אמי פלמור, 53, בת לניצולי שואה שעלו מרומניה. גרושה ואם לנמרוד ויובל. למדה משפטים באוניברסיטה העברית והצטרפה לפרקליטות באמצע שנות ה־90. כיהנה כראש מחלקת חנינות בפרקליטות המדינה ולאחר מכן כמנכ’’לית משרד המשפטים תחת השרות ציפי לבני ואיילת שקד. במקביל הובילה ולקחה חלק בצוותים ממשלתיים שונים, מצוות המו’’מ לשחרור גלעד שליט ועד הוועדה למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. ביולי האחרון החליט שר המשפטים אמיר אוחנה לסיים את תפקידה.
הי אמי נעים מאוד, פעם ראשונה שנפגשות, אבל אי אפשר ללחוץ יד או להתקרב. כל כך מוזר. איך התחושה שלך לראות את כל המשבר מהבית, ולא בתוקף תפקידך כמנכלי"ת משרד המשפטים בשש השנים האחרונות?
"אני כמו כל אזרח אחר, לפני הכל אכפת לי ממה שקורה במדינה. אני מודאגת כי אנחנו במשבר כפול – כלל עולמי שזה וירוס קורונה, ומשילותי שזה מה שקורה כרגע בכנסת. אפשר כמעט להגיד שהוירוס הזה הוא ההזדמנות שלנו ־ להבדיל ממדינות אחרות – אחרי שנה של שלוש מערכות בחירות, שאנחנו על הגרון אחד של השני - להיזכר בעוצמות של החברה הישראלית: סולידיריות, קהילתיות וערבות הדדית. זה אמיתי, לא כותרות. הקורונה מייצרת גורל משותף, ומבחינתנו כחברה זה היה אמור להיות בעיני דגל גדול שמתנוסס מעלינו ומזכיר: 'הלו אנשים תפסיקו לשנוא, תפסיקו לריב, תפסיקו לחפש כל רגע ממה להיעלב ועל מה לקפוץ. המתח בין העובדה שבמהות אנחנו מוכנים לעשות הרבה אחד בשביל השני, לבין התנהגות של חלק מהישראלים במצב משבר, מאוד נוכח עכשיו".
4 צפייה בגלריה
אמי פלמור ומרב בטיטו. ''הקורונה מייצרת גורל משותף''
אמי פלמור ומרב בטיטו. ''הקורונה מייצרת גורל משותף''
אמי פלמור ומרב בטיטו. ''הקורונה מייצרת גורל משותף''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
איפה את רואה את זה?
"בכל מקום. באחת מקבוצות הוואטסאפ שאני נמצאת בהן ‑ דתיים וחילוניים, העלה אחד החברים הדתיים, פוסט שכתב על הריאיון שהיה לדנה ויס עם ראש הממשלה, שאמר שננצח בעזרת השם וצירף את הקטע הרלוונטי לצד דברי ביקורת נגד האמירה של ויס 'בעזרת מכון ויצמן'. מתחת הוא כתב משהו כמו 'השמאל לא יבין לעולם'. צפיתי בראיון הזה ומה שראיתי זה שני אנשים חילוניים שיש ביניהם חילופי דברים, זה הכל. אחר כך היא גם צייצה שהיא מתנצלת. הרגשתי צורך להגיב וכתבתי לו שאני מצפה לא לחדד את ההבדלים בין אנשים לעת הזאת ולהרבות מחלוקת.
בעקבות האירוע הזה, החלטתי לבדוק את עצמי. עברתי על הטוויטר וראיתי שהרבה אנשים דתיים כתבו והתייחסו לאמירה של ויס, אז אמרתי לעצמי 'אוקיי, אם הרבה אנשים דתיים כתבו על זה, זה צרם להם באוזן, ואני צריכה לכבד את זה - גם אם לדעתי זה היה תמים. כעבור יום ראיתי עוד כמה אנשים דתיים שכתבו משהו בסגנון 'רבאק, לא צריך לחפש ממה להיעלב', אז זה מה שאני חווה בתקופה הזו. אני אומרת לעצמי שאני מקווה שהמצוקה המשותפת, תוריד מעט את המתחים".
כשמונה חודשים עברו מאז פוטרת מתפקידך כמנכ"לית משרד המשפטים, על ידי שר המשפטים אמיר אוחנה. מה קרה שם ביניכם? עד כמה הופתעת מהצעד הזה?
