שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    חוצנים, כיבוש ויצירת המופת הנשכחת של דוד פרלוב: פסטיבל ירושלים

    אריאל סמל טוען שנחטף על ידי חייזרים, אבל סרטו התיעודי עוסק בכל כך הרבה יותר: מהגילוי שהוא מאומץ ועד צילומי תקריב על גבול הנרקיסיסטי. וגם, רם לוי מפתיע בעבודת הבימוי הראשונה שלו לקולנוע והשחזור ל"ביבה", יצירת המופת של דוד פרלוב. סקירה שנייה של פסטיבל הקולנוע ירושלים

    במשך 24 שנים תיעד הבמאי אריאל סמל את חייו, ובתוך כך חשף את עובדת היותו מאומץ וכן את חטיפתו בידי חוצנים. מסע הגילוי העצמי הזה הוביל אותו מישראל לפריז, קובה ורוזוול - העיירה האמריקנית שבקרבתה, על פי הדיווחים, התרסק עב"מ בשלהי שנות ה-40. את סיפורו הלא שגרתי, בלשון המעטה, מגולל סמל בסרט התיעודי "פאראנו" (נהגה כמו בפרנויה), שהוקרן בתחילת השבוע בפסטיבל הסרטים בירושלים, שם הוא משתתף בתחרות התיעודית הישראלית.

     

    שילוב של תיעוד עצמי ומשפחתי ודוקו-פנטזיה, "פאראנו" הוא סרט שתובע התמודדות. לא כל כך בזכות האסתטיקה הקליפית הקיצונית שלו, אלא יותר משום החשיפה האינטימית של היוצר את עצמו ואת משפחתו. דומה שאין איבר בגופו שלא זוכה לצילום תקריב, וכאשר הוא מתעד את התקופה בה היה מכור לסקס ואלכוהול - התחושה היא של אקסהיביציוניזם מהסוג הלא נעים בהחלט.

    מתוך
    אין איבר בגוף שלא זוכה לתקריב. מתוך "פאראנו"
     

    מאידך, בהדרגה מתברר סיפורו האמיתי של סמל שננטש בילדותו על ידי הוריו, ואומץ על ידי ניצולת שואה. בהמשך הוא מגלה שאביו הוא עבריין מסוכן. זה גם השלב שבו אנו מבינים שהסרט הוא למעשה יצירה טיפולית שמטרתה גירוש שדים פומבי והתמודדות עם הטראומה של הנטישה וההתבגרות בצלה של אם רדופה. הצילום האובססיבי והעריכה התזזיתית אינם אלא שיקוף של החוויה הטראומטית והרצון להשתחרר ממנה. מבחינה זו, קשה שלא להיזכר בסרטו המרשים של ג'ונתן קאווט האמריקני, Tarnation מ-2003, שבו הוא הוא משתמש בחומרים ביתיים מצולמים ומוקלטים על מנת לתעד את החיים עם אמו הסכיזופרנית וההתעללות שחווה בילדותו.

     

    הצפייה ב"פאראנו" מעלה לא פעם תהיות אתיות הנוגעות למידת נכונותם של בני המשפחה להיחשף בפני קהל הצופה בחומריו התיעודיים של סמל. אבל קשה להישאר אדיש לבוטות הנרקיסיסטית, ולצורך הנואש כמעט של סמל ליצור את הסרט במטרה להיאחז בחיים ובשפיות.

     

    סאדו מאזו, תלונות שווא ומסע לילי בת"א: התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים

     

    במסגרת התחרות העלילתית הציג רם לוי את סרט הביכורים שלו, "המתים של יפו", המבוסס על סיפור ותסריט מאת המחזאי המנוח גלעד עברון. מוזר ככל שזה יישמע, אך לוי בן ה-79, מחלוצי ומחשובי יוצרי הטלוויזיה בישראל ומי שאחראי לכמה מהדרמות החשובות שנעשו כאן ("חירבת חיזעה", "לחם", "מר מאני") – מעולם לא ניסה כוחו בעשייה קולנועית. עד עתה, זאת אומרת, עם השלמתו של הסרט שהעבודה עליו ארכה 16 שנה (למרבה הצער עברון, שהלך לעולמו בחטף בשנת 2016, לא זכה לראות אותו).

    מתוך
    עבודה מורכבת ועשירה. מתוך "המתים של יפו"
     

    עלילת "המתים של יפו" מספרת על שלושה ילדים פלסטינים מהגדה שמוברחים אל ביתם של קרובי משפחה המתגוררים ביפו לאחר שאמם נפטרה ואביהם נידון למאסר עולם. הבעל (יוסף אבו-ורדה) חושש להחביאם מאימת המשטרה, אך רעייתו (רובה בילאל-עספור) מתעקשת – בין היתר, משום שהילדים ממלאים את החסך האימהי שבחייה. במקביל, במאי בריטי (ג'וני פיליפס) מצלם בעיר סרט אוטוביוגרפי על הוריו ששירתו בצבא בזמן המנדט. בסרט מגלמת בתו את דמותה של סבתה. שיאו של הסרט ושל הסרט-בתוך-הסרט מתרחש במהלך הפגנה מבוימת, שהממד הפוליטי העכשווי חודר אליה בדרך מפתיעה ומוביל לתוצאות טרגיות.

     

    צר המקום בסקירה מצומצמת וראשונית מעין זו להצביע על עושרו ומורכבותו של הסרט. השילוב של ריאליזם פנטסטי ודיון פוליטי תובע מחשבה מעמיקה יותר. בדרכו הישירה והפיוטית, הסרט מנכיח את הנכבה (ובכך הוא כמו סוגר מעגל עם "חירבת חיזעה"), ומצביע על כוחו של הקולנוע להשיב את המתים אל החיים ואל נחלתם, ואת זיכרון העבר אל ההווה. הוא עושה זאת בסצנה קסומה שבה מציץ נער פלסטיני ממקום מחבואו האסור אל העבר-החי, וצופה בדרוויש שבמעשה פלאים, או שלא, מתעופף לפתע באוויר.

     

    הסרט גם דן בסוגיה אתית שמעסיקה את לוי עוד בעבודותיו התיעודיות הראשונות. כיצד יכול במאי "זר" לספר את הסיפור הפלסטיני? מבחינה זו, נוכחותו הרפלקסיבית של הבמאי הבריטי משמשת את לוי גם כדי להעלות את הנקודה הזו – אף שההקשר המשפחתי (הנכדה המגלמת את סבתה) אינו זוכה לפיתוח נאות, לטעמי. "המתים של יפו" יופץ בהמשך השנה בבתי הקולנוע, וכך יתאפשר דיון משמעותי יותר בו. מכל מקום, נציין עוד את הופעתו של אבו-ורדה שהקלוז-אפ על פניו בסצינה הנפלאה החותמת את הסרט הוא בעל תוקף פוליטי ואנושי רב עוצמה.

     

    והיה גם "ביבה". סרטו התיעודי של דוד פרלוב מ-1977, שזכה עתה לרסטורציה שנחשפה בפסטיבל בהקרנה עמוסה וצפופה בנוכחות הגיבורה שלו – ביבה ישראלי מכפר יהושע. צפיתי פעמים רבות בסרט הזה המביא את סיפורה של אלמנת מלחמה שאיבדה את בעלה, עוזי, במלחמת יום כיפור. תמיד השתאיתי נוכח השקט וחוסר ההתלהמות שמתחתם רוחשים עצב נוראי ותחושת אובדן קורעת לב. סרטו של פרלוב היה אחד הראשונים שעסקו באלמנות מלחמה - קונטרה לקולנוע הישראלי הלאומי-הרואי שהאדיר על פי רוב את המוות וההקרבה.

     

    מתוך
    הבנים שלי במקום הבנים שלנו. מתוך "ביבה"(צילום: מתוך אתר פסטיבל הקולנוע ירושלים)

    עתה, בצפייה חוזרת בפעם המי-יודע-כמה, ועל מסך גדול שהעניק לצילומיו של דני שניאור כבוד רב – נחשפתי שוב לעוצמת הרגש שמכיל קלוז-אפ אחד על פניה של ביבה השותקת או על פניו של מנחם, אביו של עוזי, ששכל את שני בניו במלחמות ישראל. כאשר הוא מדבר על "הבנים שלי" – להבדיל מהשיח המנכס הרואה בנופלים את "הבנים שלנו" – עוברת בנו צמרמורת.

     

    "ביבה" הוא יצירת מופת. מגדולי וחשובי הסרטים התיעודיים שנוצרו בישראל. מבחינה זו, ראוי להעריך את פועלה של יעל פרלוב, בתו של דוד, בשימור וחשיפה מחדש של יצירתו של אביה. אבל מעבר לסרט, ישנה גם ביבה (שהיה לי העונג לפגוש בתום ההקרנה). דיוקנה הוא אחד הפורטרטים הקולנועיים המרגשים והישראליים ששורטטו כאן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מתוך אתר פסטיבל הקולנוע ירושלים
    מתוך "פאראנו"
    צילום: מתוך אתר פסטיבל הקולנוע ירושלים
    לאתר ההטבות
    מומלצים