לקראת תחילת שנת הלימודים, לא מעט ילדים לא עסוקים רק בצער על הפרידה מהחופש או בקניית ציוד חדש, אלא מוטרדים מחששות שונים או מתמודדים עם שאלות שלעיתים יכריעו לא רק מה יהיה השנה בכיתה אלא גם בדברים שיכולים להשפיע על חייהם קדימה.

ביקשנו מכמה ילדים לחלוק איתנו את השאלות שאיתן הם מתמודדים – שאלות שעולות במוחות של מאות-אלפי תלמידים - וביקשנו מהמומחים הכי טובים שיש לנסות ולסייע להם בחשיבה על פתרונות.

יעל, בת 8, עולה לכיתה ג':

יש לי שתי חברות טובות שכמעט ולא הייתי איתן בכל החופש, כי לא הצלחנו להיפגש וגם נסענו לכמה זמן. עכשיו אני מפחדת שהן כועסות עליי ולא ירצו להיות חברות שלי יותר.

אם אין לכן טלפון פשוט תתקשרי לטלפון של אמא שלהן ותשאלי את השאלה הזו באופן ישיר. בכלל יעל, תמיד כדאי להיות ישירה ולא להסתמך רק על מה שאנחנו חושבות אלא לבדוק עם האדם השני. אני מאחלת לך שהחברות ביניכן תמשיך ותפרח.

פרופ’ עמוס רולידר: למרות שהחשש שלך מובן, את לא צריכה לדאוג. כפי שציינת הן חברות ולא מאבדים חברות בגלל שאנחנו לא נמצאים בקשר בתקופה מסוימת. בייחוד בחופש. זה טיבו של חופש, שנמצאים בקייטנות ועם ההורים, ולהפך - דווקא העובדה שלא התראיתם תחזק את החברות כי געגוע מחזק קשר ולא ההפך. ואם יכעסו חלילה, תסבירי שלא התעלמת ולא התנתקת, זו היתה הפעילות ואם הן חברות טובות, לאחר שתיפגשו תחזרו להיות יחד כפי שהייתם ואולי ביתר כמיהה ורצון להיפגש.

הראל, 16, עולה לכיתה י':

אני חייב דרך לסדר את הזמן שלי. אני מתכוון להיכנס למגמה ביולוגית בשנה הבאה אבל צריך ציונים ממש גבוהים. מצד שני אני מדריך בצופים וממש אוהב את זה ולא רוצה לוותר ויש מחויבות אישית בכיתה י’ וחשבתי ללכת למד"א וגם לא יישאר לי זמן לחברים.

ד"ר אייל דורון: היי הראל. הגעת לבעיה מרתקת של חיינו: איך להספיק את כל מה שאנחנו רוצים? התשובה: אל תנסה לסדר את הזמן שלך בהיגיון. אני אנסה להסביר את עצמי, אל דאגה.

תמיד מנסים ללמד אותנו איך לנהל את הזמן שלנו באופן מחושב והגיוני, לפי קטגוריות, לפי סדרי עדיפויות ומיון של משימות. זה נחמד, אבל זה לרוב לא עוזר. אם תעבוד באופן הגיוני ותקדיש זמן קצוב לכל מיני משימות, תגלה שאין לך מספיק זמן. ככה זה.

מכיר אנשים כאלה שמספיקים כמו שישה אנשים לפחות? כאלה שקשה להאמין שהם עושים הכל בבת אחת. מעניין לראות שהאנשים האלה מצאו בדרך כלל כללים מיוחדים ומקוריים משלהם לנהל את הזמן. יש, למשל, דברים שאתה יכול להקדיש להם דקות ספורות ולעשות אותם טוב כמעט באותה מידה מלהשקיע בהם שעות.

לי ביומן יש המון פגישות חשובות. לחלקן אני צריך להתכונן המון, ולחלקן ממש לא, ולפעמים עדיף שלא! למה? יש מצבים שטוב להיות מחושב ומוכן מראש, ויש מצבים שטוב לאלתר. אותו דבר בלימודים: באווירה נכונה לך, עם אנשים שנכון לך ללמוד איתם, אתה יכול להספיק המון וההפך. לאט לאט לומדים איך זה עובד בשבילנו ואז הזמן הופך פתאום לזמן יחסי. איך תדע שאתה בכיוון: שיתחילו להיות לך כללים לניהול הזמן שלך שנראים לאנשים מבחוץ לא הגיוניים, אבל עובדים בשבילך הכי טוב בעולם.

מיכל דליות: הראל יקר, אתה נער מדהים והלוואי והיו ביממה שלושים שעות ואז היית מספיק הכל. אני מציעה לך לעשות רשימה של יתרונות וחסרונות. שים כל נושא (לימודים. צופים. מד"א. חברים) בטור ורשום את החשיבות שלו בעיניך. מה הפלוסים והמינוסים. מה אתה אוהב יותר. מה מספר אחד ומה מספר ארבע בעיניך והחלט לפי זה.

אכן זה מתסכל לא להספיק לעשות הכל, ואתה תצטרך להחליט על מה אתה מוותר. אתה יודע, אחד הדברים הכי מתסכלים בלהיות מבוגר זה לוותר. ויתור זו עוצמה מאוד גדולה כי הוא לא כניעה, אלא החלטה שכלתנית של התמקדות ובחירה בדברים אחרים. כל פעם שאתה בוחר משהו, אתה בעצם מוותר על משהו אחר. גם הפעם תצטרך, באומץ רב, להחליט על מה אתה מוותר. עשה זאת בחכמה. ועוד דבר קטן: אם אחרי כמה חודשים תבין שהחלטת לא טוב – שנה את המצב. לך קדימה! כל טוב ובהצלחה.

גאיה, בת כמעט 17, עולה לכיתה י"א:

בכל פעם שאני מתיישבת כבר ללמוד ולעשות שיעורים, הצלצולים מהווטסאפ ממש מוציאים אותי מהריכוז וישר אני מתחילה להתכתב. כמה שניסיתי, אני לא מצליחה להתעלם

במידה רבה חוסר היכולת שלך לכבות את המכשיר (שזו תהיה עצתי) זו תוצאת ההתמכרות. אני יכול להבטיח לך שגם אם לא תעני מיד, זה לא יגרום לשום בעיה מבחינת הקשר עם החברים. ולהפך, מהר מאוד את תלמדי שאין סיבה בעולם לענות מיד. עלייך להכין תוכנית שבזמנים שאת לומדת, את מודיעה לחברים ולחברות שתיעדרי ולא תהיי זמינה בין השעות האלו והאלו. זה תרגיל נהדר לחיים. פשוט לסגור את המכשיר בזמן שאת עסוקה בלמידה. ואם תצליחי את מחזקת את עצמך, ולאט לאט זה יהפוך להרגל מצוין ולא רק לעכשיו אלא לכל חייך. כמובן שאפשר גם לשתף את ההורים, ואז תחליטו על תגמול הולם שיחזק את השיטה.

מיכל דליות: גאיה יקרה, ברוך בואך למועדון של מי שלא יכול להתעלם. כמעט כל העולם נמצא במצב הזה, כך שאת לא צריכה לכעוס על עצמך. מה שכן, את צריכה להחליט מה את עושה. השליטה בידייך בלבד. אני מציעה לך, שכשאת מתיישבת ללמוד, שימי את הטלפון על שקט ובלי רטט וגם בחדר אחר. שכן כל זמן שהוא ירטוט ואפילו אם הוא יהיה שקט באותו חדר בו את נמצאת – לא תצליחי להתעלם ממנו. השקיטי אותו והרחיקי אותו. כך בונים חומת הגנה סביבנו שתקל עלינו להתמודד עם קושי.

ארז, בן 12, עולה לכיתה ז':

בשנתיים האחרונות היה לי ממש לא טוב בבית ספר. יש לי אולי שני חברים יחסית טובים ועם שאר הילדים לא הצלחתי להתחבר. לא ממש מציקים לי אבל לפעמים כשמתעלמים ממך ולא מזמינים אותך לדברים זה כמעט אותו דבר. בשנה הבאה ביקשתי להירשם לבית ספר רחוק מהבית כדי שתהיה לי התחלה חדשה אבל אני מפחד שכלום לא באמת ישתנה. יש אולי כמה עצות שיעזרו לי להתחיל?