"שמונה חודשים מנסים לראיין אותי על אמיר אוחנה, ועל מה שקרה בינינו. אני מסרבת פעם אחר פעם. אני חונכתי לממלכתיות, ואני מתעקשת על כך למרות שהרבה אנשים, ביניהם הרבה עובדי מדינה, לא מאמינים בכלל במושג הזה או ברלבנטיות שלו כיום. מעבר לזה, בתפקידי כמנכ"לית, חשבתי שאני צריכה להוות דוגמא אישית באופי ההתנהלות שבין פקיד, בכיר ככל שיהיה, לבין שר הממונה עליו. והעקרון הזה צריך לעמוד למבחן דווקא כשפחות נעים. זה לא חוכמה להיות ממלכתית כשהכל על מי מנוחות. מותר לשר לרצות מנכ"ל כלבבו. זה הכי בסיסי. הבלאגן התרחש כי השר אוחנה קיבל יעוץ משפטי, שגוי בדיעבד, שמותר לו כשר שמונה בממשלת מעבר הן לפטר והן להביא מנכ''ל מחוץ לשירות המדינה.
מה עמד מאחורי ההחלטה הזו? לאיזה רפורמות שתכנן השר לבצע הפרעתי? מה קרה בינינו? מה הרגשתי? אני מבינה שזה מסקרן, אבל לא אספק את הסקרנות הזו. הדיון הציבורי סיפק מספיק פרשנויות לשאלות האלה. למרות עמדת בג״צ שהמהלך היה מנוגד להנחיית היועמ"ש, לא העליתי על דעתי להישאר בתפקיד בנסיבות האלה. משרד המשפטים חשוב ממני, וזה לא היה מאפשר תפקוד למשרד מורכב כל כך, כשמנכ״ל לא מקבל גיבוי מהשר".
מה הכי הפריע לך במהלך הזה של פיטורין שאמנם היו צפויים במידה מסוימת, אבל מצד שני התקבלו בהפתעה גמורה במשרד המשפטים ומחוצה לו?
"אני מוכנה להגיד שהפריע לי הצורך 'לצבוע' אותי פוליטית אחרי 24 שנים בשירות המדינה כדי להצדיק את המהלך הזה. העובדה שעמותות 'רגבים', 'הפורום למען ארץ ישראל' מימין ועמותת 'סיכוי' משמאל היו הראשונות שהביעו הערכה לעבודתי וצער על עזיבתי, מדברת בעד עצמה. מי שמכיר אותי ואת עבודתי יודע כמה זה היה מופרך, לא רק כי עבדתי תחת לבני, נתניהו, ושקד, אלא כי החתירה לממלכתיות, היכולת לחבר צדדים מכל חלקי החברה לעשיה היומיומית, היו לחם חוקי. בסיפור הזה תויגתי כשמאלנית, אבל לאורך השנים הותקפתי גם משמאל. אני לא מאלה שיגידו ״זה סימן שעשיתי משהו בסדר...״. זה פשוט מלמד משהו על חיי היומיום של הפקידות הבכירה בממשלה.
4 צפייה בגלריה
''מה קרה עם אמיר אוחנה? לא אספק את הסקרנות הזו''
''מה קרה עם אמיר אוחנה? לא אספק את הסקרנות הזו''
''מה קרה עם אמיר אוחנה? לא אספק את הסקרנות הזו''
(צילום: אוהד צויגנברג)
אבל אם כבר, אז בואי נדבר על הממלכתיות של 2020, היא לא זו של בן גוריון. בן גוריון האמין ב"כור היתוך" אליו יכנסו כל סוגי הישראלים ויצאו ממנו בלי הזהות המחתרתית, הפוליטית, העדתית שלהם, יצא משם איזה 'שרוליק' אחיד כזה. זה לא אפשרי. בחברה הישראלית כיום יש הרבה יותר מארבעה שבטים, ואני מאמינה בשירות ציבורי ממלכתי אליו יכולים וצריכים כולם להצטרף. להביא איתם את הזהות, את הסיפור - זה שהיום אוהבים לקרוא לו 'נרטיב' - את הצרכים שהם מכירים מהבית, ולהתחבר מתוך תחושת שליחות ובמחויבות לאינטרס הציבורי הרחב, שמורכב מהצרכים השונים, ולא דווקא השווים, של כלל הקבוצות. כשזה מתקיים, זה יוצר יותר אמון ציבורי בעשיה, וזה מביא מוצר יותר טוב".
קראתי בריאיון שנתת פעם איך הגעת לתפקיד מנהלת מחלקת חנינות, הצעת את עצמך בפני נילי ארד, מי שהייתה האישה הראשונה שמונתה לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. 14 שנים לאחר מכן, הצעת את עצמך בפני מי שהייתה שרת המשפטים ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. בשני המקרים סימנת מטרה, ואמרת 'רוצה אני'. את מנהלת את החיים, לא מחכה לאף אחד.
"אני שמחה שאנחנו מדברות לקראת פסח כי פסח וימי הזיכרון ויום העצמאות אלו החגים שלי. זה מקבץ חגים לאומי כי בעיני גם המעבר מעבדות לחירות הוא החג של יצירת עם ישראל – חג שבעיני מסמל את ההתהוות של עם ישראל, מעדה לעם ובסופו של דבר לעם חופשי בארצנו. המרכיב של עצמאות הוא מאוד חזק בזהות שלי והוא יורד לשורש החינוך הזה של 'לשרוד לבד ביער', של 'לעמוד על הרגליים', של 'לא להיות חולה', 'לא להתלונן', לא להגיד ש'אני עייפה'. אם יש משהו שאסור להגיד ליד אמא שלי זה 'אני עייפה'. גם אם רצת מרתון, עבדת במכרות הפחם, החזקת שבעה ילדים על הידיים – אין דבר כזה לדבר ככה".
מאוד תובעני לילדה לגדול ככה.
"לא יודעת, לא מכירה משהו אחר. זה אמנם תובעני אבל אני מאוד גאה בעוצמה הזאת. לא במקרה סיפרתי את זה בהקשר של מחלקת החנינות. הייתי ליטיגטורית (טוענת בבית משפט, מ’’ב) והלכתי לבית משפט משך שלוש וחצי שנים כל יום. לבית משפט צריך להגיע בזמן, ועם שני ילדים קטנטנים זה הכניס אותי לסוג של מתח. נוצרה הזדמנות ־ שמעתי שמנהלת מחלקת החנינות שהייתה אז בת 67 עוזבת, ואמרתי 'זה תפקיד חלומות, ואני יכולה למלא אותו'. באותה תקופה להיות פרקליטה נחשב יותר יוקרתי מאשר להיות מנהלת מחלקת חנינות, אבל היה לי קו בחיים שלא ללכת אחרי "הדברים הנחשבים" דווקא, אלא ללכת לאן שהלב שלי אומר. רציתי יותר עצמאות – ובתור מנהל אתה יותר עצמאי, רציתי להרוויח יותר כסף, ורציתי להשפיע".
איך התקבל המינוי?
"הייתי בת 32 וחצי, וכן היו אנשים שריכלו על איך קיבלתי את התפקיד, ובתור אישה צעירה ובלונדינית – השר היה אז יוסי ביילין, כן? – הייתה רכילות סביב זה, לא נעים. אבל הרבה יותר משמעותי מבחינתי, שקיבלתי את ההזדמנויות הגדולות בקריירה שלי מנשים, ואת ההזדמנות הגדולה של החיים שלי קיבלתי מציפי לבני, אין אפס".
אמי פלמור כותרת ביניים
מתי סימנת לעצמך את המטרה הבאה, מנכ''לות המשרד?
"ההתחלה הייתה להגיד לעצמי 'הגיע הרגע שאני רוצה לזוז הלאה'. הרגע הזה נפגש עם העובדה ששמעתי שהשרה ציפי לבני מחפשת למנות מנכ"ל למשרד ושהיא אמרה שהיא מתכוונת למנות אישה לתפקיד. אדם צריך להיות אקטיבי, להיות מעורה במה שקורה בסביבתו, לחפש הזדמנויות, לייצר שיח סביבו. אני מקווה שאין לך ספק שאני רציתי להיבחר כמנכ"לית בזכות מי שאני. יחד עם זאת נוצרה הזדמנות, וההזדמנות הזאת הגדילה את הסיכויים שלי, כי פתאום במקום להיבחר מתוך 100 אחוז נבחרתי מתוך 51% מהאוכלוסייה. אני רוצה להגיד את זה לאחיותיי הנשים: זה אפילו לא היה להיבחר מתוך 51% אחוז מהאוכלוסייה, כי אני יודעת בוודאות שהיו נשים שציפי פנתה אליהן והן לא רצו, כי הן פחדו. כי הן לא רצו את חוסר היציבות וחוסר הוודאות שיש בתפקידים האלו".
