זה היה אמור להיות ערב בנות כיפי, קצת צחוקים במופע סטנד־אפ, אחרי זה לשתות באיזה בר. "רק שבתחילת ההופעה", מספרת דנה גולד לוין (שם בדוי) על אותו ערב, לפני כמה שבועות, כשהחברה הכי טובה שלה רצתה לחגוג לה יום הולדת 44, "פתאום ראיתי לקוח שלי, יושב בול בשורה מאחוריי, סנטימטר ממני עם אשתו. לא נשמתי. ישבתי מכווצת מרוב פחד. חברה שלי התבאסה עליי, למה את לא צוחקת? מה, עדי אשכנזי כבר לא מצחיקה? היא קנתה כרטיסים במיוחד ליום הולדת שלי, ומה אני עושה? שותקת בפרצוף קודר. רק שכל כך פחדתי שהוא יזהה אותי".
"אבל איך הוא יכול היה לזהות אותך?" אני אומרת. "את מופיעה באתר עם תחפושת".
בשלב הזה, אני כבר מכירה כמעט את כל האביזרים בתיבת ההופעות של דנה: את הפאה הארוכה, הערמונית. זו שנראית אמיתית כמו מחזיק מפתחות של זנב שפן, אבל זה בסדר, כי הגברים שמגיעים לאתר ממילא לא רוצים אמינות. הם רוצים שהיא תהיה סליזית. מוגזמת כמו פיניאטה בביריות, שתגיע לאורגזמה בשנייה שהם אומרים לה, "ערב טוב".
חוץ מזה, יש לה גם את המסכה השחורה עם עיטורי התחרה, וכמובן שגם ויברטור, אביזר הכרחי בעבודה הזאת. דנה לא משתמשת באביזר בסיס שלרבות מהעמיתות שלה למקצוע יש: מחבט קטן לספנקינג, שבו היא אמורה להצליף בישבן ובירכיים שלה תוך גניחות הנאה, מול הלקוחות הסתומים שלה, שאף אחד מהם לא תוהה למה שאישה תיהנה לחבוט בעצמה כאילו הייתה שטיח מאובק.
לפני יומיים היא שלחה לי לבקשתי סלפי שלה בפעולה - דנה הייתה לבושה בחזייה כהה, הגוף שלה מפותל באיזו תנוחה לא נוחה, והפה פעור לרווחה כאילו שהיא עומדת להטיל ביצה, תנוחה שגברים מאמינים משום מה שמעידה על זה שאת אישה מינית. היא בכלל לא נראתה כמו הבחורה העדינה שבאה לפגוש אותי במתחם קניונים ברמת־גן, מחזיקה את הספר הארוטי שכתבה על חייה כנערת מצלמות - ‘תתפשטי’. היא הייתה יפה, קארה שחור, עיניים מלוכסנות, גוף נהדר, סקסית כמו לאונג' וי־איי־פי בשדה תעופה. "במציאות אני לא בחורה כזאת שגברים מסובבים אחריה את הראש ברחוב", היא אמרה. "מתחילים איתי פה ושם, אבל בדרך כלל אני די זוכה להתעלמות. ופתאום באתר, אני פנטזיה, כוכבת פורנו".
אם את לובשת מסכה, למה חששת שהלקוח ההוא יזהה אותך?
"בגלל הצחוק שלי. במציאות אני לא נראית קרובה לאיך שאני באתר, אבל את הצחוק שלי אפשר לזהות ישר, כי אני כל הזמן צוחקת שמה. הם חולים על זה", ועכשיו היא משתמשת בכישורי המשחק שלה ופורצת בצחוק מתנגן ומזויף כמו פעמון דלת חשמלי, "'היי־היי־היי, הו־הו־הו, איך הבדיחות שלך קורעות אותי. כמה אתה שנון, כמה אתה מצחיק'. רק על זה חשבתי בהופעה, ידעתי שבשנייה שאני אצחק הוא יידע, זאת רונה מהאתר".
