השבר הגדול

"סוכת מלחמה" בנה האוהד יפרח מחוץ לטדי. במקום סכך תלה דגלים צהוב-שחור. ארבע על ארבע כל דגל. 45 דקות לפני המשחק נגד האדומים ובתוך האוהל - שממה. דפי העצומה נגד אלי גוטמן מתגוללים ברוח הקפואה. כל חותם מזדמן מוצג לראווה. "הנה, גם הוא רוצה לראות את הגרמני מחיפה הולך הביתה", צוהל יפרח לרגע. אבל רק לרגע. אוהל פיקציה בנה יפרח החביב, בלי שם וכתובת. המאבק הירושלמי להצלת בית"ר האמיתית מתפורר. ספינת ההיי-טק של זאבי המריאה, השאירה את מחנה יהודה בענן אבק. לחץ הדם של גוטמן יכול לעשות פליק-פלאקים באוויר, לאוהדים זה כבר לא משנה. בית"ר כבר לא שלהם, גנבו להם אותה מתחת לאף ושייחרב יציע הכבוד. ומי שם על הדשא? אלון אופיר או בני חדד?

לזקק שנאה לרגע

המשחק נגד הפועל תל אביב נפל על ירושלים המפולגת בזמן. מיכל הדלק מפונצ'ר ואדיש, השנאה מסרטנת מבפנים. רק יריבה אחת יכולה ללכד לרגע את החידלון לכדי שעה וחצי של זעם מזוקק: כשהמנחוס באדום מגיע לטדי, הכל נשכח. הכל. גוטמן, בטאט, דדש, סטויאנסקי, לירון בסיס. הכל כולל הכל. מה זה חשוב מי עולה לדשא. 1:0 מחורבן ירומם לרגע את תאוות הנקם, יעלה חיוך קצר וציני על שפתיים סדוקות. עד לביזיון הבא.

אין פרטנר

אלוהים מה קרה לטדי? הר הגעש הפעיל היחידי באזורנו, כבה לפתע. היציע המזרחי החל מקריח בגילו הצעיר. גרשון הצפונבון ובלילי השרוט, שביט הפנדליסט וטועמה הנוכרי. נציגיו של השטן האדום נוחתים בבירה ויציעי המבצר עוצמים עיניים, אוזניים ופיות. אחרי מספר נסיונות דלים לחבל ביכולתו של סלים, מרים הקומץ ידיים. מישהו מכיר כמה גרונות טריים? אפילו הדואט המפורסם ע"ש שמעון גרשון גווע עוד בטרם תפס תנופה. למי יש בכלל כוח כשעל הדשא, על הספסל וביציע הכבוד, אין ירושלמי אחד באוסול?
של מי הקבוצה הזאת בכלל?

קפוא

תל אביב שוטפת את הדשא. בית"ר כבדה. אפילו מגוחכת לפרקים. קבוצה בלי קבוצה. והקהל מביט. מסויג וקר. והלב צובט. מחיצה דקה ושקופה מפרידה בינו לבין הנעשה על המגרש. רק קורנפיין אחד, במופע נדיר, מונע בינתיים בושה. האלפים רק מחפשים סיבה להידלק. שלושה פסים רצופים - וטדי חוזר להיות גיהנום. שלושה פסים, כדי להדליק מדורה. ואפילו את זה אין. דקה 38: המדורה לרגע נדלקת. אדום לגרשון. ואז הכל שוב נכבה.

החומה

השער של בלילי (דקה 54) מוריד בלוקים מן השמיים. וילון הניילון שחצץ בין הקהל לשחקניו הופך לקיר בטון חסין אש. אפילו להאשים כבר את מי. קבוצה חרא, המדינה חרא, החיים חרא. זה מה יש. אפילו גוטמן לא כאן.

השבר

בדקה ה-67 קם הבלם הצהוב לכאורה, ישראל כהן, ממושבו המרופד ביציע הכבוד ועושה את דרכו לעבר היציאה. "אני לא יכול לראות את זה. לא עומד במתח", הוא ממלמל לעבר אוהדי בית"ר. האוהדים לא קונים את התרוץ: "עאלק לא עומד במתח...אוהד הפועל תל אביב הישראל הזה, פוחד שנשווה". ואכן, שאנדור (דקה 73) מחבר בעיטה נדירה לרשת. טדי חי לרגע. ההמונים מדליקים משואה לזכר הימים ההם. הוא בוער בקושי עשרים רגע. זמן הפציעות מגיע. הטועמה הזה מוכשל ובועט ודווקא הקפטן-נשמה אבוקסיס נוגח פנימה. עכשיו טדי קרוע רשמית. גוש של אבל יורד על המגרש הכי חגיגי בישראל. מגרש שיצוק על אמונה. מקום שממתין כל הזמן לחגיגה.
הקהל מותש ופגוע. הקבוצה שהוא אוהב בכאב זרה לו. קרה יותר מאי פעם.

כבר לא שורפים

הקומץ המפלצתי עובר את תהליך החיברות בהצלחה. פייסנים וחלביים, חוליגנים בחליפות. הנה הם שרים שירי מחאה נעימים ואיכותיים ("אלי גוטמן לך הביתה, רחם עלינו". גאוני), הנה הם מתפזרים כמעט בשקט, רוטנים קלות, מפנימים את הכאב, יוצרים את הניתוק הראוי (כמעט מזכירים את הקולגות עם המשקפיים מבלומפילד).
עכשיו הם חוזרים לדבר על בית ג'אלה וגילה, על כביש המנהרות, על ממשלת האחדות של אריק שבדרך. נמאס להם מהזרים המגוכחים, מהרכש הישראלי התלוש. נמאס להם מסביליה ומזרחי הפנסיונרים, אפילו מאבוקסיס.
אז נמאס, אז מה? חמש דקות מכאן הורגים יהודים. בית"ר זה החיים? הנשמה היחידה? מי אמר? ממתי? בירושלים כבר לא שורפים את המועדון יותר. רק את הלב.