טרום משבר הקורונה, שגרת החיים של עמי פרזנד ויסמין פת הזכירה את זו של זוגות רבים: הם התעוררו, אכלו ארוחת בוקר, יצאו לעבודה, אכלו צהריים, חזרו הביתה, אוכלו יחד ארוחת ערב, ראי משהו בנטפליקס והלכו לישון. אבל בכל זאת היה הבדל קטן בינם ובין האחרים: השעות שבהן הם עשו את כל זה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
עמי (27) ויסמין (25) מתעוררים לרוב ב־12 בצהריים ואוכלים את ארוחת הבוקר שלהם ב־13:00. את ארוחת הצהריים הם אוכלים בסביבות שמונה בערב, ואת ארוחת הערב הם סועדים בשתיים בלילה. השעה הממוצעת שבה הם פורשים למיטה והולכים לישון היא ארבע לפנות בוקר.
שניהם סובלים מ"תסמונת השינה הדחויה", אבל עד לאחרונה לא היו מודעים לכך שיש תופעה כזו. יסמין הייתה בטוחה שהיא פשוט "טיפוס של לילה", עמי חשב שהוא "סוג של ילד רע". רק אחרי שהכירו הם הבינו שזוגיות יכולה להיות הרבה יותר טובה ופשוטה כששני הצדדים חיים באותן שעות. ולא רק זה: בזכות קבוצת פייסבוק ייעודית שהקימו יחד לאנשים שמתמודדים עם התסמונת, הם גילו שלבעיה שממנה הם סובלים יש שם, אבחנה ואפילו פתרון.
"תסמונת השינה הדחויה" זוהתה והוגדרה לראשונה ב־1981 על ידי הרופא האמריקאי ד"ר אליוט ד' ויצמן. היא מאופיינת באיחור קבוע בשעות ההירדמות ביחס לרוב החברה (לרוב אחרי שתיים בלילה) וביקיצה מאוחרת (לרוב אחרי עשר בבוקר). אנשים הסובלים מתסמונת זו מרגישים מלאי מרץ ומצויים בשיא הריכוז החל משעות הערב. הגורם לכך הוא פיזיולוגי - תפקוד לקוי של הפרשת ההורמון מלטונין, הידוע גם כ"הורמון השינה". תרופת מרשם המכילה מלטונין מלאכותי עשויה לעזור בפתרון הבעיה.
מדובר בתופעה גנטית, שרבים מהמתמודדים איתה מעידים על כך שגם לבני משפחה אחרים יש תסמינים דומים. זה בדיוק המצב במשפחתה של יסמין. "אני זוכרת שבכיתה י"א יצאתי עם חברים לחגוג לי יום הולדת", היא מספרת. "חזרתי עם החברים הביתה בשלוש וחצי לפנות בוקר, וכל הבית היה עוד ער. האורות דלקו, הטלוויזיה הייתה פתוחה, ההורים שלי ואחותי הקטנה היו ערים. החברים שלי היו בשוק".
החברים היו בשוק
היא נולדה וגדלה ברמת־השרון לשני עובדי הייטק, שלדבריה לא היו מודעים לתסמונת, אלא פשוט ניהלו חיים שבהם זה בסדר ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר. "ביסודי תמיד הייתי מגיעה באיחור של שעתיים עם פתק מההורים שלא קמתי. אף פעם לא הייתה לי שעת השכבה. בתיכון, כשהיו לי בגרויות, ניסיתי ללמוד במשך היום אבל לא הצלחתי. החומר לא היה נכנס. הייתי ממש מתבאסת מזה, עושה הפסקה, וחוזרת ללמוד אחרי 23:00. ואז, כמו קסם, פתאום הכל נקלט. הבעיה הייתה שהייתי לומדת עד ארבע לפנות בוקר, נרדמת, ושלוש שעות אחרי זה כבר הייתי צריכה להתעורר כדי לעשות את המבחן. זה היה קשה".
גם תקופת השירות הצבאי לא הייתה קלה: "הייתי צריכה להתעורר מוקדם כל בוקר כדי להגיע לבסיס וסבלתי מזה נורא". לכן, אחרי שהשתחררה והחליטה ללמוד צורפות, היה לה ברור שהיא בוחרת במסלול לימודי ערב. היום היא בעלת עסק לתכשיטים ועובדת במקביל כברמנית. "ברור שההחלטה לנהל עסק עצמאי ולעבוד כברמנית קשורה לשעות השינה שלי", היא אומרת. "אני לא קובעת פגישות עם לקוחות בתשע בבוקר".
בעוד שאת עניין התעסוקה היא הצליחה לפתור די בקלות, זוגיות היא התקשתה לנהל לנוכח הרגלי השינה שלה. "לפני עמי, הייתה לי מערכת יחסים רצינית של חמש שנים. בקשר בינינו היו הרבה קונפליקטים והרבה און אנד אוף, בעיקר כי בן זוגי היה טיפוס של בוקר ואני טיפוס של לילה".
לאיזה קושי זה גרם?
"הוא היה מתעורר מוקדם בבוקר ורוצה שנעשה כל מיני דברים, ואני תמיד העדפתי לבלות בלילה ולהתעורר מאוחר ביקיצה טבעית. הוא גם לא אהב את העובדה שהוא היה הולך לישון בסביבות 23:00 בלילה ושאני עדיין הייתי נשארת ערה. הוא רצה שאלך לישון איתו. מצד שני, אני התבאסתי מזה שרציתי לעשות דברים בלילה והוא היה עייף. לא ידעתי בכלל שאני סובלת מבעיה פיזיולוגית. אחרי שפגשתי את עמי ושנינו הבנו שיש לנו הרגלי שינה דומים, זו הייתה הפתעה נעימה, וזה בלשון המעטה".
העיפו אותי מהישיבה
סיפור החיים של עמי הרבה יותר מורכב. לא רק שהרגלי השינה שלו פגעו לו בזוגיות (מה שגם הוביל בסוף לגירושיו), היום הוא מבין שזו אחת הסיבות שהובילו אותו לצאת בשאלה. כן, עמי, אב לילדה בת שבע וחצי, הוא חרדי לשעבר, שרק לפני שנתיים עבר לעולם החילוני.
הוא נולד וגדל ביישוב החרדי ביתר־עילית. בן שני מתוך 13 ילדים ("אחי הקטן בן שבע. הוא נולד כמה חודשים אחרי הבת שלי"). בדומה ליסמין, גם הוא מעיד שבני משפחתו לא נטו לישון מוקדם. "אני יכול להתקשר להורים שלי בשתיים בלילה והם יענו לי כאילו זה שש בערב".
לדבריו, הוא סבל מהבעיה יותר מאחיו. "ישנו כולנו יחד בחדר עם שש מיטות, כשבכל מיטה ישנים שניים. בתשע בערב אבא שלי היה אומר לנו ללכת לישון וכולנו עשינו כאילו, אבל לא באמת נרדמנו. דיברנו במשך שעות. בסופו של דבר האחים שלי הצליחו להירדם ואני לא. הייתי קורא ספר עד ארבע־חמש לפנות בוקר".
בבית הספר היסודי הוא עוד הצליח להתאים את עצמו למסגרת, "כי אמא שלי הייתה מעירה אותי וגוררת אותי בכוח מהמיטה", הוא מסביר. "כל בוקר היא הייתה רצה אחרי הנהג של ההסעה ומבקשת ממנו לעצור". העניינים הסתבכו כשהתחיל ללמוד בישיבה בתנאי פנימייה. "ההשכמה שם הייתה בשש בבוקר, ואני לא קמתי. בסופו של דבר העיפו אותי מהישיבה ונוצרה עליי סטיגמה שלילית".
בגיל 19 הכיר את אשתו לשעבר בשידוך. "הייתי הבחור הכי מבוגר בשכבה שלא היה מאורס. בחברה החרדית מלמדים את הבחורות לרצות בחור שמתמיד בתורה. הייתי מוכשר, בגיל הזה כבר היה לי עסק מצליח של ייעוץ למשכנתאות, אבל כאמור לא התמדתי בתורה. האמת היא שגם לא כל כך רציתי מישהי שרוצה מישהו שרק יושב ולומד. פעם אבא שלי התעצבן עליי ואמר: 'מה אתה רוצה? בחורה שהולכת ברחוב ונופל לה הגרביון?' אמרתי לו: 'כן, כזאת אני רוצה'".
לשמחתו, הצעירה ששידכו לו, בת של חוזרים בתשובה, ענתה בול על הציפיות שלו. אמנם לא נפל לה הגרביון, אבל לדבריו, היא הייתה מאוד מודרנית. "כבר מהפגישה הראשונה היא מצאה חן בעיניי ממש. במקום לדבר על לימודי תורה, דיברנו על 'עספור'".
מותר לחרדים לראות סדרות כאלה?
"אסור לצפות בטלוויזיה בכלל. אבל אני עשיתי מה שבא לי, ובגיל 16 קניתי נייד עם אינטרנט. הייתי מטעין אותו בסתר מאחורי מכונת הכביסה".
לא התעוררת לתפילה!
חודשיים אחרי פגישתם הראשונה, נשא לאישה את ארוסתו. שבועיים אחר כך היא נכנסה להיריון. "הייתי בן 20 וחודשיים כשהבת שלי נולדה והייתי מבסוט עד השמיים", הוא אומר בחיוך. "אהבתי מאוד את אשתי והיה לי ממש טוב".