עבודת מצלמות זה כמו כור אטומי, לא משנה כמה המסך האטום יסתיר, כמה את בשליטה, מתישהו, איכשהו, משהו משם דולף. יש משהו עצוב בלא להיות מסוגלת לצחוק ביום הולדת שלך כי איזה גבר ששייך לעולם האחר שלך, זה של נרניה הסקסואלית, החליט פתאום לזלוג לחיים הרגילים שלך באמצע היכל מנורה מבטחים.
"בוקר טוב", ניגש אלינו המלצר, "אפשר אולי להציע לכן צלחת עוגיות?" אני מחייכת אליו. "הנה עוד קטע בעייתי", היא אומרת כשהוא הולך, "בגלל העבודה שלי, כל בחור נחמד כזה, אני ישר חושבת מה הוא מסתיר. מה הקטע הסוטה שלו. ברגע שאני פוגשת גבר אני שואלת את עצמי, 'אולי גם הוא אוהב שמשתינים עליו? אולי גם הוא אוהב לקשור את הביצים?' מאז העבודה, אני פחות מרגישה בנוח כשבחור מתחיל איתי. כי הם נראים כל כך סטנדרטיים כלפי חוץ, ולפעמים הסטייה היא לגמרי לא סטנדרטית".
רגע, מה נחשב לסטייה סטנדרטית?
"'תרכבי לי על הפנים'. זאת סטייה מאוד שכיחה. אני צריכה להעמיד מולי את המצלמה ולהעמיד פנים כאילו שאני רוכבת לעבר השקיעה. והפנים שלו הם במסך, בבית אחר. 'תשפריצי', זו עוד פנטזיה רגילה שלהם. כאילו יש לי מין כפתור כזה, שווינג! גייזרים וממטרות!"
וסטייה לא סטנדרטית?
"כל מיני דברים כמו 'תירקי עליי', שזה בכלל מגוחך. כן, בטח, אני עוד שנייה יורקת על הרצפה שלי, חמוד, רק בשבילך".
יש כאלה שחסמת?
"כן, למשל איזה מולטי־מיליונר מפורסם, איש בר דעת וחכם, רק שבאתר הוא הופך לתולעת. למישהו שרוצה שאני אשפיל אותו. רוצה לדעת מה הפרס שלו, אחרי שהוא זוחל על הרצפה והברכיים שלו אדומות? כל הסבל הזה בשביל הציצים שלי. יום אחד הוא ביקש שאתן לו פקודה לא ללכת לשירותים, והציע לי 16 אלף שקל במזומן כדי שאפגש איתו. עברתי יומיים קשים של התלבטות, כי הייתי בתקופה כלכלית לא משהו, אבל סירבתי לו. רק המחשבה שאני אאלץ להשפיל אותו בלייב גרמה לי תחושת חולי. בסוף עם היאכטה שלך, כל מה שאתה רוצה זה לעשות פיפי על עצמך".
איזה עוד קווים אדומים יש לך?
"יש סדיסטים, ואני לא סובלת את זה. אני גם לא אוהבת להיות מעורבת בדברים שפוגעים בנשים שלהם. מישהו התקשר אליי יום אחד ושם את אשתו בספיקר על הקו איתנו, כמובן בלי ידיעתה. זה הדליק אותו שהיא מדברת על הילדים וחוגים, כשאנחנו מאוננים יחד. ואני שומעת אותה כל הזמן ברקע ורואה איך הוא הולך ומשתלהב. הוא היה פשוט חרא. בפעם הבאה שהוא עלה, פשוט חסמתי אותו".
מה את חושבת על הגברים האלה?
