לפני תשע שנים התבשרה מירי סילבר שבעלה, איש הייטק במקצועו, קיבל הצעת עבודה קוסמת עם שכר אטרקטיבי. הקאץ' היחיד: העבודה באמסטרדם. סילבר (44), גרפיקאית ומורה לאמנות, הייתה אז בחודש התשיעי להריונה עם בתה הבכורה. "חודש אחרי הלידה כבר אמרתי לו שאני מסכימה", היא נזכרת. "ידעתי שהעבודה שלו בחו"ל תאפשר לי לגדל את הילדה זמן ממושך בבית ולא למהר לשלוח אותה למסגרת. בנוסף, תמיד היה לי חלום לגור תקופה במקום שאינו ישראל".
כמה חודשים אחר כך גילתה סילבר, לצערה, שהמציאות קצת פחות אידילית. "בהולנד יש חורף קשה מאוד בערך תשעה חודשים בשנה", היא מספרת. "הקור גרם לי להיסגר בבית והרגשתי כלואה בתוך ארבעה קירות". עדיין, היא ניסתה בכל כוחה להסתגל. חמש שנים אחרי שעברו להולנד, כשבני הזוג כבר היו הורים לשתיים, היא החלה לחפש עבודה. "בתקופה הזו התסכול שלי רק הלך וגבר", היא נזכרת. "הבנתי שכמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה בתחום שלי, וגם חברתית היה לי קשה מאוד. יצרתי קשרים עם ישראליות שעשו רילוקיישן כמוני, אבל זו הייתה חברות מאולצת ולא מצאתי חברות כמו שהיו לי בבית.
"בעלי, לעומת זאת, רק הלך ופרח. הייתה לו משרה שבה הוא הרגיש סיפוק אדיר. הוא חווה המון הצלחות בעבודה, נסע לכנסים בחו"ל והרגיש שהוא עלה על הגל. היו לו גם הרבה חברים מהעבודה, אז גם מבחינה חברתית הוא היה מסודר. כל זה יצר פער גדול מאוד בינינו, שהתחיל להשפיע על הזוגיות.
3 צפייה בגלריה
אמסטרדם מפתה, אבל החורף בה קשה מאוד
אמסטרדם מפתה, אבל החורף בה קשה מאוד
אמסטרדם מפתה, אבל החורף בה קשה מאוד
(צילום: AP)
"זמן קצר לפני שהבת הגדולה נכנסה לכיתה א', נשברתי. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות בהולנד, ושזה הזמן הכי טוב שלנו לחזור לארץ. למרות שאני ובעלי אף פעם לא דיברנו על כך במפורש, תמיד האמנתי שהמעבר שלנו לחו"ל הוא זמני. אמרתי לו שאני חושבת שהגיע הזמן שנחזור לישראל, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה. הוא אמר שאין לו שום כוונה לחזור".
מה עשית?
"בהתחלה ניסיתי לשתף אותו בתחושות שלי. אמרתי לו עד כמה אני חוששת מכך שהילדות שלנו יגדלו ולעולם לא ירצו לשוב לארץ. אבל כל השיחות שלנו הובילו למבוי סתום. אני לא הבנתי איך הוא בוחר את הקריירה על פני המשפחה שלו, והוא לא הבין איך פתאום שיניתי את דעתי ואני לא רוצה יותר לחיות בחו"ל. נוצר משבר זוגי גדול מאוד. ניסינו לפתור אותו, הלכנו יחד לטיפול זוגי. אבל שנינו הבנו בסוף שכל החלטה שנקבל תגרום לצד השני להרגיש שהוא מפסיד: אם היינו חוזרים לישראל, מבחינת בעלי זה היה לוותר על החלום. אם היינו נשארים בהולנד, מבחינתי זה היה להרגיש מתוסכלת וכלואה באופן תמידי. בסופו של דבר הבנו שאין לנו ברירה: אנחנו חייבים לפרק את החבילה. לפני שנתיים וחצי התגרשנו. הוא נשאר בהולנד ואני חזרתי לישראל עם הבנות, היום בנות תשע ושבע".
לא הייתה לו בעיה שתעזבי עם הבנות?
"למזלי, הגרוש שלי הוא בן אדם טוב מספיק כדי לאפשר לי את זה ולא להקשות עוד יותר את חיי. אם הוא לא היה מסכים, זו בהחלט הייתה יכולה להיות בעיה. את הליכי הגישור עשינו בארץ, אבל ליתר ביטחון, היה לי חשוב לתת לחוזה הגירושים שלנו תוקף משפטי גם בהולנד. היום הסידור הוא שהוא לוקח אותן אליו לשבועיים בחגים הגדולים ובחופש הגדול, וביתר הזמן הוא מגיע לסוף שבוע אחת לחודש. מובן שזה לא אידיאלי לאף אחד. הוא מתגעגע לבנות, ולהן מן הסתם זה קשה מאוד. הן כל כך מתרגשות לקראת סוף השבוע שאבא שלהן מגיע, ואז עד שהוא בא הוא מהר מאוד נעלם, ויש אחרי זה נפילה גדולה מאוד. אני מנסה לחשוב עכשיו על סידור שבו הן יראו אותו לעתים רחוקות יותר, אבל לזמן ממושך יותר".
מה ההמלצה שלך לנשים ששוקלות לעשות רילוקיישן בעקבות עבודה של הבעל?
"אם הן נשות קריירה, לדאוג עוד לפני המעבר שגם להן תהיה שם משרה, שתוכל לתת להן את אותה מידת סיפוק והנאה. לא לחשוב שהן יכולות קודם לבוא ואז להסתדר. בנוסף, לנהל מראש עם בן הזוג הצהרת כוונות – שעוד לפני המעבר כל אחד יגיד לכמה זמן הוא חושב או רוצה לעבור. מהצד, רילוקיישן נראה כחוויה רומנטית מאוד, אבל בפועל זו יכולה להיות דרמה מאוד לא פשוטה".
ביניים רילוקיישן גירושין גירושים ילדים הורים משפחה מעבר פרידה זוגיות
למתבונן מהצד, רילוקיישן נראה כמו סוג של חופשה ארוכה ומהנה בחו"ל. כאשר המעבר נעשה בעקבות עבודתו של הבעל, אשתו מהווה מושא לקנאה. העבודה של בן הזוג מכניסה מספיק כסף, היא לא חייבת לעבוד, ויכולה ליהנות מחיים במדינה חדשה ומרתקת. אבל המציאות, מתברר, הרבה פחות חלומית. התחושות הקשות של הצד שוויתר על הקריירה שלו יוצרות במקרים רבים מתחים בזוגיות - שעלולים להוביל למשבר ואפילו לפרידה. כאשר אחד מבני הזוג נחוש לחזור הביתה, השאלה באיזו מדינה יגורו הילדים הופכת לדרמטית.
סיפור הרילוקיישן של יעל (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) התפתח לכיוון הרבה יותר קיצוני: לא רק שהמעבר הוביל לפרידה שלה מבעלה, אלא שכבר יותר משנתיים היא מרגישה כמו אסירה בארצות־הברית. היא רוצה מאוד לחזור לישראל, אבל לא יכולה לעשות זאת, משום שבעלה בנפרד לא מרשה לה לקחת איתה את ילדיהם. ואם זה לא מספיק, בעלה תבע משמורת בלעדית על הילדים ועכשיו היא גם בקושי זוכה לראותם.
הסיפור התחיל לפני שש שנים. יעל (38) עבדה אז כרוקחת, בעלה עבד כסמנכ"ל כספים בחברת הייטק, הם גרו ברעננה וגידלו את שני ילדיהם הקטנים. "הזוגיות בינינו בסך הכל הייתה טובה", היא מספרת, "וגם מבחינה כלכלית הסתדרנו לא רע בכלל. ואז החברה של בעלי נקנתה על ידי חברה אמריקאית. מייסדי החברה בארץ עברו להתגורר באריזונה והציעו לבעלי לעבור איתם. אני מיד סירבתי. אהבתי מאוד את החיים שלנו בישראל. לא רציתי לוותר על הקריירה שלי, על החברות, ובעיקר היה לי קשה מאוד לחשוב על להתנתק מהמשפחה שלי. אבל בעלי לא הפסיק לנסות לשכנע אותי. המשכורת שהציעו לו באמת הייתה מטורפת, ובאותה תקופה רצינו לקנות בית פרטי. אז הוא אמר: 'ניסע לשנתיים, אני אעשה קופה, ואז נחזור ונוכל לקנות את הבית'. באותו זמן גם נורא רציתי להביא עוד ילד ובעלי סירב. אז כעוד קלף שכנוע הוא הוסיף: 'אם נעבור, תביאי עוד ילד ופשוט תראי בזה חופשת לידה ארוכה. במשך שנתיים תפרגני לעצמך שופינג, בתי קפה, מה כבר יכול להיות רע?'"