החשש שלך נכון ואמיתי, ולדעתי יש הרבה שאתה יכול לעשות: בדוק את עצמך. זה נכון שיש ילדים רעים, מקניטים, מעליבים וכולי, אבל יש גם ילדים שרואים את האדם ואתה צריך להתנהג כך שתהייה בעיניהם אדם טוב, חברותי, נאמן, מצחיק לעיתים, אחראי תמיד, משתף פעולה, עונה כשפונים אליו, לא מלשין, נותן להעתיק, לא מתנשא וגם לא קורבן... כל אותן התנהגויות שיש בהן כבוד לעצמך וכבוד לחבריך. כשכל אלה מתקיימים, יש סיכוי רב שיהיו ילדים שירצו להיות חברים שלך. בהצלחה ותבטח ביכולות שלך!

פרופ’ עמוס רולידר: העובדה שאתה מודע לקשיים שחווית בכל הקשור ביצירת קשרים חברתיים, וייתכן אף לעובדה שסבלת מדחייה חברתית וכעת אתה רוצה לשנות, היא כבר הישג בפני עצמו, שמראה שאתה בוגר, חושב על דברים ורוצה לקחת את עתידך בידיך ורק על זה אתה כבר ראוי למחמאות.

כשמישהו סובל בתחום החברתי, לפעמים אין שליטה על זה, כי כפי שאתה יודע, ילדים לפעמים רעים כלפי מישהו למרות שהוא לא עשה שום דבר שבגללו מגיע לו יחס לא ראוי. אבל לפעמים צריך לבדוק אולי משהו בדרך שבה אתה יוצר את הקשרים, גורם לכך. וכדאי בעניין הזה שתנסה לקבל משוב מאנשים שמכירים אותך היטב, בכל מה שקשור ביצירת קשרים וזה יעזור לך כשאתה עולה לחטיבה.

דבר נוסף שאפשר לפתוח הוא מספר מעגלים, מספר קשרים, למשל, להשתתף בחוג שם תכיר חברים חדשים, כדי שלא תהיה תלוי רק בכיתה שלך, ולפעמים מספיק חבר אחד טוב כדי להרגיש טוב. ובעדינות וברגישות לפתח את אותם קשרים, בלי לכפות את עצמך על מישהו אחר.

ואם יש לך קשיים שמתעוררים בכיתה, כדאי לשתף את ההורים או את אנשי החינוך, כדי לקבל כלים להתגבר על כך, למרות שזה שחווית בכיתה אחת לא אומר שתחווה גם פה. בזה שאתה חושב מה אני יכול לעשות עבור עצמי ולא מה אחרים יכולים, זה מאוד יפה ואני בטוח שתמצא לפחות את החבר האחד.

רוני, בת שש ושלושה חודשים, עולה לכיתה א':

אני ממש ממש מתרגשת וגם קצת מפחדת. כל הילדים מפחדים לפני כיתה א'?

אפשר לבקש מההורים כמה דברים שיעזרו לך להתגבר על החשש: שילכו איתך לבית הספר, שתכירי את הסביבה, החל מאמצע חודש אוגוסט בדרך כלל בית הספר פתוח, אפשר לבוא לבית הספר להכיר את המורה ואת הכיתה ואת החצר ואם את לא מכירה חברים אפשר לבקש, בעזרת המורה, להיפגש עם חבר או חברה שגם הם עולים לכיתה א'. ואני מבטיח שכבר ביום הראשון תרגישי יותר נוח ושיהיה לך בהצלחה.

מיכל דליות: רוני מתוקה, כמעט כל הילדים מפחדים לפני כיתה א'. אתם מרגישים את ההתרגשות של ההורים, אתם יודעים שיהיו מכם דרישות חדשות, אתם יודעים שמצופה מכם להיות יותר בוגרים, יותר חכמים, יותר משתדלים – וכל זה מאוד מלחיץ ומפחיד.

ההתרגשות היא טובה ואת הפחד תנצחי בכך שתדעי שהוא זמני, שהוא נורמלי, ושיש לך המון כוחות פנימיים שיכולים לנצח אותו. פחד הוא לא דבר רע אלא רק דבר שצריך להתגבר עליו. לא להפסיק לפחד, אלא לפעול למרות הפחד ואת יודעת להתגבר, נכון? אני מאחלת לך ימים מהנים בבית הספר והרבה אומץ.

נועם, בן 11, עולה לכיתה ה’:

אני לומד בבית ספר בכיתה קטנה של ילדים עם הפרעות בקשב וריכוז. הייתי רוצה להתחבר גם עם ילדים בכיתה המשלבת אבל עד היום זה לא כל כך הצליח. איך אני יכול שיהיו לי חברים לא רק בכיתה הקטנה?

פרופ’ עמוס רולידר: אתה צודק ברצון שלך להרחיב את מעגל החברים, ומי שאמור לסייע זה גם המורה והצוות החינוכי. הדרך לסייע זה על ידי ארגון פעילויות משותפות. גם בהפסקות וגם בלימודים. לבקש שיתנו לכם פרויקטים משותפים, ברגע שתתחבר לצורך פרויקט עם ילד מהכיתה האחרת, זה ייצור תשתית להיכרות ומכאן תתפתח חברות. הכדור פה נמצא בידי הצוות המקצועי שאתה בהחלט יכול לומר להם שאתה מעוניין ולהציע פעילויות משותפות וכולם ירוויחו מהן. ומנסיוני על ידי כך שיווצרו מצבים שתעשו דברים ביחד, תתפתח גם היכרות וחברות עם קבוצה יותר גדולה של ילדים.

ירדן, בן 12, עולה לכיתה ו’:

אני שונא להכין שיעורים וללמוד למבחנים. כשאבא ואמא שלי לא שומעי, אח שלי הגדול אמר שהוא בחיים לא עשה שיעורים. למה צריך את זה בכלל?

פרופ’ עמוס רולידר: בסופו של דבר, מה שיקבע את הההצלחה האקדמית ואת עתידך המקצועי חוץ מהיכולת, הפוטנציאל והאינטליגנציה, שאני בטוח שהיא טובה מאוד, זו היכולת להיות "לומד עצמאי". המושג הזה מתייחס לאדם שמסוגל לקחת מטלה לימודית ולהתעמק בה באופן עצמאי, שזה מצריך תכונות כגון יכולת דחיית סיפוקים כי המחשב קורץ לך, והחבר'ה קוראים לך.

כלומר, יש המון חלופות טובות מאשר ללמוד ולתרגל ולחפש ולתמצת טקסטים, ולהכין פרויקטים. אבל שם הלמידה מתבצעת. בכיתה מלמדים אותך, אבל הלמידה העצמאית היא זו שתקבע את הצלחתך. אם לא תלמד עכשיו כיצד להקדיש זמן ללמידה שיכולה להיות תהליך מעייף, כואב או מתסכל, ולדעת להתגבר על הפיתויים, גם בעתיד לא תוכל לעשות את זה. תמיד תמצא אלף סיבות למה זה לא חשוב ולא צריך, אבל תשלם על כך מחיר כבד.

ויש לא מעט אנשי מקצוע שיסכימו שאין צורך בשיעורי בית. אני לא מאמין בזה, כי הכנת שיעורי הבית מפתחת את היכולת שלך לקחת את גורלך בידייך ולהיות "לומד עצמאי", ואם תצליח במשימה הזו, תשלב את הפוטנציאל שיש לך יחד עם הרגלי למידה שאתה סיגלת לעצמך וזהו השילוב המנצח. העובדה שאחיך לא עושה שיעורים ואולי יש לו ציונים טובים, אינה ערובה לעתיד, לא לו וגם לא לך. מי שאין לו יכולת למידה עצמאית, לא יוכל למצות את הפוטנציאל. היום ככל שהמקצוע יותר מסובך, הוא דורש שעות רבות של למידה ותכנון. השינון עכשיו מבטיח שתוכל לבחור לעצמך את המקצוע בעתיד ולא להסתפק במה שתתקבל אליו. כל מי שהיום נחשבים לאנשים מצליחים, בתחומים עסקיים, אקדמיים ותחומי רפואה יספרו לך על שעות ארוכות ליד המחשב ללמידה. הם לא הגיעו בלי שיעורים לאן שהגיעו.

ד"ר אייל דורון: שלום ירדן. נתחיל בזה שאתה צודק: שיעורי בית הם לא דבר שצריך להכין, כי צריך לבטל אותם.

אני עצמי כבר ארבע שנים מנסה להוביל לביטול שיעורי הבית, ולאט לאט אנחנו משכנעים יותר ויותר בתי ספר וערים בישראל לעשות את זה.

אבל! זה לא אומר שלא צריך לתרגל וללמוד. תמיד כשמבטלים משהו (במקרה הזה, שיעורי בית) צריך לשאול מה מגיע במקום. לתרגל צריך, אחרת אי אפשר להבין ולהפנים דברים חדשים לנו, כל השאלה היא איך עושים את זה מעניין ובאמת מועיל. למה אתה לא אוהב לעשות שיעורי בית? כנראה בגלל שאתה לא באמת מבין למה צריך את זה.

סוג של משהו שצריך לעשות כי מוכרחים, מעמוד מסוים ועד עמוד מסוים, כמו תוכי. זה משעמם ובצדק. בדיוק בגלל זה לא ממש מפתיע לראות שאין קשר בין הכנת שיעורי בית וציונים גבוהים.

אז השאלה היא מה עושים? מנסים לנצל כמה שיותר את הזמן בכיתה: לשאול את המורה, לנסות להבין כל מה שיכול לעניין אותך בקשר לחומר שלומדים. ואז להתרכז רק בדבר אחד: מה מכל מה שלמדתי יכול לעזור לי להסתכל על הדברים קצת אחרת בחיים שלי? אני מציע כן לספר ולשתף את אמא ואבא בזה. להגיד להם שאתה לא נגד לימודים, אבל הדרך הזאת משעממת אותך.

אבל זה מחייב גם אותך: לנסות לחשוב איך יותר מעניין לך ללמוד למבחן - תוך כדי שמיעת מוזיקה, בהקלטה של תוכנית רדיו שאתה ממציא שמבוססת על החומר למבחן, בצפייה בסרטים שמצאת באינטרנט שקשורים לחומר, או בחידון שאתה מכין למשפחה בנושא של המבחן. במילים אחרות, אם משהו משעמם אותנו ולא מעניין, זה גם התפקיד שלנו לחשוב איך הופכים אותו ליותר מלהיב ומסקרן. אוקיי?

נדב, בן 10, עולה לכיתה ד':

משעמם לי נורא בשיעורים. את כל הדברים אני כבר יודע. לכן אני מדבר וכל הזמן מעירים לי.

כשמשעמם אפשר לעשות המון דברים ולא דווקא לדבר. וחוץ מזה נדב, אתה הרי יודע שהיא תעיר לך ותגער בך אז למה אתה ממשיך? ילד חכם כמוך צריך למצוא פתרון שיהיה מוסכם על המורה ושלא יפריע לה. תהיה יצירתי. תתייעץ. למה לך למשוך תשומת לב שלילית? עדיף שתמצא איך להתבלט בחיוביות! בהצלחה.

לירי, בת 17, עולה לכיתה י"א:

אחרי שהתלבטתי הרבה, ההורים שלי שכנעו אותי ללכת למגמת מתמטיקה ופיזיקה כי יש לי ציונים טובים. אבל עכשיו כשמתקרבת תחילת השנה אני מבינה שזה ממש לא מעניין אותי ואני סתם אעבוד קשה על משהו שאני שונאת. מצד שני, כולם אומרים לי שעם ספרות ותנ"ך או מגמת תיאטרון לא יקבלו אותי למשהו טוב באוניברסיטה. אני ממש מתלבטת. למה אני צריכה להחליט עכשיו מה לעשות בחיים.

