שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סוכרת נעורים: המתנה שקיבלתי לגיל 30

    אהוד ברנהולץ חלה בגיל 30 בסוכרת נעורים, והחיים שלו קיבלו תפנית. הוא מספר על ההתמודדות עם המחלה והעל הפיתוח שיכול להחזיר לו את החיים למסלול

    בשיתוף מדטרוניק

     

    לקום כל בוקר עם תחושה שהמחלה מנהלת אותך, לחיות לצד מחטים, מדדים, נפילות סוכר ומצבי רוח משתנים. מושגים כמו היפוגליקמיה, היפרגליקמיה, מה כן לאכול, מתי לאכול ורופאים אלה הם רק חלק קטן משגרת היום יום שלי.

     

    שמי אהוד ברנהולץ, וכשכולם בגיל 30 קיבלו מתנות מדליקות ליום ההולדת, אני קיבלתי את המתנה הכי מיוחדת, גילו אצלי את מחלת הסוכרת נעורים. זה היה בזמן טיול סוף לימודי החקלאות שלי, נסעתי עם חברה שלי, שלימים הפכה לאשתי ואז לגרושתי, למקום שחלמנו להגיע אליו, להודו. נסענו כתרמילאים למשך חודש מלא באטרקציות ופעילויות בדיוק כמו ששנינו אהבנו.

     

      ( )
    אהוד ברנהולץ. בגיל 30 קיבלתי סוכרת נעורים

     

    אבל משהו קרה לי כבר בתחילת הטיול, אני זוכר שהיינו בדרך להימאליה והרגשתי חלש, הרגשתי חסר כוח וכבד מאד, הרגשתי שהפה מתייבש לי ואני שותה מלא מים ורץ לעשות פיפי ואז שותה עוד וחוזר חלילה. אני חושב שהתעלמתי בהתחלה מכל הסימנים, אחרי שבוע וחצי כבר הורדתי המון במשקל למרות שאכלתי בכמויות. וככל שאכלתי יותר וככל ששתיתי יותר ככה הרגשתי הרבה יותר גרוע.

     

    כשהגענו למקום עם קליטה החלטנו לנסות לעשות קצת גוגל ושם נפל לי האסימון, אני חושב שיש לי סוכרת. התלבטנו מה לעשות עם שאר הטיול והחלטנו שאנחנו ממשיכים כמתוכנן. וככה עברו להם עוד מספר שבועות שבסופם חזרנו לישראל. קבעתי תור אצל רופאת המשפחה שבדקה במקום את רמת הסוכר ומצאה כי הוא למעלה מ-500. היא מיד הפנתה אותי לבית חולים ושם הייתי מאושפז לבדיקות נוספות, בערך שבוע עד שהחליטו באופן ודאי וחד משמעי, חלית בסוכרת נעורים.

     

     

    עברתי תקופה של אבל, אבל על אודי שהיה, עצמאי, ספורטאי, בנאדם בריא ושמח בחלקו. הרצתי את חיי לאחור, על כל תקופת הלימודים והחיים בכלל ולא ידעתי עדיין לקראת מה אני הולך ומה המשמעות של להיות חולה סוכר. התאבלתי גם על האודי החדש, זה שאני עוד לא ממש הכרתי, זה שצריך לחשב כל היום מה נכנס לו לפה ומה מותר לו ואסור לו, זה שתלוי כל הזמן באחרים, זה שמתוסכל מאי היכולת שלו להיות ספונטני בכלום, זה שכבר לעולם לא יחזור להיות מה שהיה לפני אותו טיול להודו.

     

    התחלתי להתמודד עם הזריקות, תקופה נוראית וכואבת בכל מובן המילה. נקודת האור הקטנה הייתה כשהעבירו אותי לטיפול במשאבה. המשכתי לדקור את עצמי כ- 10 פעמים ביום אבל המשאבה אולי באופן פסיכולוגי ואולי כי באמת נתנה לי קצת יותר בטחון, הצליחה לעשות את העבודה והרגשתי קצת יותר טוב.

