לחיות בתוך זיכרון: איך משפצים ומה שומרים כשעוברים לדירת ההורים?

בישראל 2019 דירה בירושה היא מתנה גדולה מאוד. לפעמים המתנה הזו עטופה בדילמה לא פשוטה: מה שומרים מדירת ההורים? זו שגדלנו בה, שהם הזדקנו בה, עם כל הזכרונות, המשקעים והדינמיקות שראו הקירות במשך השנים?

העורכת והבמאית ליאורה איזנשטיין לא התכוונה לעבור לדירת הוריה ברמת אביב. היא התגוררה יחד עם בתה לא רחוק מהם, בשכונת כוכב הצפון, והיתה מרוצה ממקומה. אך לפני כשלוש שנים, כאשר נפטרה גם אמה, עלתה השאלה מה יעלה בגורל הדירה המשפחתית, הנמצאת באחד משני הבניינים הראשונים שנבנו בשכונת רמת אביב ג'. המשפחה עברה אליה מבת ים ב-1975, איזנשטיין ואחותה התבגרו בה, וההורים גרו בה עד לפטירתם.

"בדירה נשאר כל מה שהיה כשגרנו פה כמשפחה'', היא נזכרת. ''אווירה של בית שנעצר בשנות ה-70, אבל יפה. אחותי ואני שתינו אגרניות ולא רצינו למסור שום דבר. עברו חודשים רבים, מידי פעם מישהו גר כאן, צילמתי פה תכנית לילה – הרגשנו שאם נמכור או נשכיר נעשה עוול. יום אחד קולגה אמר לי: אולי במקום לדבר על הבית הזה כל הזמן פשוט תעברי לגור בו?"

לא היה לך קשה לעבור לבית עם כל כך הרבה מטען?

"אני חושבת שבלי עבר אין עתיד ומאוד חשוב לי בחיים שלי לשמור את העבר. הוא מאוד חמקמק. דווקא דרך חפצים אפשר לעשות את זה, כי הם לא משתנים והם אוצרים בתוכם המון זיכרונות. עיצוב בעיני זה לא רק עניין של יפה או לא יפה".

• גם בדירה הזו ניתן יהיה לבקר במסגרת אירועי ''בתים מבפנים'' , שיתקיימו בעוד שבועיים, 19-21 בספטמבר.
  

שיפוץ הדירה והשזירה העדינה שנעשתה בה בין עבר להווה אינו המסע האוטוביוגרפי המשפחתי היחיד שאיזנשטיין עשתה. לפני כחמש שנים ביימה את הסרט הדוקומנטרי ''מרק עוף עם סכינים'', שבמרכזו סיפורה של אמה לפני מלחמת העולם השנייה. כאן היא מספרת מעט על תהליך היצירה של הסרט: 

משפחתה של האם היתה אמידה, ומחולל הסרט הוא החיפוש אחרי הנכסים שאבדו בשואה ואחריה. "בסרט הזה ניסיתי להחזיר אבדה לאמי", מספרת איזנשטיין, "אבדה שהיא עצמה לא רצתה למצוא מחדש. על שולחן העריכה הסרט השתנה, והתמקד בשאלה למה אמא שלי תמיד מתנגדת". הסרט זכה להכרה וקטף את פרס חביב הקהל בפסטיבל palm springs בקליפורניה. אפילו האם, שהתנגדה לו, התרצתה בסופו של תהליך היצירה ונהנתה ממנו.

"לא היה פשוט להיות בתה", מוסיפה איזנשטיין. "וכבת הבכורה לקחתי על עצמי את התפקיד המגנה והשומרת, זו שהיא נר הזיכרון. כך נוצר הסרט וכך הגעתי לגור בדירה הזו".

לאחר שראיינה 11 מעצבים בחרה בסורנה כפיר. הדירה חולקה מחדש, כך שתתאים לאיזנשטיין ובתה: חמישה חדרים בנוסח שנות ה-70 הפכו לשלושה חדרים שסודרו בצורה פתוחה יותר. פינת אוכל מקשרת בין סלון ומטבח נפרדים, וחדר עבודה שקוף פונה לסלון ויכול לשמש גם כחדר אורחים.

