"מעולם לא ביקשתי תארים של כבוד ותהילה, ואף אירועי חלוקת פרסים זרים לי" | מתוך נאומו של יצחק שמיר בטקס קבלת פרס ישראל, אפריל 2001

בארוחות קבלת השבת של משפחת שמיר, במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, היו על השולחן ממולאים וקציצות פראסה, אבל לא הייתה פוליטיקה. "סבתא הייתה מבשלת אוכל בולגרי מדהים, וסבא שלי אף פעם לא הבין איך אני אוכלת רק שלוש קציצות פראסה ולא עשר. 'קחי עוד', הוא היה אומר", מחייכת מיכל דיאמנט, נכדתם של יצחק ושולמית שמיר, שזוכרת היטב את הנסיעות לירושלים בימי שישי.
"הבית הגדול של סבא וסבתא היה גן עדן לילדים. אתה יודע מה זה לשחק מחבואים בבית הזה? זה היה אושר גדול".
מתבקש להגיד שהמשפחה שלכם הייתה שונה ממשפחתו של ראש הממשלה הנוכחי. אצלם, אני מתאר לעצמי, בארוחות המשפחתיות כן מדברים על פוליטיקה.
"אולי", משיב בדיפלומטיות יאיר, אחיה של גלעדה, "אבל אצל הרבה משפחות כן מדברים על פוליטיקה סביב השולחן".
7 צפייה בגלריה
''לא היה מאצ'ו, שיטת הניהול שלו הייתה ראשון בין שווים''. יצחק שמיר בכנסת
''לא היה מאצ'ו, שיטת הניהול שלו הייתה ראשון בין שווים''. יצחק שמיר בכנסת
''לא היה מאצ'ו, שיטת הניהול שלו הייתה ראשון בין שווים''. יצחק שמיר בכנסת
(צילום: דוד רובינגר)
גם היום, מתברר, משפחת שמיר נזהרת שלא לדבר על פוליטיקה. כשאני שואל את גלעדה, למשל, לאיזו מפלגה תצביע מחר, היא מודה שבני המשפחה שלה חלוקים בדעותיהם הפוליטיות אבל מסרבת להרחיב. "אין תגובה", היא אומרת ועושה סימן "עצור" עם כף היד. כשאני שואל את יאיר למי אביו, ראש הממשלה לשעבר מטעם מפלגת הליכוד, יצחק שמיר ז"ל, היה נותן את קולו, הוא אומר: "אינני יודע", אך אז לא מתאפק ומוסיף: "אבל ללא ספק הוא לא היה מאושר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואכן, במהלך הריאיון איתם בכל זאת צפה ועולה הביקורת המרומזת של בני המשפחה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, על מפלגת הליכוד ובעיקר על מערכת הבחירות הסוערת, רוויית ההכפשות האישיות, המגיעה כעת לקיצה. "הכול נהיה אישי", אומר יאיר. "הליכוד זה נתניהו, ישראל ביתנו זה ליברמן, כחול־לבן זה גנץ. זה אובדן האידיאולוגיה. אולי לערבים יש אידיאולוגיה, אבל לאחרים אין".
מיכל: "האידיאולוגיה היחידה שיש זה 'כן ביבי לא ביבי'".
עוד נגיע לנתניהו, אבל קודם כל לראש הממשלה שלשמו התכנסנו: ביום רביעי בשעה 21:00, בתזמון נהדר ופחות מ־24 שעות אחרי סגירת הקלפיות, ישודר ב־HOT8 הסרט התיעודי "שמיר, בדרכו". באמצעות האנשים הקרובים לו ביותר מגולל הסרט את סיפור חייו המרתק של יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, מי שגם לאחר קריירה ציבורית ארוכה נותר איש צללים, ממש כפי שהיה בימיו במחתרת הלח"י ובמוסד. זה גם מה שהפך אותו, כנראה, לראש הממשלה הנשכח ביותר בתולדות המדינה.
"אמרנו לעצמנו 'רגע, יש פה מישהו שהיה ראש ממשלה במשך שבע שנים, הכי הרבה אחרי נתניהו ובן־גוריון, שהמורשת והזיכרון שהוא השאיר אחריו לא ממש נוכחים", אומר יגאל לרנר, שביחד עם ארז פרידמן יצר את הסרט.
כמו דמותו, גם הסרט על שמיר צנוע וישיר, כזה המעדיף תוכן על צורה. מתוכו צפה ועולה דמותו הקטנה־גדולה של שמיר, שהיה חוזר הביתה מדי יום כדי לאכול צהריים שבישלה לו אשתו וישן בין שתיים לארבע כדי שיהיה לו כוח לחזור למשרד ולעבוד עד שעה מאוחרת; ראש ממשלה שבנחישות השמורה למפעילי מרגלים הצליח להעלות ארצה כמיליון יהודים בתקופת כהונתו.
7 צפייה בגלריה
ילדיו של שמיר, יאיר וגלעדה, ונכדתו מיכל
ילדיו של שמיר, יאיר וגלעדה, ונכדתו מיכל
ילדיו של שמיר, יאיר וגלעדה, ונכדתו מיכל
(צילום: יובל חן)
"הוא היה איש צנוע, נחבא אל הכלים, שלא חיפש תהילה ולא פעל לפי הכותרות בעיתונות או תוצאות של סקר", מתאר אותו בנו, יאיר, כשהוא נדרש להסביר מדוע דמותו של שמיר נותרה בצל. "איש ללא אגו", מגדירה אותו בפשטות גלעדה.
דוגמה טובה לכך היא סצנת הפתיחה של הסרט החוזרת אל פרוץ מלחמת המפרץ, אחד משיאי כהונתו של שמיר כראש ממשלה: סדאם חוסיין יורה טילים המתפוצצים בלב גוש דן, צה"ל ערוך לצאת למתקפת־נגד נועזת במדבר העיראקי, והנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש מפציר בשמיר להבליג ולנצור את האש. בזיכרון הציבורי הצטייר שמיר אז כראש ממשלה הססן, שנרתע מלהיכנס לעימות צבאי וציית כעיוור להוראות האמריקאים. אלא שהסרט מציג דמות שונה לחלוטין: מנהיג קר רוח, שקול, היודע לדפוק על השולחן במובן הפיזי ביותר של הביטוי ולקבל החלטות קשות, שבדיעבד יתגלו כנכונות.
"בשבילנו זה מובן מאליו, זה אבא", אומרת גלעדה, בתו הקטנה של שמיר ומי שעבדה במשך שנים במשרד ראש הממשלה. בשנים האחרונות למדה עבודה סוציאלית וכיום היא משתתפת בפרויקטים להעצמת הקהילה האתיופית, שאביה היה מאדריכלי הפרויקט האדיר להעלאתם ארצה. "כשאבא היה מחליט משהו, הוא היה הולך איתו עד הסוף", מצטרף יאיר, בנו הבכור ומי שמזכיר אותו בחזותו החיצונית, כולל השפם.
7 צפייה בגלריה
שמיר עם ראש עיריית ת''א לשעבר שלמה להט (צ'יץ') בביקור בשכונת התקווה בזמן מלחמת המפרץ
שמיר עם ראש עיריית ת''א לשעבר שלמה להט (צ'יץ') בביקור בשכונת התקווה בזמן מלחמת המפרץ
שמיר עם ראש עיריית ת''א לשעבר שלמה להט (צ'יץ') בביקור בשכונת התקווה בזמן מלחמת המפרץ
(צילום: דוד רובינגר)
יאיר, לשעבר חבר כנסת ושר החקלאות מטעם מפלגת ישראל ביתנו, הוא בעברו איש חיל האוויר ויו"ר התעשייה האווירית, ועומד כיום בראש קרן ההשקעות קטליסט. "אבא לא היה מאצ'ו", הוא ממשיך. "שיטת הניהול שלו הייתה ראשון בין שווים, ורואים את זה יפה בסרט. לא כל מנהיגות חייבת להיות מבוססת על 'אני ואני'. לפעמים צריך לדעת להחליט וגם לא לרוץ לתקשורת ולהגיד 'החלטתי, עשיתי, בניתי', או 'גנבו לי את העוגה'. מחליטים, עושים וממשיכים הלאה".
מיכל, נכדתו של שמיר ועורכת דין במקצועה, הייתה תלמידת בית ספר בזמן מלחמת המפרץ. "זה היה כיף", היא אומרת על הנסיעות לירושלים באותם ימים. "גרנו בתל־אביב, שהייתה בלב המלחמה, ומדי פעם היינו נוסעים להתארח אצל סבא וסבתא. היינו שמים מסיכות ונכנסים איתם לחדר האטום".
גלעדה: "כשפרצה המלחמה חשבתי שהלכה המדינה. הייתה אזעקה והיו נפילות, ניסיתי להתקשר ואבא ואמא לא ענו. אבל המשך הסיפור מאפיין את אבא יותר: הוא ידע שנפלו באזור הבית שלנו טילים, אז הוא שלח את אחד המאבטחים שלו כדי שיתקשר לשאול לשלומנו. זה אבא - בכל הבלגן של תחילת המלחמה בכל זאת הוא דאג למשפחה".
לבני משפחת שמיר אולי קשה לדבר על פוליטיקה, אבל קל להם לדבר על המורשת שהותיר אחריו אביהם. "קח למשל את ההתיישבות", אומר יאיר. "הייתה בתקופתו תנופת התיישבות חסרת תקדים. בטח שביהודה ושומרון, אבל גם בנגב ובגליל. כולם מתגאים היום בקשרים של ישראל עם הודו, סין ואפריקה. מי עשה את זה? יצחק שמיר. אבל מה? הוא לא שיווק את זה. הוא פשוט עשה לעצמו וי ליד רשימת המטלות והמשיך הלאה".
כילדיו ונכדיו, לא מתסכל אתכם שהוא לא עשה לעצמו יחסי ציבור?
מיכל: "ממש לא. היו לו דברים יותר חשובים להתעסק בהם מאשר לפאר את עצמו".
ובכל זאת, איך זה מרגיש שהציבור לא ממש מכיר את ההישגים של שמיר?
מיכל: "הבנו לאחרונה שזה לא משהו שקורה מעצמו, שההיסטוריה נכתבת על ידי ההווה. לאנשים שהכירו אותו יש הערכה עצומה כלפיו, הבעיה זה באמת הדור הבא, הצעיר, שלא חי בזמנו, ואותם צריך ללמד. וזה כבר התפקיד שלנו".
סוגיית ההנצחה של שמיר עוררה לאחרונה סערה, כאשר פרץ עימות חזיתי בין משפחת שמיר לעיריית תל־אביב והעומד בראשה, רון חולדאי. לפני כשנה, שבע שנים לאחר מותו של שמיר, פירסמה נכדתו מיכל פוסט ובו הביעה צער על כך שעיריית תל־אביב, העיר שבה התגורר שמיר רוב חייו, עדיין לא מצאה לנכון להנציחו. מאוחר יותר התראיין חולדאי ברדיו וטען כי העירייה נמצאת בקשר עם המשפחה במטרה לתקן את המצב. ילדיו של שמיר לא האמינו למשמע אוזניהם. "אני זוכרת שהלכתי ושמעתי את הריאיון באוזניות, ולא הבנתי עם מי מאיתנו הוא בקשר", אומרת גלעדה.
יאיר: "התקשרתי לגלעדה ואמרתי לה 'איתי חולדאי לא מדבר. אולי הוא דיבר איתך?'".
מיכל: "אז בסוף התקשרתי ביוזמתי ללשכת ראש העירייה, אמרתי ששמעתי שחולדאי בקשר עם המשפחה שלי ואנחנו לא יודעים מזה, אז אולי כדאי שנקבע פגישה".
7 צפייה בגלריה
''יד אחת אמרה משהו והשנייה נתנה סטירה''. רון חולדאי
''יד אחת אמרה משהו והשנייה נתנה סטירה''. רון חולדאי
''יד אחת אמרה משהו והשנייה נתנה סטירה''. רון חולדאי
(צילום: יאיר שגיא)
בעקבות כך נפגשה מיכל עם חולדאי, שלטענתה תקף אותה על הפוסט שפירסמה. בסיום הפגישה הבטיח לה בכל זאת שעניין ההנצחה יטופל, ואכן כעבור ארבעה חודשים קיבלה טלפון מנציג העירייה שסיפר לה שבית ספר הנבנה בימים אלה בדרום העיר ייקרא על שם סבא שלה. לכאורה הכול בא על מקומו בשלום, אלא שלאחר זמן קצר קיבלה מיכל הודעה כי "התגלעו קשיים" בכל הנוגע לשם בית הספר, וכי העירייה תמשיך לפעול להנצחת שמיר בדרכים אחרות.
"הם הציעו לנו בהתחלה בית ספר, וחשבנו שזה נכון", אומרת השבוע מיכל, "אבל אז הם שללו את ההצעה הזו והציעו כחלופה רחוב על שמו, רחוב המסגר. אמרנו 'בסדר, רחוב מכובד', אבל שבוע אחרי זה חזרו אליי ואמרו לי שוועדת השמות של עיריית תל־אביב דחתה את ההצעה של העירייה עצמה. יד אחת אמרה משהו והיד השנייה נתנה לה סטירה".
במקביל גילתה מיכל שבית הספר שהעירייה הציע לקרוא אותו על שם שמיר, ייקרא לבסוף על שם שמעון פרס, יריבו הפוליטי המושבע. "גם לפרס מגיעה הנצחה ראויה, לא הוא הבעיה", אומרת מיכל, שבעקבות המקרה התיישבה מול המחשב וכתבה פוסט זועם שמתחיל במילים "עיריית תל־אביב תתביישי", ובו היא מגוללת את כל סאגת ההנצחה הכושלת של סבה. "כתבתי ממקום פגוע", היא מודה.
7 צפייה בגלריה
עם יריבו הפוליטי המושבע, שמעון פרס
עם יריבו הפוליטי המושבע, שמעון פרס
עם יריבו הפוליטי המושבע, שמעון פרס
(צילום: דוד רובינגר)
הפוסט שפורסם באפריל האחרון עורר סערה וזיכה את משפחת שמיר בתמיכה מכל קצות הקשת הפוליטית. בתגובה אף החליטה עיריית פתח־תקווה לקרוא רחוב בעיר על שם שמיר. לבסוף גם עיריית תל־אביב נכנעה ופירסמה לאחרונה כי בית ספר אחר, בצפון העיר הפעם, ייקרא על שם ראש הממשלה השביעי. "ראש העירייה לא התקשר אלינו, חלילה, כדי לעדכן", עוקצת מיכל.
הרגשתם שלחולדאי, המזוהה עם מפלגת העבודה, יש משהו אישי נגד שמיר?
גלעדה: "את זה צריך לשאול אותו".
מעיריית תל־אביב נמסר בתגובה: "כפי שכבר נמסר, עיריית תל אביב־יפו החליטה לקרוא לבית הספר העל־יסודי בתל ברוך צפון על שמו של ראש הממשלה יצחק שמיר ובכך להנציח את זכרו. מבחינתנו העיסוק בנושא הסתיים".
יצחק שמיר נולד בשם יצחק יזרניצקי ב־1915 בעיירה רוז'ינוי, אז חלק מהאימפריה הרוסית. אביו היה ראש הקהילה היהודית בעיירה ויצחק הצטרף לתנועת בית"ר, ועלה ארצה ב־1935. שנים בודדות אחר כך נרצחו הוריו ושתי אחיותיו בידי הנאצים, מה שעל פי הסרט היה המאורע המכונן בחייו. "מה שנצרב בתודעה שלו בעקבות השואה זה שחייבים שתהיה מדינה יהודית", אומר יאיר.
בישראל ניהל שמיר חיי מחתרת, תחילה כחבר הנהגת מחתרת הלח"י (אז אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל" ואת שם המשפחה שמיר) ובהמשך כאיש מוסד. "מה שאנחנו יודעים על התקופה הזו הוא שאבא היה אחראי על המסתערבים שפעלו במדינות ערב", אומרת גלעדה. "לפעמים הם היו מגיעים לפגישה בבית שלנו ברחוב חיסין בתל־אביב. ידענו שהם עובדים עם אבא וכשהם באים מפנים את החדר ולא מקשיבים לשיחות". אחד מהם הביא עימו מדמשק לוח שש־בש יפהפה, בעל עיטורים מסולסלים, ששמור עדיין ביראת כבוד בביתה של גלעדה ומופיע גם בסרט.
7 צפייה בגלריה
שמיר עם מנחם בגין, שאותו החליף בראשות הממשלה
שמיר עם מנחם בגין, שאותו החליף בראשות הממשלה
שמיר עם מנחם בגין, שאותו החליף בראשות הממשלה
(צילום: דוד רובינגר)
במסגרת פעילותו במוסד היה אחראי שמיר גם על העלאת יהודים לישראל, נושא שבמסגרתו אף הצטרף לפעילות הפוליטית, תחת מפלגת חירות. ב־1973 נכנס לראשונה לכנסת, לאחר שהוצב במקום ה־27 ברשימת הליכוד. הוא כיהן כיו"ר הכנסת וכשר החוץ, וב־1983 החליף בראשות הממשלה את מנחם בגין, לאחר שזה הכריז "איני יכול עוד". בהמשך כיהן כראש ממשלה בממשלות האחדות שהקים הליכוד עם המערך.
"הוא התעקש על ממשלות אחדות גם כשהוא לא היה צריך אותן", אומר יאיר. "הרעיון שלו, והיו לנו לא מעט שיחות בנושא, היה שבאחדות של שני קצוות אתה מגיע למסקנה מה משותף, ואותו אתה מניע קדימה בכל הכוח. זו גישה אחרת לפוליטיקה שהוא שילם עליה מחיר".
מיכל: "מה שהיה חשוב לו זו אחדות העם. קצת בניגוד למה שקורה היום".
יש דברים נוספים שקורים היום ולא מוצאים חן בעיני צאצאיו של שמיר. "הוא היה דמוקרט שהיה בעד התקשורת, למרות שהוא חטף ממנה לא מעט", אומרת גלעדה. "והוא גם דאג לקדם את הדור הבא של המנהיגים, אנשים צעירים כמו אהוד אולמרט, רוני מילוא ודן מרידור".
ראש הממשלה הנוכחי לא ממש נוהג באותה דרך.
גלעדה: "זו דרכו".
מיכל: "שמיר היה מאוד נחוש. מה שהוא האמין בו, הוא פעל להשיג אותו".
את זה דווקא עושה גם ראש הממשלה הנוכחי.
מיכל: "השאלה מה הוא רוצה להשיג - את מה שאומרים לו הסקרים?".
מה הייתה עמדתו של שמיר לגבי טוהר המידות?
יאיר שולף דף שהכין מראש ומקריא: "'אין לבסס את ביטחונה של ישראל על שקרים. טוהר המידות בכל הדרגים חשוב לא פחות מאומץ לב או תושייה בקרב.' את זה הוא אמר בנאום בפו"ם".
גלעדה: "קיבלת תשובה".
ישנן גם נקודות דמיון בין שמיר לבין נתניהו: שניהם העדיפו לשמר את הסטטוס־קוו ולהימנע ככל הניתן ממלחמות ומתהליכי שלום. רק בסוף הקדנציה השלישית שלו כראש ממשלה שוכנע שמיר בידי האמריקאים להשתתף בוועידה בינלאומית במדריד, במטרה לקדם את תהליך השלום עם הפלסטינים ומדינות ערב.
הוועידה אמנם הייתה בדרג של שרי חוץ, אך שמיר השתתף בה בעצמו. ביחד עימו הביא גם איש ליכוד צעיר, בנימין נתניהו שמו, שזה עתה סיים את תפקידו כשגריר ישראל באו"ם וכיהן כסגן שר החוץ. בסרט מספרים כמה מהמרואיינים ששמיר לא העריך את נתניהו, על אף שהשתתפותו של האחרון בוועידה ונאומיו המצוחצחים באנגלית מיצבו אותו כדוברה הרהוט ביותר של מדינת ישראל. בהמשך כינה שמיר את נתניהו "מלאך חבלה", לאחר שזה קידם את תהליך השלום כראש ממשלה.
7 צפייה בגלריה
שמיר עם נתניהו. ''מלאך חבלה''
שמיר עם נתניהו. ''מלאך חבלה''
שמיר עם נתניהו. ''מלאך חבלה''
(צילום: מאיר פרטוש)
בכל מקרה, ועידת מדריד הייתה לאסונו הפוליטי של שמיר: שרי הימין פרשו במחאה מממשלתו, הבחירות הוקדמו, והוא הוחלף בידי יצחק רבין. "הוא הפסיד את הבחירות, פינה את הכיסא והלך", אומר על כך יאיר.
בשנותיו האחרונות שמיר חלה באלצהיימר. הוא נפטר ב־2012 בגיל 96, פחות משנה לאחר מות אשתו. "הוא נפטר מצער", אומרת הנכדה מיכל. "כשסבתא מתה הוא בכה, למרות המחלה".
איך זה לראות את האיש הזה חולה לפתע?
גלעדה: "בזמן המחלה הפן הרגשי פתאום פרץ החוצה. הוא היה איש עם משמעת רגשית, הכול היה כמו שריון, ובגלל המחלה הבלמים נשחקו. כשבאנו אליו הוא היה מחבק ומנשק".
מיכל: "סבא כמעט שלא דיבר על המשפחה שהשאיר באירופה ושנספתה בשואה. יום אחד הייתי אצלו, בתחילת המחלה. הוא הלך לחדר שלו וחזר עם מעטפה ובה תמונות של המשפחה. פתאום זה נהיה לו חשוב, דווקא כשהוא הזדקן".