     

    המערכת שהצילה אותי. אהוד ברנהולץ ( )
    המערכת שהצילה אותי. אהוד ברנהולץ

     

    "לנסוע במרצדס ואז לחזור לסוסיתא"

    אבל נקודת המפנה הכי גדולה בחיי עד כה, הייתה כשהציעו לי להשתתף במחקר ולעלות על מערכת חדשה שאף אחד עוד לא הכיר, והיא מדמה "לבלב מלאכותי", מערכת המינימד 670 (MiniMed 670G). המערכת מזהה שינויים בגוף ומתאימה עצמה באופן אוטומטי לכמות האינסולין שאני צריך.

     

    היא בעצם משלבת סנסור ומשאבה שמתקשרים ביניהם ויש לה יכולת לבדוק את ערכי הסוכר שלי לאורך כל שעות היממה ולהחליט מתי להזרים ומתי להפסיק להזליף את האינסולין לגוף שלי, ככה בעצם היא שומרת אותי מאוזן כל הזמן ומשחררת אותי כמעט לחלוטין מלהתעסק בחישובים, בבדיקות ובמחלה שלי. אני כבר לא צריך בכל רגע לשלוט ברמות הסוכר בגוף.

     

    המערכת מונעת מקרי ההיפוגליקמיה וההיפרגליקמיה, כך שרב הזמן הייתי בטווח הגליקמי הרצוי. בבת אחת כמעט, חזרתי להיות אדם רגיל, כזה שמסתובב אולי עם ביפר קטן עליו אבל יכול לעשות הכל. פתאום, הייתי מאוזן ברמה מטורפת מצב שלא זוכר שהייתי בו אי פעם מהיום שגילו אצלי את המחלה. חזרתי לישון, חזק וטוב בדיוק כמו שאני אוהב, בלי לפחד מהמוות מתוך שינה והכי הצלחתי לאתגר את המערכת ולקחת אותה למצבים הכי קיצוניים שאני יכול לחשוב עליהם.

     

    אני אוהב אקסטרים, אני אוהב ספורט, עבדתי אז בחקלאות ככה שימים שלמים הייתי בחוץ עובד עבודה פיזית והמערכת עמדה כמו גיבורה בהכל. היא שמרה עלי ואפשרה לי לחיות את חיי בדיוק כמו לפני המחלה. היא המאהבת והאמא והחברה הכי טובה שידעתי במשך שנתיים. ואז זה נגמר. המחקר נגמר, נפרדנו בדמעות וחזרתי לחיים המדכאים של לפני. זה כמו לזכות לנסוע במרצדס ואז לחזור לנהוג על סוסיתא רק שפה מדובר בחיים שלי ולא בנסיעת מבחן.

     

    כיום, המחלה חזרה לנהל אותי, אני בסוג של חוסר אונים, אני בדיכאון, נפילות הסוכר חזרו ואיתם הפחדים. החיים התחילו להיות כמו כדור שלג מתגלגל, חזרתי להיות לא מאוזן, חזרתי לא לישון בלילות, מצבי הרוח שלי השתנו כל הזמן מקצה לקצה והייתי מאד לא צפוי, התגרשתי, כי מאד קשה לחיות עם המצב הזה, הפסקתי את עבודתי כאגרונום כי אני לא יכול יותר לעבוד בחוץ, בעבודה פיזית.

     

    אני לא מוצא את עצמי תעסוקתית, חי מהרגע להרגע, מהיום למחר, לא מצליח לתכנן כלום, נכנסתי לדיכאון עמוק ונזקקתי לעזרה, יותר נכון, זעקתי לעזרה. הכל התחבר בדיוק כמו פאזל שמוביל למקום אחד והוא מקום מאד אפל ורע.

     

    בחצי שנה האחרונה לאחר טיפול פסיכיאטרי, חזרתי לעמוד על הרגליים ואני אפילו מצליח לחשוב חיובי ולנסות להפוך את הלימון שלי ללימונדה. הבנתי שספורט הוא משהו שאני מאד אוהב ומאד בריא לי והחלטתי לשלב בין הדברים וחזרתי ללימודים . אני רוצה להיות מאמן ספורט לחולים סוכרתיים כמוני, אני חושב שזה יכול לעזור לי ולעזור להם. יש לי עוד כל כך הרבה חלומות אבל הכי הייתי רוצה לחזור להרגיש הכי קרוב לאדם בריא, כמו שכבר הרגשתי וזה לא היה מזמן.

     

    בשיתוף מדטרוניק

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים