באוגוסט האחרון, חודש לאחר שחגג השנה את יום הולדתו ה־54, קיבל אייל דבי הודעה לא צפויה. "הגעתי הביתה מהעבודה סביב השעה שש, התקלחתי, נשכבתי במיטה ושיחקתי בטלפון הנייד, ופתאום קפצה על המסך הודעת מסנג'ר", הוא מספר. "ראיתי תמונה של גבר ואישה תחת השם לוריין מילס, וחשבתי: 'לעזאזל, מי זו לוריין הזו ששולחת לי ברכת מזל טוב ליום הולדתי'".
לוריין (36), תושבת העיר סינסינטי במדינת אוהיו שבארצות־הברית, אכן שלחה לו את הברכה, "אבל גם שנתיים קודם לכן שלחתי לו הודעה, והוא בכלל לא הגיב", היא מציינת. "בגלל זה חשבתי שגם הפעם זה לא יקרה".
הפעם אייל דווקא השיב לה מיד. "ראיתי את הודעת המסנג'ר, ומעליה, לפתע, ראיתי את ההודעה הקודמת שהיא שלחה לי לפני שנתיים", הוא משחזר. "אני כמעט לא נכנס להודעות המסנג'ר, כך שפשוט החמצתי את ההודעה הראשונה".
מה היה בהודעה הראשונה?
"כמה מילים: 'שלום אייל, נולדתי בפוארטו־ריקו בשנת 1983. אני חושבת שאתה עשוי להיות האבא הביולוגי שלי, אני מקווה שאזכה להכיר אותך'".
ידעת שיש לך בת?
"ידעתי, אבל ראיתי אותה רק כשהייתה בת כמה ימים, לשעה. מאז לא שמעתי ולא ידעתי עליה שום דבר".
36 שנים עברו מאז אותו מפגש חטוף, שבמהלכן לא נפגשו, אבל למתבונן מן הצד נראה כאילו לא נפרדו מעולם. הריאיון איתם התקיים לפני כמה שבועות, בזמן ביקור של לוריין בישראל, בביתו היפה של אייל במושב הדר־עם. אייל, בעלים של חברה לעיצוב וגינון נוף, מתגורר שם עם אשתו גלית וארבעת ילדיהם, ולריאיון הצטרפו הוריו, תמי ועזרא, שקיוו כל השנים כי יזכו לראות את נכדתם ביום מן הימים, ועתה הם עוטפים אותה באהבה רבה.
היריון בכיתה י"ב
כדי להבין את המתרחש צריך לחזור כמה פרקים לאחור. בשנת 1981, כאשר אביו של אייל עבד כמנהל טכני בחווה חקלאית גדולה בפוארטו־ריקו, הצטרפו אליו גם בני המשפחה: אשתו תמי, בנם אייל ושתי אחיותיו הצעירות ממנו.
"למדתי בבית ספר אמריקאי פרטי, שנקרא Caribbean School, ומהר מאוד התאקלמתי והייתה לי בת זוג שם - נערה אמריקאית שאביה הגיע בשליחות מארצות־הברית והיה ראש הקהילה המורמונית באזור. אני הייתי בן 16 וחצי והיא צעירה ממני בשנה. הייתה בינינו אהבה גדולה, וההורים שלה לא אמרו דבר, על אף שהגיעו מקהילה סגורה מאוד".
תמי, אמו של אייל, זוכרת גם היא את סיפור האהבה הזה. "היא הייתה בת בית אצלנו. יפה, אינטליגנטית, מצחיקה, אפילו למדה עברית במהירות".
שנה וחצי לאחר מכן, כשהיו באמצע כיתה י"ב, החליטו להיפרד. "המשכנו ללמוד באותה כיתה, דיברנו, אבל כל אחד פנה לדרכו. לאחר חופשת הקיץ, שבמהלכה לא נפגשנו בכלל, הייתי אמור לטוס לניו־יורק כדי ללמוד שם בקולג'. לאחר מכן תכננתי לחזור לישראל ולהתגייס. ידעתי שגם היא אמורה לעזוב את פוארטו־ריקו ולחזור לסולט־לייק סיטי שבארצות־הברית כדי ללמוד שם בקולג' המורמוני".
הטוויסט בעלילה הגיע רגע לפני שיצא לדרך. "היא הגיעה אלינו הביתה וביקשה לדבר עם אייל", נזכרת תמי. "שמחתי לראות אותה. הם היו בחדר אולי עשר דקות, וכשאייל יצא הוא היה חיוור כסיד".
אייל, מה קרה שם באותם רגעים? מה שמעת ממנה?
"שאני אבא. היא אמרה שהייתה בהיריון ממני וילדה בת כמה ימים לפני כן".
תמי: "גם לי היא סיפרה את זה לאחר שיצאה מהחדר, ומיד אמרתי שאנחנו רוצים לראות את התינוקת. עשר דקות אחר כך כבר נסענו אליה הביתה. בדרך חיזקתי את אייל, ניסיתי לעודד אותו, אמרתי: 'לא ידעת, לא שיתפו אותך, אל תרגיש לא בסדר'. מעבר לכך לא דיברנו הרבה. היינו בשוק ומאוד מרוגשים.
"כשהגענו, לוריין הייתה בת ארבעה ימים. מיד ראיתי שיש לה שקע בסנטר בדיוק כמו שיש לאייל. יש לי תמונה שלה מאותו יום, אני מסתכלת עליה עכשיו ומתחילה לבכות".
אייל, מה אתה זוכר מהרגע ההוא?
"נכנסנו אליהם הביתה. ההורים שלה לא היו שם. היא החזיקה תינוקת בת כמה ימים ואמרה שזו התינוקת שלי. הייתי בשוק. אמא שלי לקחה את התינוקת והאכילה אותה, ואני לא הוצאתי מילה מהפה. הייתי לגמרי בהלם.
"כמה דקות אחר כך אמא שאלה: 'מה את מתכוונת לעשות עכשיו?' והיא ענתה שכבר החליטה לשלוח אותה לאימוץ למשפחה של חברים בקהילה שלהם. אמא ביקשה לקחת ולגדל את הילדה, אבל היא אמרה שהופעל עליה לחץ מצד אבא שלה, ושאם לא תיתן את הילדה, ינדו אותה מהקהילה. היא הסבירה שבכך שתמסור את התינוקת למכרים של הוריה, שיש להם רק בן אחד והם לא יכולים להביא עוד ילדים, היא כאילו תכפר על המעשה. כשאמא שאלה איך היא תקרא לתינוקת, היא ענתה שתקרא לה ז'קלין. בדיעבד נודע לנו שההורים המאמצים שינו לה את השם".
אייל, לא ידעת שהחברה שלך בהיריון?
"היא הסתירה את ההיריון שלה. אף אחד לא ידע, אפילו לא ההורים שלה, וכשהייתה בחודשים המתקדמים, בחופשת הקיץ, לא נפגשנו. הייתה לי חברה ישראלית והחיים שלי נמשכו. כשגיליתי, הרגשתי כל כך רע שלא הייתי שם לצדה".
לוריין: "אמא שלי לא סיפרה על כך לאף אחד. האדם היחיד שגילה הוא בן הדוד של אמי המאמצת. יום אחד בכנסייה הוא חיבק אותה והרגיש. כששאל אותה, נחנקה ואמרה: 'אף אחד לא יודע'".
בהודעת ווטסאפ שאמה הביולוגית של לוריין שלחה לה כעבור שנים, היא כתבה: "הייתי בפאניקה, רציתי לספר לאייל, אבל הוא כבר לא היה איתי, התעניין בבנות אחרות. יום אחד הלכתי לבית שלו כדי לספר לו, אבל הוא לא היה".
אייל, מה עשית לאחר שכל זה נודע לך? היית בסך הכל בן 18.
"זה היה כמו פצצה שנופלת על הראש. הלם מוחלט. זה משהו שאתה לוקח איתך לכל חייך. זמן קצר אחר כך עברתי לניו־יורק ושמעתי שאמא שלה נפטרה. כתבתי לה מכתב שאני ממש מצטער על מה שקרה, שלא הייתי שם בשבילה, ושאני מצטער שאמה נפטרה. בהמשך כתבתי מכתבים נוספים אבל מעולם לא קיבלתי תשובה".
"לא היה לי קצה חוט אליה"
בשנת 1985 חזרה המשפחה לישראל. אייל התגייס לצבא, שירת בצנחנים, "והתינוקת שלי נשארה מאחור, בראש שלי. כל שנה סביב תאריך יום ההולדת שלה הייתי אומר לעצמי: 'עכשיו היא בת שנה, שנתיים, עכשיו היא בת 18, האם היא בסדר? חם לה? קר לה? האם מטפלים בה כמו שצריך? איך עוברים חייה?', אבל החיים נמשכים ואתה לא יכול לעשות שום דבר".
דיברתם עליה בבית במשך השנים?
"דיברתי על זה עם אמא בעיקר, ועד שהכרתי את אשתי גלית לא דיברתי על זה עם אף אחד אחר. זו הייתה התגוננות רגשית - לא לחשוב על זה, לא לדבר, כי אתה לא יכול לעשות כלום ואתה מרגיש עם זה כל כך רע".
בתום השירות בצבא, כשהיה בן 24, למד הנדסת תעשייה וניהול במכללת רופין ובאותה תקופה הכיר את גלית. "סיפרתי לה את כל הסיפור והיא תמיד אמרה לי: 'יום אחד, אם היא חכמה, היא תמצא אותך ותדפוק לך בדלת'. מפעם לפעם היא עוררה מחדש את הנושא, שאלה איך אני מרגיש עם זה, אבל השתדלתי להתעלם מהשיחות האלה. ניסיתי להגן על עצמי, זה גרם לי להרגיש עצוב".
לא שמעת מאמה של לוריין במהלך השנים?
"לא. מעולם לא שמעתי ממנה. ניסיתי למצוא אותה בפייסבוק, אבל עם השנים היא נישאה ושם המשפחה שלה השתנה. לא היה לי ביד אפילו קצה חוט".
"אנשים נהדרים ומורמונים אדוקים"
לוריין הועברה להוריה המאמצים בסולט־לייק סיטי שבמדינת יוטה כשהייתה בת שבועיים. "אמי (המאמצת) סיפרה לי שבן הדוד שלה יצר קשר ואמר שיש תינוקת שמיועדת לאימוץ, והיא לא היססה. מיד קנתה כרטיס טיסה ובאה לפוארטו־ריקו.
"כשאומצתי, אבא עוד היה בקולג'. אחר כך הוא עבד כרואה חשבון וסיים לימודי תואר שני. אמא עבדה כפקידת קבלה במשרד של רופאים. יש לי גם אח מבוגר ממני ב־18 חודשים, שהוא בנם הביולוגי. ההורים המאמצים שלי הם אנשים נהדרים. הם מורמונים אדוקים, אבל אני עזבתי את הדת בגיל 16. הרגשתי שאני לא רוצה להיות חלק מזה".
ידעת תמיד שאת מאומצת?
"מאז ומעולם. זה תמיד היה שם, ותמיד רציתי לדעת מיהם ההורים הביולוגיים שלי. כילדה לא שאלתי שאלות, אבל בגיל הנעורים זה התעורר בי. כשרבתי עם ההורים שלי, כמו כל נערה מתבגרת, חשבתי תמיד שהם רבים איתי כי הם אינם ההורים האמיתיים שלי והם לא אוהבים אותי, ועל ההורים הביולוגיים שלי חשבתי שהם לא רצו אותי.
"כשהתבגרתי, התחלתי לשאול. הוריי לא ידעו כמעט כלום על אבי הביולוגי, אבל על אמי הם כן ידעו. הם נשארו בקשר עם בן הדוד של אמא והשיגו באמצעותו תמונה שלה. יותר מזה לא ידעתי, אפילו לא מה שמה".
"היא נתנה לי שרשרת ועגילים"
זהותה של אמה הביולוגית התגלתה ללוריין כשמלאו לה 18. "היא שלחה לי מכתב ובו סיפרה על עצמה, על המשפחה שהקימה ועל ארבעת הילדים שלה. היא צירפה למכתב תמונות וגם כתבה לי את שמו של אבי הביולוגי וצירפה תמונה שלו מספר המחזור של בית הספר. אז, לראשונה, ראיתי אותו.
"אחרי שנתיים נפגשתי איתה לראשונה. במפגש היא סיפרה לי על המשפחה שלה ורצתה לשמוע עליי. התרגשתי מאוד, הייתי לחוצה, בכיתי המון. היא נתנה לי שרשרת שתמי נתנה לה ביום הולדתה ועגילים שקיבלה מאייל. מאז פגשתי אותה עוד כמה פעמים"
.
שמעת ממנה למה לא גידלה אותך?
"אני לא זוכרת אם זה עלה ממנה או מההורים המאמצים שלי, אבל הבנתי שהיא הייתה תלמידת תיכון. אמא שלה הייתה מאוד חולה, והיא לא יכלה לגדל אותי. היא אמרה שרצתה שיהיו לי חיים טובים יותר ממה שהיא יכלה לתת לי".
מה היא אמרה על אייל?
"היא אמרה שהיא חושבת שהוא גר בישראל, ואני חשבתי מה עושים, איך מוצאים אותו. ניסיתי דרך ספרי טלפונים של ישראל, אבל הכל היה בעברית, גוגל לא היה מפותח כמו היום ולא היה פייסבוק. בגיל 23, כשהכרתי את בעלי ג'ים, סיפרתי לו את הסיפור שלי. בעלי טוב במחשבים, ניסינו יחד לחפש, וגם כאן לא הצלחנו".
הם עברו לאוהיו והתחתנו כשהייתה בת 25. היום היא אם לשתי בנות (בנות שש ושנתים וחצי), עושה תואר שני במנהל עסקים ועובדת במחלקת משאבי אנוש בחברת "פרוקטר אנד גמבל".
"נהייתי סטוקרית שלו"
אחרי שהפכה לאמא בעצמה, החליטה לוריין לנסות שוב למצוא את אביה. "היריון ולידה הופכים אותך לרגשנית. הרגשתי שאני חייבת לחפש אותו שוב, אבל לא זכרתי אפילו את שמו. יצרתי קשר בפייסבוק עם אמי הביולוגית, אמרתי לה שאיבדתי את המכתב ששלחה לי ובו שמו של אבי, ושאלתי אולי יש לה מידע נוסף. היא נתנה לי את שמו ואת שם ההורים שלו, הקלדתי את השם של אייל ומיד זה קפץ מול עיניי. הסתכלתי עליו, חיפשתי בשמות החברים שלו, מצאתי את השם של תמי, וראיתי בפרטים על אודותיו שהוא היה בפוארטו־ריקו. אמרתי בהתרגשות לבעלי: 'תראה, אני חושבת שמצאתי אותו'. אחר כך ממש נהייתי סטוקרית של אייל. עקבתי אחרי התמונות שהוא העלה לפייסבוק, הכרתי דרכן את המשפחה, ועד עכשיו אני לא מעכלת שאני נמצאת כאן עם כולם".
מתי ניסית לראשונה ליצור איתו קשר?
"ב־20 ביולי 2017, יומיים אחרי יום ההולדת שלו, כתבתי לו את ההודעה במסנג'ר, זו שבה ציינתי שאני אולי בתו. סיימתי לכתוב וחשבתי שאני מתה, הלב דפק כל כך. חיכיתי שיגיב, אבל לא שמעתי ממנו. יום למחרת שלחתי לו בקשת חברות. הוא אישר את הבקשה ועדיין לא הגיב על ההודעה. יומיים אחרי זה כתבתי לו הודעה נוספת, שיש לו משפחה יפהפייה, וגם בשלב זה הוא לא הגיב. סיפרתי לאמי המאמצת, גם היא שלחה אליו בקשת חברות וגם אותה הוא אישר. אבל זה היה הכל".
אז מה קרה פתאום השנה?
"קיבלתי תזכורת בפייסבוק שיש לו יום הולדת, אז כתבתי לו שוב במסנג'ר 'יום הולדת שמח' וצירפתי אימוג'י של עוגת יום הולדת. חשבתי לכתוב לאשתו גלית, שעליה נודע לי מהפייסבוק שלו, אבל לא ידעתי אם הוא סיפר עליי למישהו ולא רציתי לפגוע לו בחיים. הפעם זה לקח לו חודש, אבל זכיתי סוף־סוף לקבל תשובה".
אייל, מה ענית?
"כתבתי לה: 'וואו, אני אהיה מאושר להכיר אותך, מצטער שלא ראיתי שכתבת לי. רק עכשיו ראיתי בפעם הראשונה' ושמתי אימוג'י של סמיילי. אחרי זה פשוט זרקתי את הטלפון. הפסקתי לנשום. שכבתי במיטה והלב דפק במהירות מטורפת".
לוריין, איך הגבת כששמעת סוף־סוף מאבא שלך?
"קיבלתי את ההודעה בעבודה והייתי נורא נרגשת. ביקשתי שיכתוב על עצמו. הוא שאל אם להתקשר, ואני מרוב הלם הצעתי שנדבר בוויקנד. אחרי זה מיד כתבתי לג'ים, שהתרגש מאוד, והתקשרתי לאמי המאמצת, שהתרגשה ולא האמינה".
אייל: "אני תכף התקשרתי לגלית, וכשסיפרתי לה היא צרחה ואמרה שהיא לא יכולה להאמין".
גלית: "דחפתי אותו לדבר איתה. בהתחלה הם התכתבו, ואני הצעתי שיעברו לטלפון. בשלב הראשוני זה דרש קילוף של הרבה קליפות: 'מה היה, מה קרה, כמה ילדים יש לך, מה עם אמא שלך'".
אייל, מה אתה זוכר מהשיחה הראשונה עם לוריין?
"זה היה יום שישי. היינו בבית של חברים. הייתי עצבני ונרגש לפני שחייגתי. לא ידעתי למה לצפות. האם היא כועסת עליי? האם תהיה נחמדה? בסופו של דבר ניהלנו שיחה ארוכה. סיפרתי לה הכל, היו לה הרבה שאלות, והדבר הכי טוב שקרה זה שגיליתי שאני סבא לשתי נכדות. חודשים לאחר מכן, בעידודה של גלית, לוריין הגיעה לישראל, וכשחיבקתי אותה בנמל התעופה הרגשתי שסגרתי מעגל ומצאתי את התינוקת שלי. היה לי חשוב שהיא תדע שנולדה מאהבה גדולה".
"צירפנו את לוריין לווטסאפ המשפחתי"
גלית מודה שלא היה קל להתמודד עם הופעתה הפתאומית של לוריין בחייהם, "אבל היה לי ברור שאם אני אוהבת את אייל, אני מקבלת אותה. זה הרי חלק מהעבר שלו. זה כמו לקבל את המשפחה שלו, הבעיות, החוויות. זה הכל חבילה אחת, מה גם שידעתי עליה מהרגע הראשון. זה לא היה סוד. חשבתי רק איך אני מספרת לשני הילדים הקטנים, כי שני הגדולים כבר ידעו. סיפרתי להם בעבר שיש להם אחות שנמצאת באיזשהו מקום בעולם. הם שאלו, אני הסברתי, והתקדמנו הלאה. הראשונה שידעה הייתה הבת הגדולה סתיו (27), והיא זו שסיפרה לאופק (23). נוף (15) ואורן (20) שמעו על כך כשנוצר הקשר. אייל מעולם לא ישב ואמר: 'תקשיבו, יש לי ילדה'".
אייל: "לא יכולתי לעשות את זה. כל השנים הייתי כל כך פסימי, האמנתי שלעולם לא ניפגש וחשבתי שאם נדבר על כך שוב ושוב, זה יעשה אותי כל כך עצוב, שקברתי את זה עמוק בתוכי".
גלית: "מאז שנוצר הקשר הכנסנו את לוריין לווטסאפ המשפחתי ומאז כולם כותבים לה ומתאמנים באנגלית. החברים הקרובים ידעו ולא הופתעו, ומי שלא ידע, שיתפנו אותו. השמועה התפשטה במושב מהר מאוד".
תמי, איך הגבת כששמעת שנמצאה הנכדה האבודה שלך?
"אני זו ש־36 שנה חיפשה אותה. כדי למצוא אותה חיפשתי את אמא שלה. ניסיתי דרך בית הספר שבו היא ואייל למדו בפוארטו־ריקו, חשבתי שאולי יש להם קשר עם הבוגרים שלמדו שם. כשאייל קיבל את ההודעה ממנה הייתי אצל אחותו בסן־פרנסיסקו. כשהוא התקשר ואמר: 'אמא, שבי, יש לי משהו לספר לך', חשבתי שאולי קרה משהו בעבודה, אבל הדאגה התחלפה מיד באושר גדול".
כשלוריין הגיעה לביקור בישראל, חיכו לה בני המשפחה בהתרגשות ותלו שלטים על הדלת: "ברוכה הבאה לוריין" ו"אנחנו אוהבים אותך". "בגלל השיחות הרבות שקדמו למפגש, התחושה הייתה שהיינו יחד מתמיד", מספרת תמי. "אמא שלה הייתה ממש כמו בת שלי. כשלוריין הייתה פה הזמנתי את החברים שהיו איתנו בפוארטו־ריקו למסיבה לכבודה".
לוריין, איך את מרגישה בבית של אייל?
"זה מטורף, גדלתי במשפחה שבה אחי, שהוא הבן הביולוגי, דומה מאוד להורים ואני לא. הוריי (המאמצים) הם אנשים נפלאים, אבל תמיד סקרן אותי לדעת למה אני נראית כמו שאני, מאיפה מגיע האופי שלי, האם זה הסביבה או הגנטיקה. המפגש הזה בהחלט לא מחליף את ההורים המאמצים שלי, זה רק מרחיב את המשפחה שלי. זכיתי באחים מקסימים ואני בת מזל אמיתית. תכף אני חוזרת למשפחה, לבעלי ולבנות בארצות־הברית. נחכה שם לביקור הקרוב של המשפחה שלי מישראל".