בכל מה שקשור לבניין ועיצוב עתידך המקצועי, הייתי בוחר משהו שעכשיו יותר קשה ואולי משעמם, אבל יכול ליצור לך תשתית לבחור בעתיד בין אופציות טובות יותר - למרות שכרגע הדבר אינו נראה לך. נושאים של מדעים ומתמטיקה, שאולי קשים לך ואולי את לא מוצאת בהם עניין אבל ייתכן שבעתיד יאפשרו לך בחירה גדולה יותר. לגבי נושאים שאת אוהבת היום, הייתי עוסק בהם כתחביב, חוג, ולא מחבר בין שני הדברים. תקשיבי להורייך, הם דווקא נותנים לך עצה לא רעה.

ד"ר אייל דורון: היי לירי. יש דברים שמבינים רק בחלוף השנים, והלוואי שאצליח לשכנע אותך להבין אותם קצת קודם (לפחות יותר מהר ממני). גם ההורים שלך יודעים שהמשימה שלנו בחיים היא לדייק לעצמנו מה אנחנו באמת אוהבים. לא לעשות דברים כי חייבים, או כי מצפים מאתנו. זה קשה כי כולנו אוהבים לבחור בחירות "בטוחות" ו"נחשבות", אבל זאת אשליה שכדאי לנפץ ומהר.

אנשים שמצליחים בחיים הם אנשים שעובדים מאוד קשה בעיקר בזכות העובדה שהם עושים את מה שהם באמת אוהבים. סקרים עולמיים מוכיחים לנו שלמרבה הצער רוב בני האדם בעולם עובדים בעבודה שהם לא באמת מחוברים אליה רגשית. תחשבי על זה: לעבוד 20 שנים נטו במשהו שאנחנו לא באמת אוהבים.

אז מה עושים בעצם? הרעיון הוא להיחשף למגוון של נושאים ותחומים, כדי להרגיש באמת מה מסקרן אותנו. לכן, השאלה היא האם את יכולה לשלב? להחליט שאת לומדת ברמות שונות כמה תחומים במקביל השנה. האנשים הכי מעניינים ומצליחים הם הרבה פעמים אלה שמגיעים עם מטען בינתחומי, כאלה שיש להם ראייה מגוונות, כאלה שמחברים כל מיני סוגים של עולמות. השנה הקרובה נשמעת לי כמו הזדמנות מצוינת בשבילך בהקשר הזה.

לגבי השאלה: מה לעשות בחיים? החדשות הטובות (או הרעות, תלוי את מי שואלים) שאין "מקצוע" אחד שתבחרי בו ויהיה זה שתעסקי בו כל חייך. בעולם שאת גדלה אליו תחליפי הרבה מקומות עבודה, וכן - גם סוגי תפקידים והגדרות מקצוע. לפעמים מעבר מלא בין תחומים. אז המסלול הכי "בטוח" הוא דווקא המסלול המגוון. נסי לשלב וליהנות במקסימום.

מיכל דליות: לירי יקרה, את לא צריכה להחליט עכשיו מה תעשי בחיים, את באמת צעירה ועוד תקבלי החלטות וגם תשני אותן שוב ושוב. ההחלטה ללכת על ריאליות היא החלטה נבונה בעצם היותה פותחת דלתות. אנחנו אומה מאוד עיונית אבל העולם הולך לכיוון ריאלי, יותר ויותר. אם יש לך ציונים טובים במשהו – חזקי את המשהו הזה. הוא חלק מהיכולות והעוצמות שלך. אז תהיה לך בגרות ריאלית חזקה (זו דלת לדברים מהממים בצבא ואחרי הצבא) ואם תחליטי שאת רוצה אחר כך ללמוד תיאטרון או פילוסופיה זה לא יעכב אותך. אולי אפילו להפך.

אל תחפשי לעשות לעצמך קל. זו דרך מפנקת ולא מקדמת. תאתגרי את עצמך. ועוד דבר: החלטות אפשר לשנות. אם עוד שנה תחליטי שזה נורא, תעשי שינוי. ואם לא תוכלי לעשות שינוי בתיכון, עשי אותו בצבא, או באוניברסיטה או בהמשך חייך. מאחלת לך לעלות על דרך המלך וליהנות ממנה.