אתה זוכר את כתב היד ששלחה אליך נערה חיפאית, נח"לאית בת 19, חניכת תנועת הצופים, בוגרת בית הספר הריאלי, בת למשפחה מפא"יניקית?
זה היה יומן, 300 עמודים בכתב יד צפוף, של נערה שהתגייסה לאצ"ל, והייתה מאוהבת באחד מלוחמיו. אני אמנם נולדתי אחרי קום המדינה ולא זכיתי לתרום לייסודה, אבל היומן היה שלי. כן, למרות שגדלתי על סיפורי הגבורה של לוחמי הפלמ"ח ולא ידעתי מאומה על המחתרות האחרות, הוא היה שלי, או יותר נכון לומר: הוא היה שלי ושל בת דמותי הבדויה. במשך חמש השנים שחייתי אותה, כתבתי אותו בדם לבי ובסתר, וכיוון שלא הכרתי אף לוחם אצ"ל לשעבר שיוכל לקרוא ולהעיר לי הערות, שלחתי אותו אליך. ואתה לא רק ענית לי, אלא גם הזמנת אותי לביתך. התרגשתי כל כך, ורגליי רעדו.
מאחורי התמונה שצולמה באותו אירוע כתבת לי את ההקדשה הבאה: "לגלילה הסופרת בברכת הצלחה, מנחם בגין". וזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו בסביבתי התייחס אליי כאל סופרת. אפילו אני לא העזתי לחשוב שאני סופרת.
אני???
סופרת???
אבל אתה ידעת יותר טוב מכולם. ושנה אחר כך, כאשר כבר הייתי סטודנטית בירושלים ובאתי לבקר בכנסת, הדגשת בפניי שחשוב יותר שסופרת תכתוב לילדים, כי "רק הלבבות של הילדים פתוחים''. אלה היו המילים שלך, הן הדהדו באוזניי בדרכי הביתה ואני נוצרת אותן עד היום. באותו רגע בלתי נשכח, בבת אחת הרגשתי שקיבלתי על עצמי את השליחות שהטלת עליי, להביא את סיפורי הגבורה של לוחמי האצ"ל והלח"י לילדי ישראל.
את המכתב הזה אני כותבת כי בימים אלה יצא לאור ספרי "היא: סיפור חיי", ובמהלך ההשקות, שוב ושוב התבקשתי לחזור ולספר לקוראיי על ההיכרות המיוחדת שלי איתך, וחשבתי לעצמי: כמה חבל שאתה לא זוכה לדעת שאכן הגשמתי את התקוות שתלית בי.
היית מאמין שאעמוד במשימה ולא אאכזב אותך?
בעצם, זו שאלה לגמרי מיותרת, כי אני יודעת שאתה בטחת בי, יותר ממה שאני בטחתי בעצמי. אבל היום, כשהדור שגדל על ספריי מזכיר בנשימה אחת את לוחמי ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י ואפילו קשה לו להבין מדוע האחרונים מודרו בלהט המחלוקות, אתה בוודאי היית מרוצה מאוד לדעת שבדרך שבה הלכתי, שמרתי על העיקרון החשוב ביותר שלך, להרבות אהבה מבלי לייצר שנאה לחושבים אחרת.
תודה רבה על כל מה שקיבלתי ממך,
גלילה רון־פדר־עמית
- ספרה האחרון של הסופרת גלילה רון־פדר־עמית, ''היא: סיפור חיי'' המציג מערכת יחסים מטלטלת בין יוצרת לדמויותיה הבדויות, יצא בהוצאת מודן