"העבודה הזאת גרמה לי לקבל גברים כמו שהם, להבין אותם יותר. גם אלו שיותר הזויים, אני לא מבזה אותם או לועגת להם. למשל, יום אחד, רב־סרן בצה"ל שיושב במשרד שלו, מבקש ממני שאני אעודד אותו לצאת למרפסת כשהוא מספק את עצמו. את מבינה, בתוך תוכו הוא מת להיתפס. עוד לקוח, מושבניק מהמם, שמאוהב באשתו שאין דברים כאלו. פעם שאלתי אותו מה הוא עושה איתי באתר והוא ענה - 'אני פשוט חזיר, תמיד אני ארצה עוד'. אנשים לא מבינים איזו הפרדה גברים מסוגלים לעשות בין סקס לבין החיים שלהם. הם כאילו נכנסים לארץ אחרת כשהם חרמנים.
"לפעמים את רואה בן אדם מולך נוזל מרוב חרמנות, בוהה בי כמו איזה משולהב אידיוט, ואני עושה טוורקינג ככה שהוא לא רואה את הפנים שלי ודופקת לו מאחורה פרצופים ופזילות. ויש ימים שאני קמה לא טוב, ואז ישר מתנפלת עליהם, 'למה, מי אתה חושב שאתה?’"
בעבודה שלך את רואה את מאחורי הקלעים המטונף של הגבריות. זה גורם לך לראות אותם כמקשה אחת?
"נכון. באמת קשה לי להתאהב. ועדיין, אני כבר שלוש שנים באתר מול כל החברות הגרושות שלי שמתלוננות על תרבות הטינדר ונשבר להן הלב, ואני להיט, הכי מחוזרת. גברים מוכנים לעשות הכל רק כדי שאסכים להיפגש איתם פעם אחת. הפכתי להיות מורמת מעם, מבינה? זה העלה לי את הביטחון העצמי וגם העיר לי את המיניות. יוצא לי לחוות אורגזמות שם לפעמים, אני, שהייתי פעם אישה כבויה".
היא פותחת את האייפון ומראה לי את העמוד שלה. מתחת לתמונה שלה ולהסברים של מה היא עושה ולא עושה, יש עמודה עם ביקורות הצופים, ממש כאילו הייתה דירת Airbnb בברלין. "את מקבלת עשר מתוך עשר", אני אומרת לה, "תראי מה האיש הזה כתב, 'אישה שמימית, אצילית, יודעת להקשיב'".
"את מבינה שאצל הבחורות האחרות", היא מחייכת, "הביקורות הן לא כאלו. שם כותבים דברים כמו 'תחת לזיון', 'ציצים נפולים', או 'לא מספיק שירותית'. אין לי ביקורת אחת מחפיצה. הצלחתי איכשהו לגרום להם לכבד אותי".
אנחנו הולכות לשוטט בקניון, ואני צופה בה מלטפת באצבעות הרקדנית הארוכות שלה את כל הצנצנות עם חמאות הגוף הריחניות. היא כזאת ליידי, אני משתעממת מחנויות ורודות כאלו, וקצת קשה לי לדמיין אותה קמה מחר בבוקר ושואלת איזה גבר בקול השמח שהיא מסגלת לעצמה, "מה בא לך שאני אעשה היום?"
"אני נורא לא אוהבת פקודות", אמרה לי קודם, "יש לי בעיה עם הפקודות. 'תקפיצי את הציצי', את זה אני הכי שונאת כי זה גורם להם להיראות נפולים, 'תדחפי את השלט של המזגן', 'תדחפי צנון', 'תעמידי פנים שאת סובלת'. אני כמו ג'ימבורי של אישה אחת בשבילם. זה מאוד מאתגר את הסבלנות שלי".
כשהיא אמרה את זה, התחשק לי להכות את הגברים האלו. לכולנו יש בפנים שד מרדן שמסרב להתקפל, שלא מוכן שאנשים אחרים יגידו לו מה לעשות, אבל היא צריכה להשתיק את הקול הזה, בשביל להצליח בעבודה הזאת. למרות שמותר לה לנתק.
יום העבודה שלה מתחיל אחרי שהיא שולחת לבית הספר את שני הילדים שלה, בן עשר ובת 12. היא מחכה קצת כדי לוודא שאף אחד מהם לא יחזור וימצא את אמא במצב מביך, ואז ניגשת למחשב בחדר השינה ומציבה את מצלמה. זו לא צריכה להיות מצלמה יקרה, היא אומרת, אבל בלנז'ריי סקסי חייבים להשקיע. אחרי האיפור היא מחכה ללקוחות שיעלו מולה, כל אחד מהם עם מספר הדקות שהוא קנה.
ואז היא נותנת עבודה. קודם כל שיחה, שכדאי למשוך אותה כמה שיותר כי מונה הדקות מתקתק, אחרי זה סטריפטיז, קצת טוורקינג, נוגעת בעצמה או מגשימה את אחת הסטיות שלו, במסגרת הגבולות שלה. דנה עושה את זה ארבע שעות בערך כל יום, ולפני שהילדים חוזרים היא מסתירה את הקופסה עם האביזרים ומחליפה לטרנינג האמא הטובה האפור. בסוף החודש היא מגיעה לדבריה למשכורת שנעה בין עשרת אלפים ל־16 אלף שקל, נטו.
תעשיית הווב־קאם, אני קוראת, היא המנוע הכלכלי החדש בעולם עבודות המין. בשנים האחרונות האתרים האלה מושכים יותר ויותר אמהות לעבוד אצלם, ונכון ל־2016, הם גילגלו מחזור שנתי של שני מיליארד דולרים בעולם. ובניגוד לתעשיית הפורנו, זו תעשייה שנחשבת כנשלטת ברובה על ידי נשים. "הבנות האלו לא צריכות טובות מאף אחד", אמר מפיק סרטי פורנו מצליח, "הן מצלמות, הן מביימות, הן קובעות. כגבר שהתרגל להיות המתווך שגוזר קופון מהעבודה שלהן, זה היה בשבילי חתיכת שינוי".
בספרה "רכישת האינטימיות" כתבה ויויאן זליזר, סוציולוגית אמריקאית נחשבת: "הגברים ונערות המצלמות מגדירים סוג חדש של אינטימיות. זו לא עבודת סקס, זאת לא מערכת יחסים, זה משהו בין שניהם. הנשים לא רק מבצעות פעולות מין מסוימות, הן סוג של מארחות שמפעילות את כישורי השיחה שלהן, הן צריכות לשדר ללקוחות אותנטיות, להיות יצירתיות, ליזום אינטראקציות. זו קהילה לכל דבר". הריקוד המורכב הזה יוצר בלבול גדול לגבי נערות המצלמה: זה מהוגן? זה סוג של זנות? זה מסוכן לנשים שעוסקות בזה או דווקא מעצים אותן כי אף אחד לא נוגע בהן?
"אני לא מתכוונת לייפות את המציאות", דנה אומרת. "עבודה כזו מתחילים לחפש רק כשיש בעיות כלכליות. אם את לא בהישרדות, את בחיים לא תגיעי לזה. אחרי הגירושים הגעתי למצב שאין כסף לחוגים של הילדים, עוד שנייה אני צריכה להוריד לילד את הצופים. עוד שנייה גם ידעתי שאני מגיעה למקרר ריק ואחרי זה לרעב. נזכרתי בחברות שלי אומרות, 'איזה קול סקסי יש לדנה', 'איזה יפה דנה רוקדת'. כשהמוח שלך בהישרדות הוא מתחיל לאתר דרך החוצה".
הדבר הכי מפתיע בה הוא כמה היא נורמטיבית. גדלה בנתניה, ההורים קשוחים, לא משהו מהסוג שצריך להזעיק בשבילו רווחה. אחרי הצבא עברה לתל־אביב, אבל לא הצליחה למצוא שום עבודה שתדבק בה. היא התחתנה מתוך אהבה, הוא איש עסקים בעיני עצמו שיושב בסלון ומחפש מאיפה "להביא את המכה". כשהיא נכנסה להיריון, הספונטניות שלו פתאום נראתה יותר כמו חוסר אחריות, ואז באו הקללות, "ואחרי זה גם אלימות גופנית", היא אומרת, "הוא לא פוצץ אותי במכות, אבל כן דחף אותי בכוח אל הדלת, כן נתן סטירה. והוא תמיד היה מאשים אותי, אומר, 'זה בחיים לא היה קורה לי עם אישה אחרת'. אלו השנים שבהן הרגשתי שאני בכלל א־מינית. כשמישהו גורם לך לבכות זה לא מחרמן. בסוף מצאתי פתרון, ציפרלקס, וזה עוד יותר הוריד לי את החשק".
הסטטיסטיקה נכונה? בחורות שנכנסות לזה היו נשים מוכות או שעברו גילוי עריות?
"אצלי, אני לא חושבת שזה קשור לאלימות שלו. אני פשוט אדם שאף פעם לא מצא את הדבר שהוא הכי טוב בו".
כשהם התגרשו היא ניסתה, באמת שניסתה למצוא עבודה שתחזיק אותה ואת הילדים, בעלה לא משלם מזונות. "לא ענו לקורות החיים שלי בכלל", היא אומרת. אז היא הלכה לעבוד בניקיון, ושם, עיניה בורקות בכעס, "שם הייתה הזנות האמיתית. כי את מנקה לנשים את הבית שלהן, והן עושות הכל כדי להראות לך שאת פחותה מהן. זה מתחיל בלהציע לך את הבגדים הישנים שלהן, וזה עובר ללרכון מעלייך כשאת מנקה את השירותים ולהגיד לך: 'שכחת את הכתם הקטן פה', ואת מרגישה קטנה, את מרגישה מושפלת בשביל 40 שקל לשעה, איך אפשר להעדיף דבר כזה על לשלוט בלו"ז שלי ולהרוויח פי שלושה?"
ב’תתפשטי’, הספר שכתבה בתנופה ובכנות, היא מספרת על החברה הכי טובה שלה, שעבדה פעם במצלמות ומשכנעת אותה להתנסות. במציאות, ההחלטה לעבוד בזה הייתה לגמרי שלה. "התקשרתי למודעה", היא מספרת, "ולמזלי ענתה לי אישה שהייתה ממש אמהית אליי. היא הרגיעה אותי שאני לא חייבת לקבל פקודות מסוטים". אחרי זה היא הגיעה לבוס. "הוא ניסה לשכנע אותי להופיע בפנים שלי, אבל חשבתי על טובת הילדים".
זוכרת את היום הראשון בעבודה?
"לקח לי איזה שעתיים לאזור אומץ לעלות. לקח לי ים זמן להתרגל לאיך שאני נראית במצלמה, ואחרי זה נכנסתי לפרנויה הפוכה, שבטוח יזהו אותי. האמת היא שעד היום לוקח לי שעה להיכנס לאתר".
אחרי שעתיים של פחד הגיע הלקוח הראשון. "הוא רצה שאני אלבש ג'ינס ואעשה לו ריקוד ושאני אגע בעצמי. רקדתי במין גמלוניות כזאת. היום באתר אני הופכת להיות ביונסה, מורידה את החזייה ומסובבת אותה במקצועיות מעל הראש".
אחר כך היא חיכתה שבוע לשיחות שלא הגיעו. ופתאום, להפתעתה, מבול, היא נהייתה סנסציה. "התברר שהמסכה הכי עושה להם את זה. כל הזמן המוח שלהם עובד - מי זאת? יכול להיות שהיא הבנקאית שלי? וזה היה השיעור הראשון שלמדתי על גברים משם. שהם צריכים את הציד".
תסבירי.
"כשאני יושבת מולם עם המסכה והשמלה השחורה הקטנה ולא ממהרת להתפשט, אני מחזירה אותם למצב הטבעי שלהם, מרדף. הם מתים על העניין הזה של הליידי והזונה, בגלל זה אני תמיד אקפיד לשים שרשרת עדינה, עגילי פנינה. הם יודעים שהם לא באמת צדים, אבל הם קונים את האשליה הזאת".
ואיך את שומרת על האשליה הזאת?
"יש לי מכשיר מיוחד בשביל זה, טוקמן. אני נותנת להם את המספר אחרי שהם מתאמצים. ואז הם מרגישים מיוחדים. אני כל הזמן מקבלת מהם שם דיק־פיקס".
ומה השיעור השני שלמדת על גברים?
"שהם רוצים לראות אישה שרוצה. שזה חסר להם מאוד בבית, אישה שמתפעלת מהם. האישה הישראלית עושה מלא טעויות, אני יודעת כי בעצמי הייתי האישה הזאת".
נעבור לשיעור מספר שלוש.
"שאין להם מושג ירוק על המיניות של האישה. לפני כמה ימים אחד אמר לי, 'עכשיו אני סופר מעשר עד אפס, באפס את גומרת'. מה אני, בשיגור לירח? גם האחרון שיצאתי איתו, גבר מפנק, כשאמרתי לו, 'אני לא גומרת מחדירה', שאל, 'מה באמת? איתי כולן גמרו'".
נשמע שאת צריכה לזייף כל הזמן.
"אני מאוננת לפרנסתי, ולרוב אני מזייפת, אני יודעת לעשות את ההתנשפויות והרעידות. אני כל כך יודעת להפעיל אותם, שאם נמאס לי ואני מתה לשתות קפה, אני יודעת איך. לפעמים את כל כך מתעייפת בעבודה הזאת. אז אם את רואה שהם קנו 2,000 שניות וצפוי לך יום ארוך, אז יש תנועות מסוימות שאם אני אעשה, הם מיד גומרים".
כמה ניתוק מהגוף שלך את צריכה בשביל העבודה הזאת. פמיניסטיות יגידו שאת בתודעה כוזבת. שאת לא מבינה כמה נזק את עושה לעצמך כשאת סוחרת בגוף שלך.
"יש בארץ צקצקנות וטרחנות מינית שמאוד לא ברורה לי. בדייטינג את פוגשת מישהו זר וישר נכנסת איתו למיטה, אז למה העבודה שלי נחשבת כזו מטונפת? כל הזמן משכנעים אותי שאני סובלת, שעה שאני מרגישה עם זה לרוב על הכיפאק. לא רוצה להציג את זה באור זוהר, לפעמים זה נהיה יותר מדי, יכולה לתת שעה של צחוקים וריקודים, ופתאום איזה קבס יעלה בי, לא יכולה יותר".
ואיך את מסבירה את זה לעצמך?
"מעמסה רגשית מהסיפורים שהם מספרים, מזה שאני צריכה לחייך כשלא בא לי, מדברים שהתבקשתי לעשות והסכמתי. זו לא עבודה לכל אחת. אם עברת תקיפה מינית או טראומה, את לא מתאימה לזה. צריך להיות חזקה, לדעת להפריד בין הפרסונות".
את לא מפחדת? לאחרונה היה בארה"ב מקרה של לקוח שהתחיל לסחוט את נערת הרשת האהובה עליו. איכשהו הוא הגיע לשם האמיתי שלה ולכתובת של ההורים שלה, אז הוא התחיל לפקוד עליה שתעשה פעולות מיניות שגרמו לה להרגיש נאנסת.
"מהם לא, אני כן מפחדת מעצמי. נגיד איזה מישהו אומר לי, 'את כזאת שרמוטה, מה הייתי עושה לך', כמחמאה, אבל זה מחזיר אותי לקטע של זה כל מה שאני? כוסית? בובה? סלאט? אני לא רוצה להיות רק כזאת. פתאום זה נכנס לי לחיים. למשל, אני מרגישה שכל האמהות בבית ספר שונאות אותי. אולי הן רואות עליי שאני סלאט? אולי מרגישות בחוש במה באמת אני עובדת? ואני לא רוצה להיות הגרושה הפתיינית הזאת שמחפשת".
ואת לא חוששת שהילדים יגלו?
"כן. לפעמים אני הולכת איתם לבילויים, ופתאום אני אומרת, יואו, אם רק הם היו יודעים מה אני עושה, ואני נמלאת אשמה, ויחד עם זה, לא יכולתי לאפשר להם עשירית ממה שאני מאפשרת להם היום בלי זה".
‘תתפשטי’ (הוצאת 'אוריון') הוא יותר מספר אירוטי. הוא מתאר את המסע שלה בעבודות מזדמנות עד שהגיעה לעמוד ברחוב החלונות האדומים של המסך. היא פירסמה אותו במימון הבוס שלה. "הוא ממש לא הטיפוס המאיים שצועק עלייך למה את לא מכניסה שיחות, למה החודש לא עבדת", היא מנסה להסביר, "הוא טוען שאתרי מצלמות לא הולכים להיעלם, אז למה שהוא לא ינהל אחד כזה, ישמור על הבנות, ייתן להן תנאים".
איזה תנאים?
"אני מקבלת שלושה וחצי מתוך שבעה שקלים לדקה שהלקוחות משלמים. מדי פעם נותנים בונוסים. לפני כמה ימים הבוס מתקשר לשאול מה העניינים ואני אומרת לו, 'אני לא יכולה יותר', אז הוא אמר, 'קחי 40 דקות עליי, וצאי לנוח'".
יש מכסה מסוימת שבה את צריכה לעמוד?
"לא, זה לגמרי תלוי בי. כמובן שאם אני לא עובדת חצי שנה ואני מביאה מאה דקות בחודש לא משתלם לבעל האתר להחזיק בי".
היא מרימה אליי את פניה. "תגידי", היא אומרת, "את חושבת שהספר הזה יהפוך לרב־מכר, או שיעשו ממנו סדרה והוא יצליח להוציא אותי מהעבודה הזאת?"
את כל הזמן מנסה להדגיש כמה זה טוב לך, ובכל זאת רוצה לעזוב.
"קשה לי להחליט אם זה יותר טוב לי או יותר רע לי. זו בטח לא העבודה שחלמתי לעשות כשהייתי ילדה, ובגלל זה כתבתי את הספר. רציתי שיראו שיש בי משהו מעבר. לתת לעצמי תקווה. זו עבודה מאוד בודדה, זה להגיף את התריסים, זה לדבר בשקט כדי שהשכנים לא ישמעו אותך, ואז איזה בן זונה אומר, 'תגנחי יותר חזק'".
בספר את מתארת איך התאהבת במישהו שפגשת באתר.
"כן, בשבוע הראשון באתר הגיע מישהו שנראה מעולה, שהוא גם חכם. אחרי שדיברנו, כבר התחלתי להוריד את הכתפייה של החזייה, ופתאום הרגשתי לא נוח עם זה. הוא הרגיש ועצר אותי, אמר שבחורה כמוני לא אמורה להיות פה. התחלנו לדבר כל יום שעה וחצי. בחצי השנה האחרונה, אחרי שנים של היכרות עמוקה הרגשתי שזה יהיה פספוס לא לנסות. נפגשנו והתלקחה אהבה גדולה, אבל לא שכבנו. הוא לא התפתה לגעת בי אפילו פעם אחת כדי שאני אבין כמה שאני חשובה לו. רק שהוא לא הפסיק לבקש ממני לעזוב את האתר עד שנפרדתי ממנו. הוא עדיין מחכה שאודיע לו שעזבתי כדי שנחזור".
