בישראל חיים 57,277 נכי צה"ל מוכרים שמטופלים על ידי משרד הביטחון. הם שרדו מלחמות, מבצעים ואירועים ביטחוניים, אבל עדיין מתמודדים עם קשיים בחיי היומיום. כהערכה על תרומתם והקרבתם, יתקיימו היום אירועים שונים - כולל מפגש עם הנשיא ראובן ריבלין - במסגרת יום ההוקרה לפצועי צה"ל ופעולות האיבה.

"ידיעות אחרונות" בחר להביא את סיפורם של שלושה: גרשון ברום שנפצע במבצע "צוק איתן", נועם נביס שנפצעה בפיגוע דריסה לפני כארבעה חודשים ואליסף יעקב שנפגע ב"עופרת יצוקה". שלושתם מתמודדים גם היום עם הצלקות שהותירו בהם האירועים הקשים שחוו.

ברגע אחד הכל יכול לחזור". ברום עם משפחתו היום

ברום (26), נשוי ואב לשניים, הוא תושב שילה שעובד בביטחון של היישוב. ב־2013 הוא התגייס לחיל השריון. לאחר שמונה חודשים הוחלט להקים בחיל פלוגות חי"ר מסייעות והוא שובץ במסגרת זו. בסופו של יום לחימה בדיר אל־בלח במבצע צוק איתן ב־2014, הוא וחבריו חזרו רגלית לשטח ישראל. במהלך חציית הגבול נפלו על הכוח שני פצמ"רים וחמישה לוחמים נהרגו. שלושה רסיסים חדרו לרגליו ומאז הפציעה הוא מתמודד עם פוסט־טראומה.

"היו שני בומים חזקים וצרחות אדירות של הפצועים", הוא נזכר, "הסתכלתי על הרגליים שלי וראיתי מלא דם. בכל פעם שיש למשל טריקת דלת, התמונות רצות לי בראש. היינו למשל ביום העצמאות בירושלים, זיקוקים עפו באוויר והיו פיצוצים. רצתי לרחוב צדדי, צרחתי ובכיתי. זה מה שאנשים לא מבינים בפוסט־טראומה: אנחנו מסתובבים עם צלקות שקופות. אדם נכה, מבינים שהוא אולי נפגע במלחמה. אני לומד, יש לי משפחה מדהימה, אבל ברגע אחד הכל יכול לחזור".

נועם נביס (20), תושבת אלעזר שבגוש עציון, נפצעה בפיגוע דריסה ליד היישוב באוגוסט האחרון. היא עמדה בתחנת אוטובוס יחד עם אחיה נחום, בדרך לפגוש את הוריהם בצפון הארץ, כשמחבל דרס אותם. נחום נפצע באורח אנוש, נועם בינוני.

"בדיוק בימים האחרונים חזרתי לדרוך על הרגל אחרי שבועות של שיקום", היא מספרת, "כשאומרים שמישהו נפגע קל עד בינוני, אנשים עוברים הלאה, לא מבינים את המשמעות. אני לא נוסעת באוטובוסים, לא הולכת לתחנה הזו, לא יוצאת לבד מהיישוב. הפיגוע הפך את החיים שלי. אני עדיין בשיקום פעמיים בשבוע ונחום מאושפז בטיפול נמרץ. כל סדר יום שלנו הוא בבתי חולים".

נועם מספרת על החשיבות של יום ההוקרה עבורה: "אין הרבה מודעות למה שהפצועים עוברים. היום הזה מחזיר אותנו לסדר היום".

אליסף יעקב (32), נשוי ואב לשלושה, מתגורר במעלה־אדומים. הוא נפצע במבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009. יעקב היה אז סמל מחלקה בגולני. פצצת מרגמה שנחתה סמוך לכוח גרמה לפצועים רבים. אל ירך רגל ימין של יעקב חדר רסיס. בנוסף, הוא סובל מפוסט־טראומה.

הרופאים התלבטו האם לנתחו, משום שהרסיס היה צמוד לעצב והיה חשש שתיגרם נכות. הוחלט לוותר על ההליך הכירורגי ויעקב יצא לדרך חדשה. כיום הוא בעל תואר בעבודה סוציאלית, אבל ביצע הסבה להוראה ומחנך בתיכון בכפר אדומים. וחשוב לא פחות: הוא רץ מרתונים.

"הפצועים מתמודדים יומיום עם הקושי", הוא אומר, "אצלי הוא גם פיזי וגם נפשי. יש לי רסיס ברגל, אז כל פעם שקר בחוץ קר לי ברגל באזור של אותה חתיכת ברזל. אני סובל מפוסט־טראומה וכל רגע קטן מחזיר אותי לאירוע. בייחוד בלונים. אם מתפוצץ לידי בלון, הדופק עולה, אני מתחיל להזיע. לאחרונה הלכתי עם הבת שלי ליום הולדת של חברה ולא יכולתי להיכנס כי היו שם בלונים. היא ביקשה ממני להיכנס, אמרתי לה שאני לא יכול. בסוף חזרנו הביתה. כואב הלב לראות את הילדה, שגם צריכה לסבול".

יעקב מתייחס גם הוא ליום ההוקרה: "בציבור לא מבינים שיש פצועים שהם חיים־מתים. אולי הסיפור שלי יגרום ליותר מודעות לנושא".