3 צפייה בגלריה
חופשת לידה ארוכה? פחות
חופשת לידה ארוכה? פחות
חופשת לידה ארוכה? פחות
(צילום: Shutterstock)
מה באמת יכול להיות רע?
"בהתחלה לא היה כל כך רע. בחודשים הראשונים כולנו היינו בהיי, ואז גם נכנסתי להיריון. אבל לאט-לאט התסכול השתלט. היה לי קשה מאוד להתאקלם. לא שלטתי באנגלית באופן מלא, היה לי קשה להסתדר מבחינה ביורוקרטית, ומאישה עצמאית ובעלת קריירה הפכתי לתלויה מאוד בבעלי. אפילו לרופא הייתי צריכה שהוא יבוא איתי.
"כל זה השפיע לרעה על הזוגיות שלנו. זה שינה את הדינמיקה בינינו, ובעלי ברח יותר ויותר לעבודה שלו. היה לי קשה מאוד להסתדר בכבישים, פחדתי לנהוג ורוב הזמן מצאתי את עצמי סגורה בתוך הבית עם הילדים. בזמן שבעלי יצא מדי יום לעבודה והגשים את עצמו, אני הרגשתי ריקנות עצומה. בשלב מסוים התחלתי לעבוד כסייעת בגן ילדים. זו כמובן הייתה עבודה שרחוקה מאוד משאיפת חיי, אבל הרגשתי שאני חייבת איכשהו להעביר את הזמן".
לא היו לך חברות?
"היו, אבל המכנה המשותף היחיד בינינו היה שכולנו הגענו בעקבות הבעלים שלנו לחו"ל. אלו לא היו נשים שהייתי בוחרת בהן להיות חברות שלי בארץ".
ככל שחלף הזמן, מספרת יעל, התסכול שלה הלך וגבר, "אבל הבנתי שאין ברירה ושעליי להתאזר בסבלנות עד שיחלפו שנתיים", היא אומרת. "ממש ספרתי את הימים. ואז, כשמועד החזרה המתוכנן התקרב, אמרתי לבעלי: 'יאללה, הגיע הזמן להתחיל להתקפל, להכין את החזרה שלנו לארץ'. ואז פתאום בעלי אמר לי: 'לא, תשמעי, חשבתי על זה. זה לא רעיון טוב לחזור. הבנתי שכדי להבטיח את העתיד שלנו ושל הילדים כדאי לנו להישאר. הרי בחיים לא ארוויח בישראל סכומים כמו שאני מרוויח עכשיו'".
איך הגבת?
"הייתי בשוק. מיד צעקתי שלא מעניין אותי הכסף. אמרתי לו שמה שהכי חשוב לי זו הבריאות הנפשית שלי ושל הילדים שלנו, שגם הם לא ממש הצליחו להסתגל לחיים בארצות־הברית. מיד אחרי הוויכוח הזה היחסים בינינו עלו על שרטון. הפסקנו לדבר אחד עם השנייה. כשהגיע המועד של שנתיים מאז המעבר אמרתי לבעלי 'זהו, אני חוזרת לישראל'. בהתחלה הוא אמר 'בסדר גמור. תחזרי עם הילדים. אני נשאר פה'. זמן קצר אחרי זה החיים שלי הפכו ממש לגיהינום".
מה קרה?
"בעלי פנה לעורך דין לענייני גירושים, שאמר לו שהוא ממש לא חייב לוותר על הילדים, שבגלל שאנחנו חיים בארצות־הברית יותר מחצי שנה, בגלל שיש לנו גרין קארד ובגלל שעשינו ניתוק תושבות מישראל כדי לא לשלם ביטוח לאומי, התושבות הרשמית של הילדים היא אמריקאית. זמן קצר אחרי זה קיבלתי מבעלי תביעת גירושים, כולל צו עיכוב יציאה מארצות־הברית לילדים. בתביעה הוא עוד תבע ממני לצאת מהבית, כדי שהוא יישאר בו עם הילדים ויקבל עליהם משמורת בלעדית. בדיון בבית המשפט השופט אישר את צו עיכוב יציאת הילדים, אבל סירב לבקשותיו האחרות. הוא קבע שהוא זה שצריך לצאת מהבית ושהילדים יישארו אצלי.
"ואז המצב הלך והסתבך. שכרתי עורך דין מישראל, ויחד עם עורך דין נוסף מאריזונה הגשנו תביעה נגד בעלי. כתב התביעה נשען על אמנת האג, ונאמר בו שהמעבר שלנו לארצות־הברית מראש היה זמני, ולכן יש לאפשר לילדים לחזור איתי לישראל. כשבעלי קיבל את התביעה הוא התפוצץ. הוא סילק אותי מכל חשבונות הבנק המשותפים שלנו. במקביל, במסגרת הדיונים במשפט הגירושים שלנו, הוא העליל עליי שאני אמא לא ראויה, שנהגתי באלימות כלפיו וכלפי הילדים. אף על פי ששירותי הרווחה האמריקאיים מצאו אותי נקייה מאשמה, השופט פסק לטובתו ונתן לו את המשמורת העיקרית על הילדים".
למה?
"כי במהלך הדיון הוא העיד בבית המשפט שיש לו חשש גדול שאחטוף ממנו את הילדים ושאקח אותם לישראל. השופט קבע שאני יכולה לראות את הילדים שלי רק פעמיים בשבוע, בלי שיוכלו לישון אצלי, כדי שלא יהיה לי מספיק זמן 'לחטוף' אותם".
3 צפייה בגלריה
לא תמיד זה מבטיח כמו שזה נשמע. רילוקיישן
לא תמיד זה מבטיח כמו שזה נשמע. רילוקיישן
לא תמיד זה מבטיח כמו שזה נשמע. רילוקיישן
(צילום: Shutterstock)
מה לגבי התביעה שאת הגשת נגדו?
"לצערי הרב הפסדתי בה. בית המשפט קבע שבגלל שעשינו גרין קארד ובגלל שהילדה הקטנה שלנו נולדה בארצות־הברית, אני מנועה מלחזור עם ילדיי לישראל עד גיל 18, אלא אם כן בעלי בנפרד יאשר זאת. כבר למעלה משנה שאני בקושי זוכה להיות עם הילדים שלי. אני חיה מקצבה זעומה שבית המשפט הורה לבעלי לתת לי. מאחר שגם משפט הגירושים שלנו לא הסתיים ואני עדיין נאלצת לשלם לעורכי דין, הגעתי למצב שאני ממש רעבה ללחם".
למה העדפת להתראיין בעילום שם?
"מתוך פחד. כאמור, משפט הגירושים שלנו עוד לא הסתיים ולבעלי יש המון כסף והמון כוח. אני מתה מפחד שלא ירשו לי לראות את הילדים בכלל. לצערי הרב כבר ויתרתי על החלום לשוב עם הילדים לישראל. כבר השלמתי עם העובדה שנגזר עליי להיות כלואה במדינה שבה אני לא מעוניינת לחיות, רחוקה מבני משפחתי. החלום הכי גדול שלי כרגע הוא רק שבית המשפט יאשר לי לחיות שוב עם ילדיי".
"העצה הכי טובה שאפשר לתת לכל זוג שעומד בפני רילוקיישן היא לערוך לפני המעבר הסכם משפטי שבו קובעים שלא משנה לכמה שנים עוברים, התושבות הרשמית של הילדים היא ישראל", אומרים עורכי הדין רועי סידי ואביעד שנון, מומחים לדיני משפחה. "לא משנה עד כמה הזוגיות אידילית בשלב זה, מומלץ מאוד לערוך הסכם על כל צרה שלא תבוא. יש לקבוע בו שישראל תהיה הסמכות המהותית לדון בכלל ענייני דיני המשפחה במקרה של פרידה, גירושים, מזונות וכו'".
מה לגבי נשים שלא ערכו הסכם ועכשיו מרגישות כלואות?
"אכן מדובר בבעיה, כי במקרה זה מי שמנהל את התיקים הללו הם בתי המשפט של אותה מדינה שבה הם מתגוררים, על פי החוקים הייחודיים שלה. אנחנו רק יכולים להמליץ לנשים שמרגישות שהבעל עלול לסרב לתת להן לחזור עם הילדים ארצה – לא לעשות רעש. לא לאיים בפני הבעל שהן מתכוונות לקחת את הילדים ולחזור איתם ישראל, אלא לשמור את זה לעצמן - ואז לארוז ולעלות מהר עם הילדים על מטוס לישראל, בתירוץ של חופשה או פשוט בלי להגיד דבר. ברגע שהילדים בישראל, המשפט גם יתנהל בארץ והבעל יצטרך לשכור עורך דין כאן. להוציא מקרים מיוחדים, בית המשפט בארץ יתחשב בעובדה שמדובר היה ברילוקיישן ויפסוק לטובת האישה".