פז אלכסנדר: "מורכב לראות סרטים של ההורים שלי, הלב מתכווץ"

בתם של סמדר קילצ'ינסקי ושרון אלכסנדר, מספרת על החיים בצל ההורים המפורסמים, איך בזכות לימודי המשחק התגברה על הפרעת האכילה, ומדוע לא מעניין אותה לדגמן

פז אלכסנדר. יכולתי להשקיע בדוגמנות ולהרוויח כסף ולא לגור כמו עולב בדרום תל־אביב, אבל אני לא רוצה להתפשר על זה" (צילום:  ריאן פרויס)
פז אלכסנדר. יכולתי להשקיע בדוגמנות ולהרוויח כסף ולא לגור כמו עולב בדרום תל־אביב, אבל אני לא רוצה להתפשר על זה" (צילום: ריאן פרויס)
"שומרת חלק מהסרטים של ההורים להמשך" (צילום: ריאן פרויס)
"שומרת חלק מהסרטים של ההורים להמשך" (צילום: ריאן פרויס)
"ברשתות החברתיות זה תרבות הקנאה, מי יגרום לאחרים לקנא יותר טוב" (צילום: ריאן פרויס)
"ברשתות החברתיות זה תרבות הקנאה, מי יגרום לאחרים לקנא יותר טוב" (צילום: ריאן פרויס)

כשפז אלכסנדר הייתה ילדה צעירה, היא חלמה שיהיה לה כלב משלה. "יום אחד אבא התכונן לאודישן לאיזו סדרת טלוויזיה", היא נזכרת, "ואמר לי: 'אם לא אתקבל לתפקיד, יהיה לי זמן ואני אוכל להביא לך כלב'. אז התפללתי בלב ממש חזק שהוא לא יתקבל לתפקיד, נדמה לי שזה היה ל'טלנובלה בע"מ'".

 

איך זה נגמר?

"הוא כן התקבל לסדרה, ולא קיבלתי את הכלב שרציתי. והייתי עצובה. ראיתי את החיים מפרספקטיבה של ילדה".

"אני מסתובבת עם תחושת גאווה בהוריי, יותר מזה שהשם שלהם יכול לפתוח דלתות, אני פשוט גאה במה שהם עשו בחיים"

 

פז, 25, היא בתם של השחקנית והדוגמנית סמדר קילצ'ינסקי ("פוטו רומן", "בר 51", "החיים על פי אגפא", "דיסטורשן", "כבוד") ושל השחקן שרון אלכסנדר ("החיים על פי אגפא", "אחד משלנו"), ואחות בכורה של התאומים דולפין וקורן בני ה־21. היום היא גרה לבד בדרום תל־אביב, כרגע ללא זוגיות, וכלב היא עוד לא הספיקה לאמץ. את בית הספר למשחק של ניסן נתיב (שלוחת תל־אביב) סיימה ב־2018, ומאז היא מנסה להתברג לעולם הזה.

 

מתי הבנת שזה מה שאת רוצה לעשות?

"בגיל שנתיים ראיתי את ההצגה הראשונה שלי. אבא הופיע על הבמה וההורים מספרים שברגע שהוא עלה אמרתי: 'אבא, אבא', התחלתי לבכות והוציאו אותי החוצה. מאז פחות או יותר קינן בי הרצון להיות שחקנית".

 

בתקופת נישואיהם, ניהלו הוריה יחד בית ספר למשחק. הם עודדו את פז לדבוק בתחום ושלחו אותה לבית הספר לאמנויות בתל־אביב. "אבא אומר שאני יכולה להגיע עוד יותר רחוק ממנו".

 

פז עם אביה ואחיה דולפין וקורן

 

ריפוי עצמי

היא נכדתו של הצייר יליד פולין אנדריי קילצ'ינסקי, שגידל לבד את אמה, סמדר (56). סמדר התפרסמה, בין היתר, כחברתו של העבריין יעקב אלפרון ז"ל, היא הייתה אז בת 14, והוא אסיר משוחרר בן 24. אחר כך היו קמפיינים לדוגמנות, נישואי בזק לאסי דיין וסערות נוספות. בשנת 2001 נישאה לשרון אלכסנדר ויחד הביאו לעולם את שלושת ילדיהם. כשהייתה פז בת שבע, התגרשו הוריה והיא ואחיה נשארו לגור עם סמדר, היום ציירת ועובדת עם ילדים, שחזרה לשחק בסרטי סטודנטים. לאחר גירושיה משרון אלכסנדר, הייתה קילצ'ינסקי בזוגיות עם הסופר גדי טאוב. בעקבות כישלון שני עסקים שהקימה הוכרזה כפושטת רגל ועבדה בין היתר בקליניקה לטיפולים אסתטיים ובחברה למוצרי קוסמטיקה מחלב נאקות. פז עברה עם אחיה ("דולפין רוצה להיות וטרינרית, ואחי הוא מוזיקאי שלומד ברימון") לגור אצל אביהם ברמת־גן.

 

איך התמודדת עם הגירושים של ההורים?

"הייתי בת שבע ואני לא זוכרת את זה כאירוע טראומטי. הם הסבירו לי יפה מה קורה וגם ראיתי בעצמי שלא טוב להם. זה גיל שאת כבר רואה. ברור שזה היה מבאס לפעמים. את הולכת לבית הספר עם שקיות בגדים, כי את עוברת מאבא לאמא. גירושים זה אף פעם לא פשוט. הבנתי אותם בזמנו אבל היום אני מבינה אפילו יותר.

 

"כשעברנו לגור אצל אבא הייתי בת 18, אמא שמחה שהיא התגרשה טוב כל כך מגבר שמסוגל לקחת עלינו אחריות. אחרי הכל, פתאום באמצע החיים משפחה שלמה הייתה רק באחריותו, זה משהו שהוא לא עשה קודם. זה הרגיע אותה שלא היינו צריכים לעזור לה כלכלית או לצאת לחיים עצמאיים".

 

עם אמא, סמדר קילצ'ינסקי. "היא שמחה שהיא התגרשה כל כך טוב מגבר שמסוגל לקחת עלינו אחריות" (צילום: איציק שוקל)
    עם אמא, סמדר קילצ'ינסקי. "היא שמחה שהיא התגרשה כל כך טוב מגבר שמסוגל לקחת עלינו אחריות"(צילום: איציק שוקל)

     

     

    אביה גם ליווה אותה בתחום המקצועי. "שנתיים אחרי שעברנו אליו, התחלתי להתעניין בלימודי משחק. אבא עזר לי לקבל את ההחלטה. האודישנים קשים ולא כולם מתקבלים, הוא עבד איתי על המונולוגים, ואמר לי שהוא מאמין בי באופן אובייקטיבי. אם אדם כזה מנוסה, שראה כל כך הרבה שחקניות, אומר לי את זה, זה מחזק. פעם לא ידעתי בעצמי מה אני שווה".

     

    לפני חודשיים עברה פז משבר בריאותי, שהשבית אותה לכמה שבועות. אבן בכיס המרה גרמה לה כאבי תופת. היא אושפזה שמונה ימים בבית החולים, ירדה במשקל, ועברה ניתוח לשליפת האבן ולאחריה ניתוח שני, להוצאת כיס המרה. "זו הייתה תקופה מורכבת, ירדתי במשקל ל־42 קילו וזה החזיר אותי לתקופה בגיל ההתבגרות שבה סבלתי מהפרעות אכילה. ניתוח כזה לא אופייני לגיל שלי, כנראה זה קרה בגלל תזונה לא טובה ואולי בגלל הפרעות האכילה שהיו לי בגיל העשרה".

    "הבנתי שאין לי מספיק כוח להחזיק במה ולעשות הצגה. זה קשה פיזית וכשאת רזה נורא אין לך כוחות. לאט־לאט התחלתי להבין שיותר יפה לי להיות קצת יותר מלאה"

     

    איך הסתיימו הפרעות האכילה שלך?

    "הפרעות אכילה זה משהו שלא עובר באמת אף פעם. אבל התגברתי עליהן כשנכנסתי לבית הספר למשחק והבנתי שאין לי מספיק כוח להחזיק במה ולעשות הצגה. זה קשה פיזית וכשאת רזה נורא אין לך כוחות. לאט־לאט התחלתי להבין שיותר יפה לי להיות קצת יותר מלאה, זו מגמה עולמית להיות פחות רזה. כשהייתי בת 12 אידיאל היופי היה פאשן טיוי, מקלות. ויש לי גנים דקים.

     

    "רק בבית הספר למשחק הצלחתי לאהוב את עצמי בריאה. ועד שאני כבר אוהבת לאכול ואוהבת את עצמי בריאה, הגוף שלי הכריח אותי לא לאכול בגלל האבן בדרכי המרה. קארמה איז אה ביץ'. כשיצאתי מבית החולים הסתכלתי על עצמי ואמרתי, איכס, איזו רזה אני, והבנתי שאני לא רוצה להיות יותר במקום הזה, ולא אגיע אליו מבחירה בחיים יותר".

     

    את כבר יכולה להבין היום מה קרה לך בתקופת הרזון?

    "הייתי ילדה אבודה. אחרי שסיימתי את בית הספר לאמנויות עברנו לצפון תל־אביב ולא שיחקתי כי למדתי בעירוני י"א. כשלא שיחקתי היו בי תחושות קשות שלא הצליחו להתפרק החוצה בשום צורה שהיא, וזה הוליד בי דיכאנוות וחרדות, ריקנות תמידית. רק כשחזרתי לשחק, במהלך לימודיי בניסן נתיב, הבנתי שזו התרפיה שלי, הדרך שאני מוציאה את הדברים שמצטברים לי בלב ובראש. ואם אני יכולה לייצר דרכה תרפיה לאחרים ולרגש או להזכיר למישהו משהו על עצמו, זה הדבר הכי יפה שאני יכולה לעשות בחיים האלה, לרפא אחרים תוך שאני מרפאה את עצמי, מה אני יכולה לבקש יותר?"

     

    שרון אלכסנדר. " "אבא אומר שאני יכולה להגיע עוד יותר רחוק ממנו" (צילום: רפי דלויה)
      שרון אלכסנדר. " "אבא אומר שאני יכולה להגיע עוד יותר רחוק ממנו"(צילום: רפי דלויה)

       

      טון גבוה ומעצבן

      "שיר ערש לגבר" (של אנסמבל אספמיה), המחזה שבו פז שיחקה עד למשבר הקורונה, נכתב על ידי הישראלית קרן קלימובסקי המתגוררת בשוודיה ועוסק בסיפורן של שלוש נשים שחיות באותו בית לצד גבר אחד (שאינו מופיע בהצגה) – אמו, אשתו ובתו. העלילה מתרחשת במדינה קטנה ליד הים שמלחמות קורות בה כל הזמן. הגבר מגויס למלחמה והקהל פוגש באשתו, אמו ובתו בשעה שהן אורזות את חפציו. פז מגלמת את הבת, שירי גדני ("זבנג") היא האישה ומירב גרובר – האם שמגוננת על בנה. "זו הצגה שבה תפקידי האמא־אישה־בת התערבלו", אומרת פז, "אך שלושתנו מבינות שאנחנו צריכות למנוע מהגבר שלנו ללכת למלחמה, אנחנו כולאות אותו בבית ללא הסכמתו".

      "אני יכולה לומר שזה מקצוע שיש בו הטרדות מיניות, אבל איתי אנשים תמיד נזהרו בגלל שידעו מי ההורים שלי"

       

      איך זה לעבוד עם שתי שחקניות מנוסות?

      "שתיהן מדהימות. כולנו יוצאות ניסן נתיב תל־אביב וזה ממש קטע. אני מסתכלת עליהן לומדות טקסט וזה שיעור בשבילי. לשחק עם שחקנים מנוסים זה משדרג. מירב נתנה לי המון עצות. בדרך כלל בתיאטרון טוב לי הקול הנמוך שלי כי אני צריכה להחזיק את הבמה. אבל מירב אמרה לי שבתפקיד הזה אני חייבת להיות בטונים הגבוהים והמעצבנים כי זאת הדמות. ילדה מתוסכלת. קורה שהיא זורקת לי איזו מילה, הצדקה לטקסט, והכל מתחבר".

       

      קרה לך שעברת הטרדות מיניות בתיאטרון?

      "אני יכולה לומר שזה מקצוע שיש בו הטרדות מיניות, אבל איתי אנשים תמיד נזהרו בגלל שידעו מי ההורים שלי".

       

      "הייתי ילדה אבודה" (צילום: ריאן פרויס)
        "הייתי ילדה אבודה"(צילום: ריאן פרויס)

         

        את מרגישה שבזכותם את גם מקבלת תפקידים?

        "זה מורכב להיות בת של. יש כאלה שלא רוצים להגיד מי ההורים שלהם כדי להיות בזכות עצמם. אבל אני לא חושבת שאפשר להצליח בעזרת פרוטקציות. זה לא עובד ככה. אף אחד לא ייקח אותי כי אני הבת של. אני מסתובבת עם תחושת גאווה בהוריי, יותר מזה שהשם שלהם יכול לפתוח דלתות, אני פשוט גאה במה שהם עשו בחיים".

        "יש כאלה שלא רוצים להגיד מי ההורים שלהם כדי להיות בזכות עצמם. אבל אני לא חושבת שאפשר להצליח בעזרת פרוטקציות. זה לא עובד ככה. אף אחד לא ייקח אותי כי אני הבת של"

         

        "שיר ערש לגבר" הוא התפקיד השני שלה. לפניו עשתה הצגה בצוותא, "קול חתן וקולתי", שעדיין עולה מדי פעם. פז מגלמת שם תפקיד ראשי, ומציגה יכולות קומיות מגניבות.

         

        הקהל כמעט לא מכיר אותך. למה את לא ברשתות החברתיות?

        "לפני שנכנסתי לבית הספר למשחק הייתי ברשתות החברתיות, ואז התחלתי ללמוד וקלטתי מה זה החיים עצמם. ברשתות זה תרבות הקנאה, מי יגרום לאחרים לקנא יותר טוב. זו פלטפורמה שטחית ואותי מעניינים עומקים ותהליכים ורגשות, לכן אני קצת מתרחקת. יש בי משהו שרוצה את הדרך הקשה והמספקת, להיות מוכרת בגלל שאני שחקנית טובה, את מבינה? זה מה שמדבר אליי. לא בגלל שאני יפה או מעלה דברים מגניבים או אושיית אינסטגרם. יכולתי להשקיע בדוגמנות ולהרוויח כסף ולא לגור כמו עולב בדרום תל־אביב, אבל אני לא רוצה להתפשר על זה. מה שמעניין אותי באמת זו העבודה שלי".

         

        סמדר קלצ'ינסקי ב"החיים ע"פ אגפא" 

         

        צפית בסרטים של הורייך?

        "זה מורכב לראות סרטים של ההורים. בעבר הצלחתי לנתק את עצמי רגשית. אבל דווקא כשגדלתי ואני במקצוע, קשה לי. כשאני רואה את אמא או אבא בוכים בסרט, הלב שלי מתכווץ. לא מצליחה לנתק את זה. אני אוהבת את אמא ב'פוטו רומן', סרט מקסים של אסי דיין. היא כזאת מהממת שם. 'אגפא', שאבא זכה עליו בפרס אופיר, הוא סרט עוצר נשימה, ו'אחד משלנו', שבו הוא משחק, הוא סרט מטורף. את שאר הסרטים שהם שיחקו בהם, אני שומרת להמשך".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד