כוונת המשורר הייתה לכך שפרס דאג לקפד את ראשם של כל הצעירים שגילו מנהיגות, כיוון שחשש מתחרות. העובדה ששמעון פרס היה כה דומיננטי במפלגת העבודה במשך שנים רבות ושכמעט תמיד דאג לקפד את ראשם של "נעריו" כשהגיעו לגיל "בגרות" בעבודה, היא חלק מהבעיה שהובילה את מפלגת העבודה אל עבר פי פחת ואשר מאז 1999 מחפשת את דרכה והולכת מדחי אל דחי.

מדוע אני מזכיר זאת דווקא עכשיו?

ובכן, גם במפלגת השלטון ישנו עץ ענק שכלום לא צומח בצילו. הכוונה היא לבנימין נתניהו, אשר מלחמות ההישרדות הפוליטיות שלו היו מאז ומתמיד כלפי חוץ וגם כלפי פנים. מאחר והמנדט להרכבת הקואליציה עדיין בידיו, מבלי שהוא עושה אתו משהו מלבד משיכת הזמן תוך ניהול משא ומתן מדומה עם אביגדור ליברמן, אני מבקש לחשוב על היום הבא בליכוד.

אין עוררין שבנימין נתניהו הוא פוליטיקאי מחונן. יכולת ההישרדות שלו בשלטון ונחישותו הם מעוררי השראה ואולם גם לכך יש מחיר. לאורך השנים, למד נתניהו את רזי השליטה במנגנון הליכודי וניצל פרצות כדי לבצר את שלטונו. פעמיים הוא הקדים את הפריימריז לראשות המפלגה כך שיתפוס את יריביו לא מוכנים ודרך כך גרם לפרישתם של פוליטיקאים רבים (נסיכי הליכוד, סילבן שלום) ופרישה זמנית של אחד – גדעון סער.

נאמנות למנהיג

ה-DNA הליכודי הוא של נאמנות למנהיג. המקור לסדר במפלגה הוא העובדה שלליכוד היו רק חמישה יושבי ראש מאז הקמתה. הפעילים נאמנים ליושב הראש ולמעט מקרים חריגים מאפשרים לו מרחב תמרון רב (אם ניקח את מקרה אריאל שרון שקץ בחבורת מורדי הליכוד, אז היה כאן חריג שגם קם ועשה מעשה אשר הותיר את הליכוד עם 12 מנדטים לאחר אותן הבחירות).

יחד עם זאת, גם בליכוד מבינים כי יבוא יום ונתניהו לא יהיה יותר בראש. בין אם מדובר ביום קרוב מאד (כפי שמקווים בסתר יריביו מבית) ובין אם היום יגיע בעוד מספר שנים – יבוא יום ומדינת ישראל וגם מפלגת הליכוד יתעוררו ונתניהו לא יעמוד בראשות הליכוד.

מתי זה עשוי לקרות? לא ידוע. הרבה תלוי במשא ומתן הקואליציוני ובהחלטות שיתקבלו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה שעשוי לגזור את גורלו של נתניהו.

מי יחליף את נתניהו ומה יקרה בליכוד?

ניתן לומר כי שתי השאלות פתוחות – במצב הנוכחי ישנם חמישה אנשים הרואים עצמם כמועמדים לרשת את נתניהו, כאשר אחד מהם לפחות נהנה ממשקל סגולי רב על-פני האחרים והוא גדעון סער. היחיד שמעז לאתגר את נתניהו מבלי לומר הרבה, להפגין עצמאות מבלי לקרוא תיגר על ראש הממשלה ולהראות שאפשר לתחזק עמוד שדרה גם בקרבת ראש הממשלה, מוביל במעמדו ובפופולאריות שלו בקרב מתפקדי הליכוד. אולם יריביו של סער טוענים כי ברגע שהוא יתמודד, תיפתח קופת שרצים שכרגע רק יודעי סוד יודעים על קיומה. האם היא קיימת? יתכן. לרובנו, קשה לדעת במה מדובר והאם באמת הדבר יפגע במי שמסתמן כיורש פוטנציאלי ועל-כן מורחק מקרבת ראש הממשלה.

מועמד אחר הוא השר ישראל כץ, אשר אמנם אינו פופולרי כמו סער בקרב הבוחרים הכלליים ועדיין, שולט מזה שנים במנגנון הליכודי. כץ הבין לאן נושבת הרוח במפלגה ומראה נאמנות לראש הממשלה. הוא שותף נאמן לכל גחמה מנגנונית (יחד עם השר חיים כץ, שהינו מקורב לגדעון סער) ומדברר את מסרי ראש הממשלה. האם הנאמנות תשתלם לו לאורך זמן? נחיה ונראה. בליכוד מעריכים נאמנות, אך אוהבים מנצחים.

