ברכס בשנית שברמת הגולן ניתן למצוא ממש בימים אלו, זה לצד זה, שניים מהפרחים היותר נדירים בטבע הישראלי – החלמונית הגדולה שצבעה צהוב עז, וסתוונית התשבץ שצבעה ורוד בוהק. קבלו המלצה לטיול מרתק שמשלב פריחה פוטוגנית בצבעי פונץ'-בננה על רקע סלעי בזלת שחורים, הרי געש, שרידים מהשלטון העות'מאני ותצפיות נוף מרהיבות.
מטיילים בחג
(צילום: תובל צפריר | חגי פלג | איציק בנדור, קק\"ל | )
רכס בשנית, המכונה גם רכס חזקה, הוא רכס געשי במרכז קו התלים הישראלי שבמזרח רמת הגולן. אורכו כ-7 ק"מ, רוחבו 3-2 ק"מ וגובהו נע בין 900 ל-1,150 מטרים מעל פני הים. על הרכס 11 הרי געש, שהגבוה בהם הוא הר חוזק. אבל לא צריך להיבהל: הרי הגעש בקו התלים נחשבים רדומים, למעט התפרצות בודדת שאירעה באזור לפני כ-4,000 שנה.
שטחו של רכס הבשנית הוכרז רשמית כשמורת טבע רק לפני שנה, ולמרות שהיא לא כל כך מוכרת – היא אוצרת בחובה טבע בלתי מופרע ונדיר: חורש עצי אלון מרשים, אלה אטלנטית, עצי פרי כמו אגס סורי ושזיף הדוב, עצי עוזרר נדירים וכמובן – החלמונית הגדולה וסתוונית התשבץ - שעם כל הכבוד לחצבים, אלו הם מבשרי הסתיו האמיתיים. אך חשוב להדגיש: מדובר בפרחים מוגנים, אין לקטוף אותם או לגעת בהם, ויש להיזהר מאוד שלא לדרוך עליהם.
עם קצת מזל, תפגשו גם כמה מבעלי החיים הרבים שמאכלסים את השמורה: צבאים, זאבים, דלקים, חזירי בר, גיריות, עופות דורסים – בהם גם נשרים, ומגוון ציפורי שיר.
אז איך מגיעים?
מהפינה הצפון-מזרחית של הכינרת (צומת יהודיה) עולים לגולן בכביש 87, ממשיכים ישר בצומת קצביה ובצומת המפלים. בצומת בשן פונים שמאלה לכביש 98. לאחר כ-2.5 ק"מ מגיעים לנקודת הסיום של המסלול ובה שילוט המסביר על שמורת רכס בשנית וסימון שבילים ירוק. כאן מחנים את אחד הרכבים – ועם הרכב השני ממשיכים בנסיעה צפונה בכביש 98 לתחילת המסלול. כ-2 ק"מ אחרי הפנייה לאלוני הבשן פונים ימינה בכביש מפותל העולה לרכס. כאן יש לעקוב אחר סימון השבילים הירוק על עמודי הטלפון בצדו השמאלי של הכביש, עד לצומת שבה מתחיל מסלול ההליכה. את הרכב מחנים מול שער הברזל הקטן (מצד ימין לכביש).
כ-50 מטר לאחר תחילת ההליכה מגיעים לרחבה סלעית אשר בה פורחים יחדיו פרחי חלמונית גדולה וסתווניות התשבץ – כאמור שני מיני צמחים נדירים בעלי פרחים מן היפים והמרשימים שבפרחי ארץ ישראל. בעוד החלמונית מוכרת גם מכמה אתרים אחרים, סתוונית התשבץ היא פרח נדיר ביותר הצומח בארץ רק על הרי געש בודדים בצפון הגולן. צבעה ורוד עז ועל עלי הכותרת הגדולים שלה מצוירת דוגמת משבצות – ומכאן שמה.
מכאן ממשיכים לרדת עם השביל המסומן, בחורש מגוון של אלות אטלנטיות, עץ העומד בשלכת ועליו נצבעים בעונה זו באדום, ושלושה מיני אלון – אלון התבור הגדל באזורים נמוכים וחמים, אלון מצוי הגדל באזור הים-תיכוני, ואלון תולע הגדל באזורים גבוהים, גשומים וקרים – שלושתם יחדיו גדלים אך ורק ברכס בשנית. עם המשך הירידה בשביל החורש, נפרש לעיני המטיילים הנוף הייחודי של הגולן, עם תלי הגעש ומאגרי המים, ואפילו פסגות הגליל העליון.
הלוחמים האמיצים שהתיישבו בגולן
ממשיכים בירידה לאורך המסלול, חוצים שביל כורכר לבן ולאחר כקילומטר מתחברים לשביל ג'יפים. פונים ימינה ומגיעים לחורבות הכפר הצ'רקסי ג'וויזה. הכפר היה אחד מכמה כפרים צ'רקסיים אשר הוקמו בגולן בסוף המאה ה-19. זאת, לאחר שבני העם הצ'רקסי שנלחמו ברוסים שפלשו לארצם בקווקז נרדפו בגלל דתם המוסלמית וגורשו.
האימפריה העות'מאנית, ששלטה בשטחים נרחבים מדרום לרוסיה וראתה בצ'רקסים לוחמים אמיצים ומנוסים, קלטה אותם בשטחיה ועודדה אותם להתיישב באזורי ספר בעייתיים. כך, אלפים מהם הובאו לרמת הגולן – אזור שאותו היה השלטון העות'מאני מעוניין לייצב מבחינה ביטחונית.
הצ'רקסים הצליחו לטעת שורשים באזור ובנו כפרים חקלאיים עם מסורות בנייה ותרבות אירופאית. בתיהם היו בנויים בזלת ועליה גגות של רעפי חרס, אשר דוגמה להם ניתן לראות עד היום בכפרים הצ'רקסיים בריקה וביר אל-עג'ם שמעבר לגבול. במהלך מלחמת ששת הימים בשנת 1967, נטשו תושבי ג'וויזה את הכפר, והבתים נהרסו בעקבות הלחימה. הכפר היה גם ביתם של כמעט 300 בני קבוצה אתנית נוספת – היורוקים – נוודים טורקים שמוצאם מאנטליה.
במקום ניתן לעצור להפסקה ולנוח לצד המים הנובעים מהמעיין בשטח הכפר הנטוש, בצל עצי הצפצפה. לאחר מכן יש להמשיך עוד כ-500 מטרים עד לנקודת סיום המסלול בכביש 98.
פריחת החלמוניות והסתווניות ברכס הבשנית צפויה להימשך עד סוף החודש. אורך המסלול כ-3 ק"מ וזמן ההליכה המשוער הוא כשעתיים וחצי. המסלול קל ומתאים למשפחות עם ילדים.
בשמורה שני שבילים מסומנים לטיולים – האחד, השביל המסומן ירוק מהר חוזק לעין ג'וויזה שעליו הומלץ בכתבה זו, והשני הוא "שביל הגולן" מצפון לדרום אשר מתאים למטיבי לכת (מסומן בכחול-לבן-ירוק). למעט מסלולים מסומנים אלו, אסור לרדת משבילים מסומנים ואסור לחצות גדרות בתחומי השמורה למען שמירת הטבע והן בשל חשש מסכנה בטיחותית ומיקוש.