אז מה קרה?
"למרות שאשתי הייתה מודרנית, היא עדיין הייתה אישה מאמינה והפריע לה שאני לא מתעורר והולך לתפילות. מדי בוקר צריך להתפלל קריאת שמע. המחמירים עושים זאת מיד עם הנץ החמה, אבל אם ממש רוצים להקל, אפשר לעשות זאת עד שלוש שעות אחרי הזריחה. אני לא הייתי מצליח להתעורר אפילו לזה. אם אתה מפספס קריאת שמע בחברה החרדית, זה נורא, כי זה אומר שביצעת עבירה. בשבתות זה היה הכי נורא, כי כולם שמים לב שלא הגעת לבית הכנסת. אחרי שהבת שלנו נולדה, המצב בינינו החמיר. אשתי עבדה כמוכרת בחנות. היא הייתה מספיקה להתעורר מוקדם בבוקר, לשים את הילדה במעון, ולפעמים אפילו לחזור הביתה מהעבודה, כשבזמן הזה אני עוד ישנתי. זה הכעיס אותה נורא".
אבל גם אתה עבדת.
"נכון. אבל היה לי עסק עצמאי והייתי קובע את כל הפגישות שלי לערב. אחרי העבודה גם לא בהכרח הייתי מגיע הביתה, אלא נפגש עם חברים. את צריכה להבין שמעבר לבעיית השינה שלי גם לא ידעתי כלום על זוגיות. עד החתונה אסור היה לי אפילו להסתכל לנשים בעיניים ובטח לא לדבר איתן. כך שמבחינתי חשבתי שזה לגיטימי שאשתי חיה את החיים שלה ואני חי את החיים שלי. גם לא עזרתי כמו שצריך בגידול הילדה. למשל, אשתי הייתה מבקשת ממני לקנות מטרנה. אבל עד שהייתי מתעורר ועד שהתפנה לי הזמן לקנות, השעה הייתה אחרי חצות וכל החנויות היו סגורות. היא הייתה מתרגזת: 'איך לא הבאת לתינוקת שלך אוכל?'"
מה עשיתם?
"הלכנו לטיפול זוגי, אבל זה לא עזר. לפני שלוש שנים וחצי אשתי הודיעה לי שהיא רוצה להתגרש, וזה גמר אותי. גם כי מאוד אהבתי אותה, וגם בגלל שהרגשתי בושה ואשמה. זה ממש לא נעים להתגרש, בטח בחברה החרדית. חודש אחרי הגירושים עברתי תאונת אופנוע שבעקבותיה ראיתי את כל החיים שלי חולפים מול העיניים. החלטתי שאין לי מה להפסיד ושאני רוצה לעשות משהו קיצוני ואימפולסיבי. בגיל 24 התגייסתי לצבא".
ואז גם יצאת בשאלה?
"לא. התגייסתי כדתי למסלול של חרדים בחטיבת גבעתי. חודשיים אחרי שהתגייסתי, גרושתי ואני חזרנו להיות ביחד, היה לנו מאוד כיף והצעתי לה שוב נישואים. בסוף אמרו לה לסרב להצעה שלי וזה שבר אותי סופית. הרגשתי שאיבדתי לנצח את התא המשפחתי שלי, ושאם גם ככה אני לא מצליח להתאים את עצמי למסגרת החרדית, אין לי שום סיבה להישאר בעולם הזה".
מה אמרו ההורים?
"אבא שלי אמר: 'לקח לך יותר מדי זמן'. הוא לא תמך, אבל קיבל".
3,000 חברים בקבוצה
עמי מספר שדווקא בצבא הוא נחשב חייל מצטיין. "העובדה שאתה ישן עם עוד כמה חיילים באוהל מחייבת אותך להתיישר", הוא מסביר. הוא אפילו עבר קורס מ"כים והפך למפקד בעצמו.
כשהשתחרר עבר לגור בתל־אביב, "ובמשך שנה לא עבדתי. חייתי רק מחסכונות. הייתי חייב זמן שבו אני יכול ללכת לישון מתי שאני רוצה וקם ביקיצה טבעית". לפני שמונה חודשים הבין שהגיע הזמן למצוא תעסוקה. הוא שכר בניין בדרום תל־אביב והפך אותו להוסטל לתיירים. "זו לא עבודה שאני צריך לקום אליה בבוקר. אני לגמרי יכול להתחיל אותה גם משעות הצהריים". זמן קצר אחרי שפתח את ההוסטל פגש את יסמין, "שעובדת בבר שנמצא מטר מההוסטל", הוא מספר. "אז יום אחד נכנסתי לבר עם חבר והתחלנו לדבר".
יסמין: "הוא היה מאוד נחמד, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי גם כמה הוא חתיך. הוא והחבר שלו אמרו שיש לו ילדה בת שבע, אבל הייתי בטוחה שהם עובדים עליי. בפעם הבאה שעמי הגיע לבר דיברנו יותר, ואז הבנתי שהוא לא צוחק. הוא סיפר לי שהוא חרדי לשעבר ואפילו הראה לי תמונה שלו מלפני. סיפרתי לחברות שלי שיש לו ילדה וכולן אמרו לי: 'מה נסגר איתך?' אבל לי זה לא הפריע. אני גם חושבת שהעובדה שעמי אבא הופכת אותו ליותר מיוחד מבחורים אחרים בגילו. יש בו משהו מאוד בוגר".
מתי הבנתם שנועדתם זה לזה מבחינת שעות השינה?
עמי: "אני זוכר ממש טוב את היום הראשון שנשארתי לישון אצל יסמין. פקחתי את העיניים וראיתי שכבר אחרי 11 בבוקר. מיד נלחצתי. פחדתי לראות אותה עומדת מעליי כשהיא כבר כולה ערה ומאורגנת, נוזפת או מאוכזבת מזה שרק התעוררתי. אבל אז סובבתי את הראש וראיתי שהיא עדיין ישנה לצדי במיטה".
יסמין: "הפריע לו שהוא מתעורר מאוחר. הוא אמר לי שהוא מאוד מתבאס מזה. שכל יום הוא מקווה לקום בשמונה. ואני הרגעתי אותו. הסברתי לו שהוא לא צריך להתייסר. אמרתי: 'מה זה משנה? אנחנו ישנים את אותו מספר שעות כמו כולם, עובדים ועושים את מה שכולם עושים'".
מה הביא אתכם לפתוח את הקבוצה בפייסבוק?
עמי: "יום אחד יסמין אמרה שהיא שמעה משפט לפיו 'כדי להבין מה הייעוד שלך בחיים, אתה צריך שהחברים שלך יגידו לך במה אתה הכי טוב בדברים שטותיים'. אז שאלתי אותה: 'מה הדבר השטותי שאני הכי טוב בו?' והיא ענתה 'לקום מאוחר'. אז צחקנו ואמרתי לה: 'בואי נקים פרויקט נדל"ן שבו השעות הפוכות. שיהיה בו מתחם עבודה ציבורי לאנשים שעובדים בלילה עם המחשב. שיהיו בו חנויות ומסעדות שפתוחות כל הלילה. ושאפילו נעביר בו חוק עירוני ששעות המנוחה שבהן אסור להרעיש הן מארבע לפנות בוקר עד 12 בצהריים'. ואז אמרנו שבשביל זה צריך קהילה. לראות בכלל אם יש עוד אנשים כמונו".
יסמין: "אז בלילה פתחנו את הקבוצה, והזמנו את כל החברים שלנו בפייסבוק. ביום הראשון היו בה 150 חברים. היום יש בה כבר קרוב ל־3,000".
עמי: "קראנו לקבוצה 'אבא אני קם בצהריים ולא רק בשבת'. אני נתתי את השם, ואני חייב לציין שאף אחד מאיתנו לא ממש אוהב אותו. זה שם זמני בהחלט! מה שכן, הקבוצה צברה תאוצה, ורק בזכותה הבנו שיש עוד המון אנשים שסובלים מאותה בעיה, ושיש לה אפילו אבחון רפואי. הרבה אנשים מספרים בקבוצה שהם לוקחים כדורים נגד התסמונת. אבל יסמין ואני החלטנו שאנחנו לא רוצים להילחם בזה. אנחנו מעדיפים פשוט להתאים את הלו"ז שלנו כדי לנצל את היום שלנו בצורה הכי פרודוקטיבית".
איך אתה יכול לגדל ככה ילדה?
"הילדה שלי לא ישנה אצלי. אני אוסף אותה פעמיים בשבוע בשלוש וחצי מבית ספר ומחזיר אותה הביתה בשבע".
ומה יהיה אם שניכם תביאו יחד ילדים?
עמי: "יש שתי אופציות. אחת היא להתיישר, כמו שההורים שלי עשו, ולהתעורר מוקדם בבוקר גם כשקשה. אופציה שנייה היא לקחת את הילדים למסגרות מוקדם בבוקר ומיד אחרי זה לחזור הביתה ולהמשיך לישון. בקבוצה שלנו יש הרבה אמהות שמספרות שזה מה שהן עושות".
יסמין: "קשה לי עדיין לחשוב על ילדים. זה עוד רחוק ממני. אבל מי יודע? אולי עד אז באמת תהיה עיר שלמה של אנשי לילה שהשעות בה הפוכות, ואז גם הגנים ובתי הספר יתחילו רק ב־12 בצהריים".