תוכנית הדירה, לפני השיפוץ(תכנית: תכנון ועיצוב פנים סורנה כפיר)

ואחרי(תכנית: תכנון ועיצוב פנים סורנה כפיר)

מעבר לתכנון החדש, כפיר שימשה על תקן העורכת הראשית של הפרויקט. בעוד הגישה של איזנשטיין היתה סנטימנטלית ("כל דבר ששינינו קצת יותר מדי כאב לי"), כפיר בחנה את הדברים בעיניים מקצועיות. "התפקיד שלי היה להסביר מה יעבוד ומה יעמיס'', היא מסבירה. ''על מה לוותר ולשחרר ומה יכול לעבור התאמה ולהישאר".

על כל פריט נפתח משא ומתן – אם מוסרים, שומרים, משפצים או ממחזרים. "ויתרתי על המון חפצים ורהיטים", מסכמת איזנשטיין את התהליך האישי שעברה. גם לאחר המיפוי, העריכה והוויתורים – כל חדר ופינה בבית קשורים אל העבר, בדרך כזו או אחרת. בכולם פריטים מקוריים ששופצו או הוסבו, ופריטים מדירתה הקודמת של איזנשטיין. רק המעטפת כולה חדשה: בסלון רצפה באפור מולבן ובחדרים פרקט עץ כהה, במטבח ארונות לבנים וחיפוי קיר בגוון חלודה, וחדרי רחצה חדשים – הכל כרקע נקי לסיפור האישי והמשפחתי.

במבואה פינת התארגנות אלגנטית, עם שידת עץ מפוסלת שאיזנשטיין הביאה מביתה הקודם, חריגה בסגנונה מרהיטי שנות ה-70 של ההורים, ועליה תצוגת כלי כסף.

בסלון, לאורך הקיר שמתחיל בכניסה ומסתיים בוויטרינה הגדולה הפונה לרחוב, ניצבת כוננית העץ הישנה, שנוספו לה רגליים חדשות, גב ומדפים עליונים. לצדה ספריית כוורת פשוטה של איקאה, והשטיח הגדול, שעליו שיחקו שתי האחיות עם ילדיהן הקטנים, מסמן את גבולות פינת הישיבה. הספה ושולחן הקפה הובאו מביתה הקודם של איזנשטיין, לצד מנורת רצפה עם אהיל בד תפור ושני כיסאות עם רגליים מפוסלות מברזל ועץ, שהיו כאן תמיד.

אהיל הבד התפור היה כאן תמיד(צילום: שירן כרמל)

וכך גם שני הכסאות(צילום: שירן כרמל)

קיר שקוף מברזל חשוף וזכוכית מפריד בין הסלון לחדר העבודה. השולחן ברזל וזכוכית צופה אל הסלון, ובפינה ניצב פסנתר. "הפסנתר הגיע מאוקראינה לסבים שלי, ומשם לבת ים לבית הורי'', מספרת איזנשטיין. "אבל אמי לא נגעה בו יותר. כי הלך הרוח היה שצריך לשרוד ולהקים משפחה, ולא ליהנות".

בגב הספה קיר שקוף התוחם את חדר העבודה(צילום: שירן כרמל)

מבט מבפנים. בפינה אחרת ניצב פסנתר, שהביאו הסבים לארץ(צילום: שירן כרמל)

כוננית העץ הישנה שופצה ועוצבה מחדש(צילום: שירן כרמל)

והיא צמודה לכוורת איקאה פשוטה(צילום: שירן כרמל)

פינת האוכל ניצבת במיקומה המקורי. עומדים בה אותו שולחן עגול עם אותם כיסאות עץ, הם רק נצבעו מחדש בלבן. מעל מאירה מנורת זכוכית ירוקה, כמעט זהה למקורית, שנשברה במהלך השיפוץ. על הקיר נתלה ארון משקאות, ששופץ וקיבל תוספת חדשה של דלתות רשת ברזל.

המטבח החדש הוא החלק העכשווי והנקי ביותר בעיצובו בבית. מהמקור נותר במקומו רק ארון נמוך, שמשמש להצגת פריטים פולניים בסיסיים כמו קופסת לחם מאמייל ומטחנת בשר, לצד פורטרט של רבין, שצייר קדישמן. זיכרון המטבח הישן נרמז בארון הוויטרינה: הכלים מוצגים על רקע אריחי הקיר המקוריים, שהודבקו בתוכו.

ליד דלפק האכילה נשמר ארון נמוך מהמטבח הישן, שבו פריטים פולניים בסיסיים, כמו קופסת לחם מאמייל(צילום: שירן כרמל)

ומטחנה(צילום: שירן כרמל)

אוסף של כלי וינטג' במטבח(צילום: שירן כרמל)

אפילו זיכרון המסדרון הקודם לא הוזנח: ארונות הקיר שנבנו לאורכו שופצו, ובתוכם נמצאות כל מגירות העץ המקוריות. על הקיר מתלה שכיח משנות ה-70: פסי עץ מלא וכהה, שבראשם ווי ברזל מעוטרים. בסופו של המסדרון מאיר גוף תאורה אנכי, שעוצב ממחיצה שהייתה במקור בכניסה לבית. בשירותי האורחים נמצא מקום לשיש השחור שהיה במקור משטח העבודה במטבח ("אני זוכרת את סבתא שלי מכינה עליו פירושקי"). הוא הפך לבסיס הכיור.

במסדרון מתלה שכיח משנות ה-70 - פסי עץ שבראשם ווי ברזל מעוטרים(צילום: שירן כרמל)

בחדר הרחצה חופו הקירות באריחי תכלת ריבועיים חדשים, שנראים כמו המקור. בתוכם שובצו מחדש הסבונייה ומתקן נייר הטואלט המקוריים, העשויים חרסינה. לרקע הנוסטלגי הזה נוספו אריחים מצוירים בשחור-לבן וקיר מראה, שמוסיף לתחושת המרחב.

פינה בחדר הרחצה. סבונייה ומתקן נייר טואלט מקוריים מחרסינה שובצו בין האריחים החדשים(צילום: שירן כרמל)

חדרה של בתה של איזנשטיין, בת 22, עוצב יחד אתה בגווני לבן ואפור. בנישה שהותאמה במיוחד הותקן מחדש ארון הבגדים של הסבים ("אני זוכרת את עצמי יושבת על המיטה ומסתכלת עליהם מתלבשים לקראת יציאה").

הכניסה לחדר השינה. כורסת הראטן ושולחן מכונת התפירה הם תוספות חדשות שהותאמו לאווירה(צילום: שירן כרמל)

בחדר השינה של בעלת הבית, עם חדר רחצה צמוד, בולטת על הקיר המרכזי ספריית וינטג' מעץ כהה, מלאה במזכרות אישיות מבני משפחה, חברות וקולגות. לצדה קיר צילומים, ביניהם דיוקנאותיהן הצעירים של שתי הסבתות של איזנשטייין – זו שנספתה בשואה וזו שהצילה את אמה וסבה. שולחן מכונת התפירה וכיסא הראטן הם תוספות חדשות שהותאמו לאווירה בחדר, כמו הפרקט הכהה, וילונות האריג וקיר הגב המודגש של המיטה.

את לא מרגישה כאילו את חיה בתוך זיכרון?

"יש רגעים שזה מוזר. לאן שאני מסתכלת זה מסתכל עלי בחזרה בעיני עגל. לאן נעלמו החיים שהיו כאן, לאן הם הלכו כולם, איך לא שמנו לב שאנחנו מאושרים? יש דברים שמעריכים רק בדיעבד, כמו המעשיות הפולנית שאפיינה אותם, לצד ההערכה לאסתטיקה, שהגיעה מהבית בפולין. שזה כמו ההבדל שהיה בין יום ללילה – ביום אנחנו פועלים ובערב מתגנדרים לכבוד מפגש עם חברים, כאילו יוצאים לאופרה''.

מה אמך היתה אומרת על הבחירה שלך?

''אמא שלי, לעומתי, אהבה מאוד סגנון מודרני, היא לא היתה אגרנית ולא סנטימנטלית. היא אהבה להסתכל תמיד קדימה. דווקא אני זו שמסתכלת לאחור. זה נוגע בכל תחומי החיים, לא רק לעיצוב הבית, אבל זו אני והשלמתי עם זה. העבר הוא חלק מהחוויה שלי, המקצועית, האישית והאסתטית".

לחצו ועקבו אחרי Xnet עיצוב ואדריכלות גם באינסטגרם: