מה נשתנה הלילה הזה שהמשוררת מתארת? הכל, ולא בגלל נגיף מסתורי

ישראלים רבים יחגגו השבוע ליל סדר אחר: קטן, מצומצם, עם המשפחה הגרעינית בלבד, ומי שגר לבד, יאלץ לחגוג בגפו – הכל בגלל מגפת הקורונה והצורך להסתגר בבתים. מי שמתארת ליל סדר אחר מלפני שנים רבות היא המשוררת חוה ניסימוב: הוא התקיים בפולין לפני 77 שנה, ובמקרה ההוא לא היה זה נגיף מסתורי שיצר את המצב, אלא מעשה ידי אדם.

ניסימוב הייתה בת שלושה חודשים כשהחלה המלחמה, זאת שכונתה לימים "מלחמת העולם השנייה": היא נולדה בוורשה, שאותה כבשו הגרמנים בספטמבר 1939, ביוני אותה שנה. אמה הצליחה לברוח מהגטו ולמלט איתה את ילדתה, וכשהייתה הפעוטה בת שלוש, הפקידה אותה האם בידיה של איכרה פולנייה, חברה של אחותה, וכך הילדה ניצלה. רק כשמלאו לה שש, בתום המלחמה, הגיעה הדודה, אחותה של האם, לבית המשפחה הפולנית ולקחה משם את הילדה. גם אמה ניצלה: היא מצאה לעצמה מקלט בגרמניה, שם חיה בזהות בדויה.

הילדה חוה עלתה לישראל לבדה, נקלטה בקיבוץ, ולימים הקימה משפחה. כשבגרה, הרבתה לכתוב על השואה, על חוויותיה מאותם ימים. היא כתבה גם על דברים שלא חוותה בעצמה אלא רק שמעה עליהם, אבל עדותה ישירה ורגשית ממש כאילו נכחה בגופה באותם אירועים שהיא מיטיבה כל כך לאתר. אחד השירים פרי עטה שמתעד את מציאות החיים בגטו ורשה, הוא "בית":

בַּקּוֹמָה הַשְׁלִישִׁית נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכּל כָּרָגִיל.

אַךְ לֹא, הַצְפִיפות חוֹנְקֶת. מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת בַּחֲדָרִים,

וַעֲרֵמוֹת חֲפָצִים, אִי-סֶדֶר. כְּבָר יוֹדְעִים, עֲדַיִן לֹא הַכֹּל,

בְּכָל זאת מְנַקִים אֶת הָאֲרוֹנוֹת הָרֵיקִים מִמָּזוֹן

לִקְרַאת פֶּסַח. אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַחְלִיט.

בַּקְוֹמָה הַשְׁנִיָּה מְאֶוְרָר יוֹתֵר, הַחַלוֹנוֹת פְּרוּצִים,

רַק רוּחַ מְיַבֵּב פְנִימָה. הָאֲנָשִׁים נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ.

בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה, זָקֵן מְכסה בַּעֲרֵמַת

מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים מִסְתַּתֵּר.

זֶה סָבִי שֶׁחָזַר מֵהַצַד הָאָרִי לַגֶּטוֹ,

לַחְגג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים.

(הפסח האחרון בגטו ורשה, אפריל 1943)

הכירו את חוה ניסימוב:

אמנם, באותו זמן כבר גרה חוה ניסימוב בבית האיכרים הפולנים, אבל היא יודעת מה התרחש בגטו באפריל 1943, ומתארת בשיר את הדבקות הדתית, את הצורך העמוק ואת המחויבות לשמור על מנהגי הפסח, ובהם ניקוי הארונות מחמץ, שיש בו כמובן אירוניה מיוסרת: הרי הארונות הללו התרוקנו מזמן מכל דבר מאכל, ואין שום צורך לנקות אותם.

הדוברת בשיר עוברת מקומה לקומה, יורדת במדרגות במין מסע איטי וכאוב ומתארת את מה שעיני רוחה רואות. בקומה הגבוהה ביותר "נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכּל כָּרָגִיל": אמנם, צפוף; אמנם, יש "עֲרֵמוֹת חֲפָצִים" ויש "אִי-סֶדֶר"; אבל שם עוד מנסים להקפיד במצווה. מנקים. משתדלים לקוות: "אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַחְלִיט". ניסימוב נוגעת כאן במקורו של שם חג הפסח, שבא מפסוק כ"ז שבפרק י"ב בספר שמות: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". שם מוזכר הנס שאלוהים עשה לבני ישראל, זה שאִפשר להם לנוס מארץ מצרים, לצאת מעבדות לחירות ולהינצל. והנה, שוכני הבית שניסימוב מתארת, מצפים ומייחלים שוב לנס: אולי גם הם יינצלו. הם אינם חושבים על אלוהים, אלא על אותו נוגס אכזר שיחליט אולי לחוס עליהם ולהותירם בחיים.

בקומה השנייה, שגם אליה יורד מבטה של המספרת, המצב קשה יותר: שם כבר אין אנשים. ברגע הראשון נדמה ששם טוב, כי החדרים מאווררים, אבל מיד מתברר שלא. המקום ריק מאדם, החלונות אינם פתוחים אלא "פְּרוּצִים", וזאת מכיוון שהדיירים "נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ" – כלומר, אולצו לצאת אל גורלם, שאותו אנחנו, הקוראים, כבר יודעים. הדוברת אינה נותנת לגורל מילים, אלא משאירה אותנו עם הידיעה שבדיעבד: ברור לכל קורא שאותם דיירים נלקחו אל מותם.

יורדים עוד קומה. כאן הדוברת מקרבת את מה שהיא רואה ישירות אל עצמה: היא מוצאת שם זקן מסתתר, "בַּעֲרֵמַת/ מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים", ומזהה אותו: זהו הסבא שלה, "שֶׁחָזַר מֵהַצַד הָאָרִי לַגֶּטוֹ,/ לַחְגג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים". החג המשפחתי כל כך, פסח, ליל הסדר, הצורך של הסב להיות בין בני עמו, הביא לכיליונו: הרי ברור לכל שהסתתרות מתחת למעילים וסמרטוטים לא תועיל לו. הוא יילקח משם בקרוב אל מוות ודאי.

המילים המופיעות בסוף השיר, "הפסח האחרון בגטו ורשה, אפריל 1943", מעלות על הדעת זיכרונות של רבים שהעידו על מה שהתרחש באותם ימים בגטו ורשה כפי שהם מתועדים באתר של יד ושם. במהלך משפט אייכמן העידו ניצולים מהגטו על מה שקרה שם בפסח האחרון:

הם העידו על השמועות הרבות שפשטו בגטו, לפיהן צפויה בקרוב אקציה, ועל החלטתם של רבים להמשיך להתכונן לחג; סיפרו איך אפו מצות, השיגו יין, הכשירו את הכלים לחג. השמועות היו נכונות: ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג, נכנסו הגרמנים אל הגטו, והחל חיסולו הסופי. בד בבד פתחו היהודים במרד שנמשך כארבעה שבועות והסב לגרמנים אבידות. על מה שהתרחש באותו לילה העיד טוביה בוז'יקובסקי בספרו "בין קירות נופלים": "כוסות היין על השולחן, אדמומיות שבהן שבה והזכירה דם היהודים שהושמדו ביום שנכנס החג. ההגדה נאמרה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחר זו כל אותו לילה בגטו".

את ליל הסדר ההוא, שנערך בגטו ורשה ב-1943, אנחנו מצווים לא לשכוח, בדיוק כמו שאנחנו מצווים לזכור את מה שאירע לעם ישראל ביציאת מצרים, ולספר על כך בליל הסדר. השנה זה יתבצע בצורה שונה, ולא נותר לנו אלא לקוות שבשנה הבאה נוכל שוב לחגוג את פסח כמו תמיד, בחיק המשפחה המורחבת.

"ומה השתנה לך, מה השתנה?" הקליקו על התמונה:

חוה אלברשטיין. "הלילה הזה יש לי עוד שאלה". הקליקו על התמונה (צילום: תומריקו)