משפחות ישראליות נוסעות להודו במחאה על הקושי לממש את המשפחתיות בישראל. צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
"חודש טיול משפחתי בהודו זה מעל ומעבר", אמרה מטיילת ישראלית לאנתרופולוגית ד"ר חן יערי. "עזבי את זה שקשה לילדים בדרכים ואין להם פרטיות וחברים - בהודו יש הרבה כיעור לצד היופי, הרבה עוני ונצלנות. את יודעת כמה קשה היה לילדים לדלג מעל אנשים ישנים בתחנת רכבת? או כשלבת הקטנה חטפו שתייה מהיד? הילדים שלי חזרו לארץ הרבה פחות תמימים מכפי שיצאו".
"משפחות שנוסעות להודו לתקופה ארוכה פורצות את גבולות ההורות הישראלית. הן מתנתקות מהמסגרות ומקבלות תנאים משפחתיים אופטימליים: גם האם וגם האב זמינים למשימת ההורות"
יערי (38), מקיבוץ משמרות, נשואה ואם לילדה, הייתה תרמילאית רווקה ללא ילדים כאשר נתקלה לראשונה במשפחות ישראליות שמטיילות בהודו בהרכב מלא. "זה נראה קשה. שאלתי את עצמי למה הם עושים את זה", היא משחזרת. לאחר הנישואים, כשהיא ובן זוגה שקלו היריון, נזכרה במשפחות המטיילות ותהתה מה ילד יעשה לזהות שלה כתרמילאית - במילותיה: "האם אצטרך לאחסן את המוצ'ילה בבוידעם ל־20 שנה?" השאלה הזאת הייתה יריית הפתיחה למחקר שפורסם לאחרונה כעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה (מנחה: ד"ר דבורה גולדן).
"משפחות שנוסעות להודו לתקופה ארוכה פורצות את גבולות ההורות הישראלית", היא אומרת. "הן מתנתקות מהמסגרות ומקבלות תנאים משפחתיים אופטימליים: גם האם וגם האב זמינים למשימת ההורות. זה מתחיל כרצון לקחת פסק זמן מהשגרה ולבלות עם המשפחה. מתחת לפני השטח יש מחאה על הקושי לממש את קוד המשפחתיות בתחומי ישראל - מחאה יקרה ושקטה של אנשים שיכולים להרשות אותה לעצמם, במקום להיאבק על פתרון מערכתי. "אבל יש פה מוסר כפול: מצד אחד, הם רוצים להרחיק את הילדים שלהם מהתרבות הצרכנית, לחזור לצניעות ולאותנטיות. מצד שני, זה רק פסק זמן. עד מהרה הטיול ייגמר, והם יחזרו לגדל את ילדיהם בנוחות של המערב. נדמה להם שהטיול יעזור לעצב את האישיות של הילדים ויהפוך אותם לחזקים יותר. זו תפיסה רומנטית".
"אני הייתי אחת מהם". ד"ר חן יערי (צילום: אלעד גרשגורן)
איך מגיבה הסביבה בישראל למשפחות המטיילות?
"בביקורתיות. אומרים על ההורים האלה שהם אגואיסטים, חושבים רק על טובתם ולא על טובת הילד, שהם מסכנים את בריאות הילדים מבחינה פיזית ונפשית ומרחיקים אותם מחברת ילדים"."יש פה מוסר כפול: מצד אחד, הם רוצים להרחיק את הילדים שלהם מהתרבות הצרכנית, לחזור לצניעות ולאותנטיות. מצד שני, זה רק פסק זמן. עד מהרה הטיול ייגמר, והם יחזרו לגדל את ילדיהם בנוחות של המערב"
אבל יש חצי מיליארד ילדים בהודו.
"הילדים ההודים שקופים. ההתייחסות היא רק לילדים ישראלים. למען האמת, הפער בין הערכים של המבקרים לבין התרמילאים לא כל כך גדול, אצל כולם טובת הילד במקום הראשון. התרמילאים מחזקים את התדמית החתרנית שלהם כשהם מעלים תמונות משפחתיות במקומות אקזוטיים, אבל זו רק התפאורה. למעשה הם מתמקמים במובלעות ישראליות עם אוכל מערבי, שלטים ותפריטים בעברית ותנאי תברואה משופרים. יש להם תחושה של קהילתיות וביטחון. מכיוון שהמובלעות הן מקום בטוח, המשפחות משקיעות כסף כדי להישאר בהן כמה שיותר. הם מזמינים מוניות וטיסות פנימיות שמקצרות ומעדנות את החוויה ההודית".
בנעליים שלהם
בעבודת השדה הראשונה שלה בהודו, יערי עוד לא הייתה אמא. "שהיתי בהודו שמונה חודשים וחצי, ראיינתי משפחות וערכתי תצפיות עליהן. אחר כך עקבתי אחר יומני מסע והשיח על טיולים משפחתיים להודו ברשת במשך שבע שנים. חזרתי להשלמת חומרים עם בן זוגי וילדתי בת השנה. ואז הייתי אחת מהם - מהאנשים שחקרתי. הרעיון באנתרופולוגיה הוא לצעוד קילומטר בנעליים של הנחקרים, ואני צעדתי עם ילדה. בגלל הזהות התרמילאית האמהית שלי, שיתפו איתי פעולה בקלות. נהניתי מתדמית נועזת של אמא לפעוטה זוחלת שמכניסה הכל לפה".
מה עשה בן זוגך, עדו, בזמן שאת עבדת? "הוא היה על תקן עוזר מחקר. אצל תרמילאים ההורות אינטנסיבית כי אין מסגרות, קהילה ומשפחה מורחבת לחלוק איתן את ההורות. משימה פשוטה, כמו לדבר עם הורים בהודו בלי נוכחות של ילדיהם, התאפשרה רק אחרי שהילדים הלכו לישון או כשהם נמצאים עם ההורה האחר. כדי שאוכל לראיין אותם, בן זוגי עזר בשמרטפות לילדים של הנחקרים ולילדה שלנו".
"המעורבות האבהית מתחזקת מאוד בהודו" (צילום: אלבום פרטי)
איך המסע משפיע על האבות?
"בארץ האבות נקרעים בין מודל האב המפרנס, שהמדינה מעודדת, לתפיסה התרבותית של האבא החדש והמעורב. בהודו הם יכולים להיות מעורבים והם מחבקים את ההזדמנות הזו. אחד המרואיינים אמר לי: 'בהודו אבא יכול לראות את הילדים שלו גם כשהוא לא בפיג'מה'"."בארץ האבות נקרעים בין מודל האב המפרנס, שהמדינה מעודדת, לתפיסה התרבותית של האבא החדש והמעורב. בהודו הם יכולים להיות מעורבים והם מחבקים את ההזדמנות הזו"
אז שם יש חלוקה שוויונית?
"המעורבות האבהית מתחזקת מאוד בהודו, אבל חלוקת התפקידים ממשיכה להיות מסורתית יחסית: אם מישהו לוקח לעצמו פסק זמן לבד, זה האבא. הנשים מטפלות בילדים ומלקטות מידע, הגברים נמשכים ללוגיסטיקה: מתכננים מסלולי טיול, מתקנים את הלפטופ, מסדרים את הטלפונים הניידים. לפעמים המטלות שהגברים מקבלים על עצמם דורשות יציאה מהמובלעת הישראלית. הם אומרים: 'עדיף שלא אקח את הבת שלי לדואר ההודי. אין לדעת כמה זמן זה ייקח - שתישאר עם אמא שלה, תאכל מאכלים מוכרים'".
חינוך ביתי ללא בית
יערי מחלקת את המשפחות הישראליות המטיילות בהודו לארבעה סוגים: "משפחות שבהן האב עובד עד מאוחר, וזה 'פיצוי'; משפחות שבחרו באורח חיים נוודי. ההורים עובדים, שוכרים בתים ומשתקעים במקום אחד לתקופה ארוכה; תרמילאים סדרתיים להודו; וזוגות מבוגרים יחסית ומבוססים שמחליטים לצאת לחוויה משפחתית ארוכה. אלה מתנהלים באופן הכי בורגני שאפשר במסגרת טיול תרמילאות".
איך מטיילים ישראלים מחנכים ומלמדים את ילדיהם בהודו?
"יש הורים עם תפיסה חינוכית אלטרנטיבית: החיים והלמידה הם היינו הך, לא צריך לתווך ידע לילדים כי העולם הוא כיתת לימוד אחת גדולה. יש גישה של הום סקולינג בדרכים - חינוך ביתי ללא בית. ההורים הם דמויות מלמדות, החומר הלימודי מותאם לשכבת הגיל, במקביל למה שלומדים בבית הספר. יש גם יוזמות למידה קהילתיות - בכל פעם הורה אחר אחראי על הלמידה, אבל זה לרוב לא מחזיק מעמד כי הלמידה הממוסדת לא נתפסת כמהותית לתרמילאים. יש גם אפשרות לרשום את הילדים לבית הספר בשלל מסגרות חינוך אלטרנטיביות, שמיועדות לאוכלוסייה המערבית במובלעות, אבל זה לא פופולרי אצל ישראלים בגלל הרצון לראות במסע הזדמנות לצבירת פנאי משפחתי והידוק הקשרים".
"עם ילדים, הודו מתפשטת ממאפייני ה'סאב קוץ מילגה'" (צילום: אלעד גרשגורן)
ההורים בכלל נהנים בטיול כזה?
"אם הודו הייתה תחנה אחת בביוגרפיה הישראלית, עכשיו היא תחנה חוזרת - אחרי הצבא, אחרי התואר ואז חוזרים אליה כהורים. אבל זו לא אותה הודו. הודו נחשבת לאתר החופש האולטימטיבי, מקום שמסמל שמיטת חובות והנאה, אבל עם ילדים, הודו מתפשטת ממאפייני ה'סאב קוץ מילגה' - הכל אפשרי - ומצטמצמת למובלעות. לחלק מהמטיילים זה כמו אגרוף בבטן. מישהי כתבה שצריך לחלק להורים שמגיעים להודו בפעם השנייה טישו, אבל הם מבינים שהם חייבים לשנות גישה ולראות בזה הזדמנות לחוות את הודו בצורה אחרת. "אני עצמי סולדת מהמובלעות המערביות. כשהייתי לבד פרצתי את הגבולות. בתור חוקרת ואמא לילדה בת שנה היה לי אינטרס לחפש את המשפחות והבנתי בעצמי את החשיבות של שהייה במקומות האלה. היום אוכל לטייל איתה במקומות פחות מתוירים, ולא אצטרך לבקש שירסקו לה את העוף במסעדה".
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
