף האוטיסטי, הפרעות חרדה וקשיים בוויסות החושי (רתיעה ממרקמים, טעמים או ריחות), אלרגיה למזונות מסוימים הגורמת להימנעות מאכילתם, כשבדרך כלל בררנות מהסוג האורגני הזה תבוא לידי ביטוי מוקדם יותר מהבררנות ההתפתחותית, כבר במעבר לאכילת מוצקים בשנה הראשונה לחיים", היא מוסיפה.
כשמסתכלים על הממצאים בקרב הילדים הבררנים, ניתן לראות שכ-25% מההורים ידווחו על בעיות אכילה של ילדיהם, מתוכם חלק גדול עם בעיה של בררנות אכילה. בקרב ילדים על הספקטרום האוטיסטי, בררנות אכילה שכיחה אף יותר ומגיעה עד ל-80% מהילדים. "היותו של ילד בררן אכילה תדאיג הורים רבים, שמא הילד יסבול מחוסרים תזונתיים. מצב זה יגרום להורים להפעיל לחץ על הילדים לאכול מזון מגוון יותר, וזה עלול להוביל ליצירת מאבקי כוחות ומתח בין ההורים לילד בארוחות וסביב כל נושא האוכל. מאבקים אלה עלולים לגרור הפרעות אכילה בהמשך", אומרת שני.
"כולנו בתור הורים יכולים למצוא את עצמנו מודאגים סביב הרגלי אכילה של הילדים שלנו", אומרת הפסיכותרפיסטית מאיה שפילמן. "חלק משמעותי מהילדים מראה קשיי אכילה כשהם שוכחים לאכול, מראים תיאבון דל יחסית ומסרבים לטעום סוגים מסוימים של מאכלים או מרקמים. הבררנות הזו חולפת בדרך כלל מעצמה, ללא התערבות מיוחדת, ולילדים הללו אין חסרים תזונתיים או פגיעה בגדילה ובהתפתחות, אך לעומתם ישנם ילדים שסובלים מאכילה סלקטיבית. מדובר בקושי מתמשך שיש לו ביטויים רגשיים והקשרים משפחתיים, משום שנושא האוכל בבית הופך ל'אישיו'. ההפרעה מופיעה בעיקר אצל ילדים צעירים, מלווה אותם לבגרות ומאופיינת בסרבנות לאכול, חוסר תיאבון שמגיע עד תת-משקל, בעיות רפואיות ופגיעה בהתפתחות. סרבנות האוכל במקרה זה בדרך כלל לא נובעת מהפרעת אכילה, הקשורה לדימוי עצמי וגופני".
הורים רבים יתהו כיצד עליהם לזהות אם ילדיהם אכן בררנים באוכל, או סתם חסרי חשק או תיאבון בזמן נתון. "אכילה בררנית היא עקבית ומתקיימת באותו האופן לאורך זמן (לפחות חודש), וללא תלות בנוכחותו של אדם או הקשר מסוימים", מסבירה רובין-בן חיים. "ישנן הפרעות באכילה הקשורות ביחסיו של הילד עם דמות מטפלת, אז ייתכנו מצבים שבהם הילד יאכל באופן שאינו בררני: למשל בגן עם חבריו או כשהוא מתארח אצל חבר". לדבריה, "חשיפה לאכילה מגוונת ומהנה חשובה עוד מתקופת ההיריון. כבר ברחם העובר סופג וטועם דרך מי השפיר את הטעמים שאליה נחשפת אמו. מאוחר יותר, לאחר לידתו, הוא ימשיך וייחשף דרך חלב האם אם הוא יונק. עוד לפני שלב טעימות המוצקים התינוקות רואים אותנו אוכלים, וחשוב לשים לב למודל שאנחנו מהווים עבורם כהורים. רוב התינוקות יראו לנו שהם בשלים לטעימות כשהם מגלים עניין בצלחת שלנו, פוערים פה יחד איתנו כשאנחנו אוכלים, מנסים לחטוף לנו מהיד או לגעת ומביעים עניין באכילה.
"מעבר לכך, חשובה במיוחד החשיפה בתקופת הבררנות למזונות אחרים שהילד אינו אוכל, בדרכים שונות, כמו למשל לשים מזון בקערות מרכזיות על השולחן, לשתפו בבישול ולאפשר לו בחירה מחודשת בכל יום, גם אם נדמה לנו שהמצב חסר סיכוי לשינוי", אומרת רובין-בן חיים, וממליצה כי בכל מקרה של דאגה, חשוב לפנות אל רופא הילדים ולבדוק אם יש צורך בבדיקות דם, בדיקות גדילה או בדיקות רפואיות נוספות. "במקרה של בררנות באכילה שמופיעה עם קשיים נוספים כמו קשיים חברתיים, בעיות התנהגות, קשיים שפתיים, חרדות ועוד, חשוב מאוד לפנות כבר בגיל הצעיר (ואין גיל שהוא מוקדם מדי) לאיש המקצוע המתאים", מוסיפה רובין-בן חיים, שמיזם 'גילוי רך' שאותו היא מנהלת מסייע להורים לגלות אם לילד שלהם יש קושי שדורש התערבות מקצועית - ואם כן, גם בהתאמה לאיש מקצוע.
"אכלן בררן יימנע מקבוצות מזון שלמות, הוא לא יהיה מוכן להתנסות במזונות חדשים שאינם במסגרת המזון שהוא אוכל, ובכלל יעדיף לאכול אותו המזון יום אחר יום. בכך, מספר המזונות שהוא יאכל בפועל יהיה קטן מ-30. לכן, חשיפה למגוון מאכלים ומנות בין גיל חצי שנה לגיל שנה וחצי, קיום ארוחות משותפות שבהן הילד רואה מודל לחיקוי בהוריו, שהם מאוד משמעותיים עבורו, שילוב ילדים בהכנת האוכל בהתאם ליכולתם, יצירת סדר יום תזונתי שתומך באכילה בארוחות והימנעות מנשנושים בין הארוחות, שמירה על יחסי האכלה תקינים ונעימים על ידי ארוחות מהנות, ללא לחצים על הילד להתנסות במאכלים שאינו מסוגל לאכול, והגשה של מגוון מנות לשולחן ולא רק כאלה שהילד אוכל - יהיו בעלי חשיבות רבה בתהליך למניעת הבררנות", מסבירה שני.
"יחד עם זאת, יש הורים שעושים כל זאת ועדיין הילד בררן אכילה, מאחר שהיווצרות בררנות אכילה אינה תלויה רק בחשיפה למגוון מאכלים. ישנם גורמים שהילד נולד איתם, והם מונעים ממנו להתנסות במגוון מאכלים. כל זה אינו אומר כמובן שלא ניתן לקדם את המגוון התזונתי של הילד במספר צעדים מאותו מקום שבו הוא נמצא", אומרת שני, ורובין-בן חיים מוסיפה: "נוכל לצמצם את התפתחות הבררנות באמצעות השפעה סביבתית שמהווה מודל חיובי לאכילה עצמאית, מגוונת שחושפת את הילד על בסיס יומיומי למגוון אפשרויות, מכבדת את הילד ואת בחירותיו, אינה יוצרת לחץ על הילד לאכול ובו-זמנית מעודדת אותו להרחיב את בחירותיו באמצעות חשיפה".
כשרובין-בן חיים מייעצת לגבי הדרכים לצמצום הבררנות, היא בעיקר מתכוונת לכך שלהורים השפעה מכרעת על מהלך התפתחותה של הבררנות באכילה, וביכולתם להעצימה מאוד או למתנה. לדבריה, הרגלי האכילה של ההורים עצמם, הרגלי הבישול והחשיפה המתאפשרת לילד למזונות חדשים - כל אלה משפיעים מאוד על העוצמה והמשך שבהם הבררנות תבוא לידי ביטוי אצל ילדיהם.
"אכילה היא נושא רגיש אצל כולנו - רובנו מוצאים את עצמנו אוכלים כשאנחנו מדוכדכים, או להיפך, כשאנחנו חוגגים ושמחים. אכילה קשורה למנגנונים של ויסות רגשי, למשל אם אני נסערת מאוד ולא מצליחה להרגיע את עצמי, אולי אלך למקרר לזלול משהו ולהפיג את התחושות הקשות", מסבירה שפילמן. "האכלה היא אחד הביטויים הראשוניים של קרבה בין הורה לילד, החל מינקות. כבר מראשית החיים, כשהתינוק אוכל, עולה במשקל ומתפתח כראוי, אנו כהורים חווים חוויה של הצלחה ומשמעות בתפקיד ההורי ובדאגה לצורכי התינוק, ולהיפך, כישלון להזין את הילד עלול להביא את ההורה לחוויה של כישלון ותסכול. כאן גם מתחילה המורכבות שבה ילדים קולטים בגיל צעיר מאוד שהאכילה היא תחום רגיש עבור ההורה ומבינים, במודע או שלא במודע, שהבררנות היא אמצעי שמניע את ההורים רגשית. דרך הבררנות, ילדים יכולים לקבל תשומת לב, 'לנהל' את הסביבה ולהרגיש תחושה של שליטה. לכן, גורם אחד להפרעה הוא אופי היחסים בין ההורה לילד. כולנו מחפשים לחוש מידה של שליטה בתוך חיינו, להרגיש שדברים תלויים בנו ושאנו אחראים על נסיבות חיינו.
"בררנות באכילה יכולה לאפשר לילד להרגיש שליטה ועצמאות מול ההורים, ולכן היא עשויה להופיע במקרים שבהם הילד חש שאין לו שליטה על נסיבות חייו או שהוא חווה את הוריו בצורה שתלטנית וחודרנית. בררנות באכילה יכולה לאפשר לילד מרחב בטוח, יציב ושנמצא בשליטתו, ושבו לאף אחד אין יכולת להכריח אותו. בררנות באכילה מופיעה גם כדרך עקיפה להבעת כעסים ותוקפנות כלפי ההורים, למשל כאשר הילד חרד מפני הבעת כעס או התנגדות ישירה. חשוב לזכור כי נטייה לכפייתיות או רמה גבוהה של חרדה יכולים להגביר אצל הילד את הצורך בשליטה", מדגישה שפילמן.
"הורים מעבירים לילדיהם מסרים מודעים ולא מודעים סביב אוכל ואכילה, ויש להם יכולת השפעה רבה על הרגלי האכילה של הילד ועל מערכת היחסים הרגשית של הילד עם אוכל. יש ילדים שמראים סימפטומים של אכילה סלקטיבית בדומה להוריהם - הם מחקים את ההורים - ודוגמה טובה לכך היא ילד שמראה בררנות באוכל עקב חשש מהשמנה. חשוב להבין כי ילד שגדל באווירה אובססיבית לגבי אוכל, מרגיש שבודקים לו מה וכמה הוא אוכל, מקבל ללא הרף מסרים שקשורים לאוכל (גם אם הם בריאים), יכול בקלות להפנים מסר שאוכל זה הרבה יותר ממזון שנועד לספק מענה לצורך פיזיולוגי, אלא משהו שיכול להפעיל אחרים מבחינה רגשית. בכך יהפוך המזון בבית לזירה שמתקיימים בה קונפליקטים ומאבקי כוח, וההתעסקות הזו יכולה לגרום לזללנות, אכילה סלקטיבית, הימנעות מאוכל, אנורקסיה ועוד.
"גורם שלישי נוגע לחשיפה למגוון מצומצם של מאכלים או חוויה שלילית עם אכילה, כמו למשל מחנק ממזון או הקאתו, שעלולים לגרום להתנגדות לסוגי מזון מצד הילד. יחד עם זאת, אציין כי ברוב המקרים אכילה בררנית אינה נובעת מחוויה טראומטית שהילד עבר, כמו גם דימוי עצמי או גופני בעייתי או רצון להוריד במשקל שלא ייגרם בגינה. יש לציין שאם היחסים עם אוכל נשארים מורכבים ואינם מטופלים, הרי שזוהי בהחלט קרקע פורייה להפרעות אכילה ולדימוי עצמי שלילי בהמשך", קובעת שפילמן.
"הורים הם מודל החיקוי החזק ביותר עבור הילד. היעדר מגוון תזונתי במאכלים שההורים אוכלים יביא בהכרח לחשיפה מועטה של ילדיהם לאותם מאכלים. כתוצאה מכך יש סיכוי רב שהילדים לא יאכלו את המאכלים האלה. חשוב לדעת שלבררנות אכילה יש גם סיבות גנטיות - שיעור מסוים של הילדים הבררנים נקשר לעובדה שהוריהם היו בררני אכילה בילדותם", אומרת שני, ומדגישה כי ההורה צריך להיות הסמכות לגבי הסוג והמגוון של האוכל שייכנס אל הבית ויוגש לשולחן: "הורים עושים כמיטב יכולתם מתוך רצון לגדל ילדים בריאים פיזית ונפשית. ייתכן שלהורים חסר מידע, או שהם נוהגים בנושא זה כפי שהם חוו זאת בעצמם בילדותם, ויש גם כאלה שיתנהלו בהתאם להמלצות של חברות או אנשים שאינם מוסמכים בנושא, וחסרי מידע מבוסס מחקרים", מוסיפה שני.
מה יכולים לעשות הורים ששוברים את הראש לגבי ההתמודדות עם הבררנות באכילה? "גם אם הילד עושה קצת בלגן, אפשרו לו אכילה עצמאית עם סכו"ם, בדגש על הושבתו על כיסא לצד כל הסועדים סביב השולחן. אפשרו לילד להתנסות במאכלים מגוונים, עשירים בעשבי תיבול ובירקות. אתם תתפלאו לראות צעירים נהנים מאוד ממאכלים כאלה. אפשר לדבר על הצד הבריאותי שבאכילה מגוונת: גם אורז וגם עוף וגם ירקות, ולא מספיק לאכול הרבה ממאכל אחד בלבד. גם כאן, תתפלאו לשמוע עד כמה ילדים מצליחים להבין את עקרון הגיוון ולאכול בהתאם", אומרת רובין-בן חיים, ומציינת שני כללי ברזל: "אין להמיר את הארוחה הבריאה בממתקים וחטיפים, מתוך רחמים על הילד ובמטרה שלא יחוש רעב - הם אינם תחליף ראוי לארוחה בריאה ומזינה! גם למשחקים בזמן האוכל, הכוללים בין היתר הבטחות לקינוחים ולפרסים או הסחות דעת כמו טלוויזיה במהלך הארוחה, אין מקום או צורך - סמכו על הילד ועל תחושות השובע והרעב שלו".
המערך הטיפולי במקרים השונים של אכילה בררנית כולל בדרך כלל טיפול בילד, הדרכה להורים, דיאטנית ובמקרה הצורך רופא ילדים, ריפוי בעיסוק או טיפול תרופתי. "במסגרת הטיפול בילד, חשוב לברר את הדינמיקה הרגשית מאחורי הבררנות, לאפשר לילד עיבוד של קונפליקטים או חסכים שהובילו לסימפטום של הבררנות", מסבירה שפילמן. "כמו כן, חשוב לחשוף את הילד באופן מבוקר והדרגתי, בליווי מקצועי, למאכלים חדשים ולהתנסויות חיובית הקשורות לאוכל. במקביל לטיפול בילד, חשוב להבין את דפוס היחסים במשפחה, לזהות קונפליקטים או מאפיינים משפחתיים ולאפשר להורים לתת מצע רגשי אחר לילד, ולמשפחה ליצור יחד שינוי. בגילים הרכים אני בדרך כלל משתמשת בטכניקה של טיפול דיאדי – טיפול משותף הורה וילד. הטיפול הדיאדי מאפשר לי לפגוש את הזוג – ההורה והילד ביחד. המפגש עם הדיאדה יכול להפגיש אותי עם קונפליקטים בקשר ביניהם בזמן אמת ולהקל על זיהוי ויצירת שינוי".
"במסגרת הטיפול, בשלב ראשון מנסים להבין מהי הסיבה לבררנות האכילה", מוסיפה שני. "לאחר מכן ישנו תהליך שבו מלמדים את ההורים ואת הילד איך להיחשף ולהתנסות במאכלים חדשים בדרך שתשמר שיתוף פעולה של הילד, ולא תלחיץ אותו ותגרום לו ליצור הגנות ולהתנגד לתהליך. אחד הכללים שאני מחזיקה בהם הוא שהילד הוא זה שמוביל את התהליך ומסמן כמה מסוגל להתקדם", היא אומרת, ורובין-בן חיים מסכימה ומוסיפה: "ברוב המקרים הדרכת הורים פסיכולוגית היא מרכיב משמעותי ומרכזי בטיפול, שבו יסייעו להורים לפתח דפוסים מיטיבים שיתמכו באכילתו של הילד, יעודדו אותם להעביר אליו את השליטה על גופו ועל האכילה שלו, ובמקביל ליצור עבורו סביבה ביתית ומשפחתית מתפקדת המעודדת חשיפה ומודל חיובי לאכילה".