מי יחליף את המנהיג? נתניהו

עוד שני מועמדים אחרים מטעם עצמם הם השר גלעד ארדן שוויתר על מינוי לתפקיד שגריר ישראל באו"ם (מכיוון שהוא מאמין כי בטווח הזמן הקרוב תפתח התחרות על ראשות הליכוד) וחבר הכנסת הטרי ניר ברקת. גלעד ארדן הוא פוליטיקאי ותיק שעל אף גילו הצעיר (יחסית, יליד 1970), נמצא במערכת הפוליטית מאז שנות ה-20 לחייו והנו מוותיקי חברי הכנסת המכהנים מטעם מפלגת הליכוד. ארדן נבחר לראשונה לכנסת בשנת 2003, לאחר שורה של תפקידים במערכת הפוליטית. מאז ועד היום נהנה ארדן לתמיכה גבוהה בקרב מתפקדי הליכוד הממקמים אותו תדיר בין שלושת חברי הכנסת הנבחרים בפריימריז המפלגתיים. גלעד ארגן הוא דובר רהוט ופופולרי המופיע תדיר מעל גלי האתר ואולם אין וודאות שהדבר יספיק לו ליום שאחרי נתניהו.

חבר הכנסת הטרי וראש עיריית ירושלים לשעבר ניר ברקת הנו המועמד החדש. על כך הוא העיד בריש גלי באירוע השקת ספרו "רץ למרחקים ארוכים", אשר התקיים בערב ראש השנה. האירוע היה בבחינת הפגנת שרירים של ברקת, אשר עדיין איננו מהווה איום של ממש על נתניהו. עדות לכך ניתן למצוא בנוכחות אשת ראש הממשלה אשר הגיעה כמייצגת המשפחה. ניר ברקת משדר תדמית של מצליחן – כיזם הייטק, קצין צנחנים בעל אומץ לב שאף נטרל מחבל בזמן כהונתו כראש עיריית ירושלים, אשר בראשה עמד בין השנים 2008-2018; ואולם, על אף הקשרים הנכונים שטווה ופעילותו משך השנים בליכוד, זוכרים לו הליכודניקים את תמיכתו בקדימה ובאריאל שרון. לא ברור אם ניסיונו כעת ממצב אותו כמועמד חזק אל מול ותיקי המועמדים.

ניר ברקת. המועמד החדש

לא ברור לאן יפנו יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת יולי אדלשטיין והשרה מירי רגב – השמועות טוענות כי אדלשטיין מבקש לפרוש אל תפקיד נשיא המדינה, אך אם יצליח להעניק את הנשיאות כמתנת פרישה לנתניהו, יעשה זאת בחפץ לב בתמורה להעמדתו בראשות הליכוד. הסיכוי שדבר שכזה יקרה הוא נמוך מאד, ועל כן קשה לדעת מה ילד יום.

באשר לשרה רגב – היא כבר הצהירה בעבר כי בכוונתה לעמוד בראשות הליכוד, ואולם גם השטח הליכודי מודע לכך שהרעש שהיא מייצרת סביבה לא תמיד תורם למפלגה. אמנם היא פופולארית מאד בקרב חברי המרכז, אבל אין ספק שבקרב הבציבור הכללי היא אהודה הרבה פחות– וכפי שכבר אמרנו, בליכוד אוהבים סוסים מנצחים.

ואחרי כל אלו, אנחנו לא שוכחים שהכל תלוי בתוצאות המשא ומתן הקואליציוני ומה שעוד צפוי לראש הממשלה. כרגע אנו ניצבים שוב על סיפו של מבוי סתום וקשה לראות לאן יתפתחו הדברים.

ודבר אחרון, שכן זו השאלה הפתוחה הגדולה – האם ביום שאחרי נתניהו תגרר מפלגת הליכוד לקרבות של קפד ראשו של כל יושב ראש שנבחר, כפי שקרה במפלגת העבודה, או שה-DNA הליכודי יוכיח שיצר ההישרדות שלו חזק יותר ומפלגת הליכוד תשאר שחקן משמעותי במערכת הפוליטית. קשה לומר כרגע.

בכל מקרה – נמשיך לעקוב ולעדכן.

חג סוכות שמח!