"הנסיעה למרוקו עם תינוקת בת שנה הייתה צעד אמיץ וגם מתנה גדולה"

בית ילדותה של הדסה יצחק-שרת היה מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: נפגשו בו מזרח ומערב, דת וחילוניות, פריפריה ומרכז. כשבגרה ובנתה בית ומשפחה בירוחם, ידעה שתרצה לפעול למען צמצום פערים בחברה הישראלית. בעקבות תקופת מגורים במרוקו, שבמהלכה נחשפה לאמנות העיטור המרוקאית המסורתית, פתחה את זואק - סטודיו לאמנות מרוקאית בירוחם. "אני מאמינה שתרבות המעצבת תודעה וזהות היא לא מותרות, אלא הלחם והמים של כל חברה מתוקנת", היא אומרת. "תרבות מקומית היא נכס הכרחי: היא מנוע לתחושות של שייכות וגאווה עבור התושבים והחברה כולה".

מי את?

"הדסה, בת 33, נשואה ליניב ואמא של יעל (חמש) ועומר (שנתיים), גרה בירוחם".

ומה את עושה?

"אני יזמת תרבות, מעצבת ומנחת קבוצות של מנהיגות מקומית בנגב וכן מנהלת את סטודיו זואק לאמנות מרוקאית. למדתי עיצוב תקשורת חזותית במכללת אריאל, יש לי תואר ראשון בלימודי מדינת ישראל וספרות מאוניברסיטת בן גוריון, ואני בוגרת התוכנית למנהיגות תרבות בנגב של מכון מנדל".

יצחק-שרת ובתה במרוקו. "העושר התרבותי העצום בער בעצמותיי"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי בירושלים, בת שנייה במשפחה של שבעה ילדים. אבי רחמים נולד באיראן למשפחה מסורתית, ובגיל שש עלה עם משפחתו לירושלים. אמי טל נולדה בבוסטון – הוריה שהו שם למטרת לימודים – וכשהיא הייתה בת שלוש, חזרה המשפחה לתל אביב. בתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים היא לקחה קורס שעסק בפיוטים; חברה קישרה אותה עם אבי כדי שילמד אותה על הפיוט הפרסי, והשאר היסטוריה. הם התאהבו ונישאו, גרו בירושלים ובחרו לנהל בית דתי. אבי שירת בקבע, אחר כך למד אדריכלות, וכיום הוא מנהל פרויקטים בחברת בנייה. אמי עבדה בתוכניות העשרה של מערכת החינוך, וכיום מנחה סדנאות כתיבה.

"כשהייתי בת שלוש, עברנו לגור במעלות תרשיחא, כי הוריי רצו לחיות במקום שקט עם אופי קהילתי. הייתה לי שם ילדות טובה, עם הרבה חברים וחברות ובית חם ותוסס. אני נמשכתי מגיל צעיר לאמנות וליצירה; תמיד היו לנו חומרי יצירה בבית, והייתי מכינה תכשיטים. כשהייתי בכיתה ח' עברנו למודיעין, והמעבר לשם היה מאתגר: מודיעין מעולם לא נהפכה לביתי".

בכיתה ה', מחופשת לדוור. "תמיד היו לנו חומרי יצירה בבית"

לאחר שנתיים של שירות לאומי התחילה ללמוד עיצוב תקשורת חזותית. "מאז ומתמיד עניין אותי הקשר שבין אמנות לחברה, ובכל הפרויקטים שלי מתקופת הלימודים הייתה נגיעה לתרבות והחברה הישראליות", היא אומרת. "בסיום הלימודים הצטרפתי לתוכנית משותפת לדתיים ולחילונים במדרשת עין פרת בכפר אדומים, שעסקה בזהות ובמנהיגות ישראליות, ושם הכרתי את יניב, חילוני, שבדיוק סיים שירות צבאי כקצין ביחידה מובחרת. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. על אף ששנינו הגענו לכאורה מעולמות שונים, מהרגע הראשון דיברנו באותה שפה. גרנו בירוחם במסגרת קהילת סטודנטים, ואחרי שנישאנו, ב-2013, החלטנו להישאר. אני הנחיתי  קבוצות סטודנטים בבית המדרש ממזרח שמש, ויניב ניהל את המכינה הקדם-צבאית. ב-2014 נולדה בתנו הבכורה, יעל, וכשמלאה לה שנה, החלטנו לצאת לטיול ארוך במרוקו, שסקרנה אותי מאוד: זו מדינה מוסלמית שמתקיימים בה חיים יהודיים עד היום, מדינה צבעונית ועשירה בתרבות. החלום שלי היה לפגוש אותה באמצעות האמנות המקומית.

"המעבר למרוקו עם תינוקת בת שנה היה אחד הצעדים האמיצים שעשינו, וגם אחת המתנות הגדולות שנתנו לעצמנו. שכרנו דירה במרקש, ובעוד יניב מסייע בשיפוץ בית הכנסת העתיק בעיר, אני עבדתי כשוליה אצל איברהים זואק, אמן מקומי ידוע, שהסכים לחלוק איתי את סודות הזואק, העיטור המרוקאי המסורתי, שעברו במשפחתו זה שמונה דורות. איברהים אמנם דיבר רק מרוקאית, אבל שפת האמנות חיברה בינינו, ולמדתי ממנו המון.

"כשחזרנו לארץ ולירוחם, הציעו לי לשוב לעבודתי, לתפקיד ניהולי משמעותי, אבל העושר התרבותי העצום שחווינו במרוקו בער בעצמותיי. הרגשתי שהסיפור הזה שייך לירוחם ולנגב, ושזה נכס שצריך להמשיך להתקיים בחברה שלנו. החלטתי לתת לתשוקה להוביל והתחלתי לעצב רהיטים מרוקאיים בהזמנה אישית, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הסיפור שלי. לא שאפתי לעצב רהיטי בוטיק לאוכלוסייה מצומצמת: רציתי להגיע לציבור הרחב, לייצר שפה תרבותית רלוונטית מתוך המפגש שבין המסורתי למודרני. במשך קרוב לשנה, תוך כדי ההיריון והלידה של בתי עומר, חקרתי טכניקות וחומרים שונים עד שהצלחתי לפתח טכניקה שמנגישה את האמנות לקהל הרחב ומאפשרת לעצב אריח או רהיט בעיטור מרוקאי. כך נולד סטודיו זואק, שמפגיש בין המסורתי והמודרני, המזרח והמערב, היהדות והאסלאם. כיום מתקיימות בו סדנאות רבות, שבהן אני חשה בצמא האדיר של החברה הישראלית להתחבר לשורשים. החזון שלי הוא לפתוח מתחמים נוספים כאלה בארץ".

עם איברהים זואק. "הסכים לחלוק איתי את הסודות"(צילום: יניב יצחק)

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך להדסה של היום?

"בילדותי חוויתי בבית מפגשים בין תרבויות ומנהגים ובין הפריפריה למרכז. ידעתי לזהות את המתח הטמון במפגשים האלה, אבל גם את הפוטנציאל הגדול שבהם. ההורים שלי הצליחו ליצור לנו משפחה הרמונית ומלאת אהבה, שבה מפגש התרבויות הוליד תרבות רבת-פנים, ואילו יניב ואני, חילוני ודתייה, יצרנו יחד בית מסורתי. עיצוב ואמנות הם הדרך שלי להשפיע במרחב החברתי הישראלי, כשהבסיס לחיבור הוא בהיכרות עם מגוון המסורות שהגיעו לכאן. במקרה הזה החיבור של אחד ועוד אחד יוצר שלוש, כי מעבר למפגש האישי והתרבותי נוצר משהו חדש, רלוונטי לזמננו, שכל אחד יכול להתחבר אליו ממקומו ומהסיפור האישי שלו".

מסר לאומה?

"מהפריפריה יכולות לצאת בשורות משמעותיות לחברה הישראלית, מפני שנשמרות בה מסורת ורב-תרבותיות שכולנו יכולים וצריכים ליהנות מהן. ירוחם היא לא תל אביב, והיא גם לא צריכה להיות, אבל אם נשכיל לחגוג את הייחודיות ואת הנכסים שלה, נוכל לצמצם את הפערים שבין הפריפריה למרכז ולקיים חיבור אמיתי בין חלקי החברה הישראלית על שלל גווניה". 

אסתי קסטרו נעזרת באמנות כדי להתמודד עם אובדן כואב. הקליקו על התמונה:

"החיבור לחומר ריפא את נפשי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)