ואת? לא פחדת?
"כולנו מפחדים, בכל אחד מאיתנו יש ממד של חוסר ביטחון, זה לא שאני מסתובבת בעולם עם איזה תחושת ביטחון מדהימה, ואומרת 'אני רק צריכה את ההזדמנות להציע את עצמי'. מה שנשים לא יודעות זה שגברים מציעים את עצמם. כשגברים נותנים בתקשורת ראיונות פרישה והם נשאלים 'מה התוכניות לעתיד?' הגבר תמיד יענה 'אני בוחן הצעות' – זה יושב על ההנחה שאם אתה עובד רציני ומוערך, ההצעות יגיעו אליך. אומרת האישה לעצמה 'אעבוד קשה וההצעות יגיעו אלי' ואז כשההצעות לא מגיעות, היא לא יודעת למה, זה מפתיע אותה’’.
4 צפייה בגלריה
ציפי לבני. ''קיבלתי ממנה את ההזדמנות הגדולה של חיי''
ציפי לבני. ''קיבלתי ממנה את ההזדמנות הגדולה של חיי''
ציפי לבני. ''קיבלתי ממנה את ההזדמנות הגדולה של חיי''
(צילום: אוהד צויגנברג)
את מקבלת הצעות?
(צוחקת) "הגיעו ומגיעות הצעות. בעבר, אם רציתי תפקיד מסוים שמישהו לא חשב להציע לי וחשבתי שאני מתאימה לו, מחלתי על כבודי – שזה משהו שחוסם הרבה נשים, ודאגתי שיידעו שאני מעוניינת".
כמה פעמים שמעת 'לא' כשהצעת את עצמך?
"שמעתי. ברור. זה לא נעים. זו לא חוויה קלה לחוות כישלון, דחייה, זלזול או התנשאות. אצל נשים – בגלל שעדיין הרבה מאוד עמדות כוח הן בידי גברים – הרבה פעמים המהלכים המאוד לגיטימיים של לבוא ולהגיד שאת רוצה משהו, מייצרים איזה מן מתח כזה של מפגש גבר-אישה, והרבה פעמים לנשים לא נעים להיות בסיטואציה הזאת. צריך לדעת איך לעשות את זה, איך להיות מודעת למורכבות הזאת, זה דבר שבונים אותו יום יום. את מייצרת מערכות יחסים, מייצרת היכרויות, ואת אמורה לייצר גם הכרה במה שעשית. אני אומרת לך את זה לזכותם של גברים. נשים הרבה פעמים נרתעות מלוודא שהקרדיט על ההישג יקושר אליהן: הן חלק מצוות, הן צנועות, הן יוצאות מתוך הנחה שכולם יודעים, ולפעמים אנחנו צוברים כל מיני מתחים ותסכולים וכעסים על זה שלא הכירו במשהו שעשינו".
נשים שהגיעו רחוק כמו ציפי לבני ואיילת שקד הן נשים שידעו בהכרח להנכיח את ההישגים שלהם כמו שראית זה?
"הייתי מגדירה אותן כנשים שקמו בבוקר לעבוד. הן קמו בבוקר לעבוד בעבודה מאוד מאוד קשה שנקראת פוליטיקה. זו לא עבודה כל כך אטרקטיבית. היא מאוד תובענית, מאוד טוטאלית".
כשאת מסתכלת קדימה, מה הדבר הבא מבחינתך?
"לאחרונה קיבלתי על עצמי בהתנדבות את תפקיד יו"ר קרן גשר לקולנוע רב תרבותי – קרן עם הישגים אדירים. החזון של המייסד דני טרופר - האבא של ח"כ חילי טרופר, ושל המנכ"לית זיו נווה הוא לאפשר באמצעות המסך ייצוג לקולות שלא נשמעו בעבר. זה התחיל ב 'מעורב ירושלמי' , והגיע דרך 'עבודה ערבית' ל'שטיסל' ול'נפסו' וכמובן עוד אלפי פרויקטים שבאמצעותם יוצרים מהפריפריה מספרים את הסיפור שלהם, מקבלים תמיכה ליצירתם, ומקבלים הכרה. מבחינתי זה המשך לעשיה שלי במשרד המשפטים: ממגר דעות קדומות, מקדם שוויון הזדמנויות, מייצר לכידות חברתית".
איך את מעסיקה את עצמך? אחרי עשרות שנים של פעילות אינטנסיבית הקורונה תפסה אותך בתקופת צינון.
"אני מלמדת עיצוב מדיניות, משפט וממשל בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי ועסוקה בעוד עניינים. יש דאגות ומחשבות כלכליות. יש עדיין 5,000 עובדים במשרד המשפטים שהיו עובדים שלי עד לא מזמן, ורבים מהם הולכים הביתה לחל"ת, חלקם לא יוחזרו מהחופשה הזו, יהיו גם פיטורים זה ברור לי. אני גם יודעת כמה מבני הזוג של העובדים פוטרו או נמצאים בחל"ת, אז אני לא במצב רוח טוב, אני מאוד מודאגת".
אם מישהו היה שואל אותך כשהיית ילדה או אפילו בוגרת, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה, מנכ''לית משרד המשפטים או שרת המשפטים, מה היית עונה?
"אין שאלה בכלל. מעולם לא חשבתי ללכת לפוליטיקה. אפילו לא לדקה. זה נראה לי משהו שהמחירים שלו הם בלתי נסבלים, ובמציאות של היום – אפילו עוד יותר".
ראית את זה מקרוב?
"כן. זה נשמע פשטני ומובן מאליו, אבל צריך לראות את זה מקרוב כדי להבין עד כמה אין היום שום מרחק בין הפוליטיקאי לבין הציבור שלו. איילת הייתה צוחקת עלי שרק בעלה ואני טורחים לקרוא את הטוקבקים בפוסטים שהיא הייתה מפרסמת. לפעמים הייתי נכנסת לקרוא תגובות כי עניין אותי מקצועית לקרוא את דעתם של אנשים על דברים שעשינו במשרד, ואת קוראת איך אנשים מתבטאים, צריך עור של פיל כדי לא להיפגע".
אז קרו מקרים שבהם החיבור בינך לבין השרה היה על רקע אמפתיה אישית שחשת כלפיה.
"ברור שזו הייתה אמפתיה לשתיהן. ראיתי מקרוב כל אחת מהן בנפרד. שתיהן באו ממקום אידיאולוגי ומתוך רצון אמיתי לתרום לחברה בישראל, להשפיע על החברה בישראל. באמת".
תשעה חודשים תחת לבני, חצי שנה תחת משרד ראש הממשלה, ארבע שנים עם איילת שקד וחודשיים עם אמיר אוחנה, כמה קשה להתרגל לארבעה בוסים בשש שנים?
"זכיתי בתפקיד שמבחינתי בדיעבד היה תפקיד חלומות וזכיתי לעשות אותו הרבה שנים. בואי נגיד שלא היה פשוט, לא היה דבש, אבל בסופו של דבר זכיתי להיות בעמדה מאוד משמעותית. דווקא אני כמשפטנית, נרתעתי מהרצון המתמיד לפתור בעיות באמצעות המשפט. בכל הוועדות הבינמשרדיות שהובלתי - מיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, הפללת לקוחות הזנות וצמצום הפוליגמיה, הממשלה מינתה אותי במחשבה שהכלים המשפטיים יהיו הכלים המרכזיים לפתרון הסוגיות החברתיות האלה. ובכל הדו"חות שהגשתי לממשלה שמתי דגש על מהלכים חינוכיים, טיפוליים, תעסוקתיים, תודעתיים שבלעדיהם אין לכלי המשפטי משמעות של ממש. אגב, את ההחלטה להקים את הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו. כמו גם את ההחלטה לאמץ את כל ההמלצות ובראש ובראשונה לגרום לממשלת ישראל להכיר בקיומה של גזענות ממסדית כלפי יוצאי אתיופיה, החלטה שמעטות הממשלות בעולם הדמוקרטי, שלא חסרה בו גזענות, היו נכונות לקבל. מצחיק אותי שכל מי שמייחסים לי שמאלנות על המעורבות שלי בסוגיות האלה, מתעלמים מכך שפעלתי בשליחותה של ממשלה ימנית מובהקת. בכל מקרה, הנושאים האלה אכן חשובים לי, ובבית שאני חונכתי בו, רואים בעיסוק בשוויון, בזכויות מיעוט ובדאגה לאלמנה, לגר וליתום ערכים בסיסיים של המדינה היהודית".
4 צפייה בגלריה
איילת שקד. ''צחקה שרק אני ובעלה קוראים טוקבקים עליה''
איילת שקד. ''צחקה שרק אני ובעלה קוראים טוקבקים עליה''
איילת שקד. ''צחקה שרק אני ובעלה קוראים טוקבקים עליה''
(צילום: אביגיל עוזי)
כמה חשוב שיגיעו אנשים טובים לשירות הציבורי? פעם אנשים חיפשו להשיג משרה קבועה, היום זה הרבה פחות אטרקטיבי.
"עתיד השירות הציבורי והביקורת עליו, מעסיקים אותי מאוד. לי עצמי הייתה ויש ביקורת על דברים רבים, ולא בכדי הקדשתי חלק משמעותי מזמני כדי לשפר ולגוון את איכות המצטרפים אלינו, לעודד עובדים 'לרדת לשטח' ולצאת ממגדל השן - להבין שלא כל החוכמה אצלנו. דור ה-y מבחינתי, היווה הזדמנות גדולה: כי זה דור שמחפש משמעות, ערך, ביטוי אישי, לא רק פרנסה. ובתחום הזה לממשלה יש המון מה להציע. אבל, וזה אבל גדול, הדור הזה לא טמבל, והוא בודק כל הזמן לאן הוא יכול לזוז ולאן הוא שואף להגיע. ככל שהמינויים הבכירים בשירות הציבורי לא יהיו ענייניים, לא על בסיס של מצוינות וכישורים מדידים, אלא ממניעים פוליטיים כאלה ואחרים, נאבד את הדור הבא של משרתי ציבור מעולים".
מרבים לתקוף את ‘‘שלטון הפקידות’’
‘‘אני לא מכירה מנכ"ל שמכבד את עצמו במגזר העסקי שמחפש להקיף את עצמו באנשים חלשים או מרצים. ואני יודעת שיש בכעס הזה על הפקידות בשירות הציבורי ש'לא מאפשרת' לעיתים חולשה ניהולית של פוליטיקאים ומנכ"לים, שבמאני טיים, כלפי פנים, נמנעים מעימות לגיטימי, ממורכבות וסבלנות הנדרשת בתהליכים מסוימים שבהם אין פתרון פשוט לצורך. יש בקרב הפקידות כמובן, כמו בכל מקום עבודה, אנשים לא מקצועיים, או בלתי נסבלים מבחינת האישיות שלהם, שחוסמים ומקלקלים, אבל רוב הזמן זה לא מסיבות אידאולוגיות ולא צריך להפוך כמה דמויות כאלה לחזות הכל ולעשות דמוניזציה לאלפי עובדים בעמדות מפתח’’.
מה מבחינתך הייתה המשימה הכי חשובה כשהגעת למשרד?
"לקחת את תשומת הלב שנמצאת בדרך כלל במשרד המשפטים על הפרקליטות ועל ייעוץ וחקיקה, ולהעביר אותה לאזורים אחרים שהיו יותר מוזנחים במהלך השנים, וגם לבסס תפיסה שאומרת 'כל מה שהממשלה עושה, אנחנו נעשה ראשונים והכי טוב'. היה לי חשוב לשפר את השירות לאזרח, ולא להיות ממוקדים כל היום בתיקי ראש הממשלה ובחקיקה. מישהו צריך לטפל בחיים עצמם".
החיים עצמם זו למשל הרפורמה שערכת בלימודי ראיית החשבון. ביקשת שנדבר על זה, למה זה כל כך חשוב לך?
"כי אם הממשלה החליטה למשל שהיא עוסקת בטיוב רגולציה, אני את הדבר הזה קיבלתי כפקודה. התחלתי לעשות תהליכים מערכתיים כדי למצוא איפה יש צורך בטיוב רגולציה, וככה הגענו למועצת רואי החשבון. זו דוגמא לאיך עובדים הדברים, ולמה טיפלנו דווקא בנושא הזה. עשיתי מהפכה בלימודי ראיית החשבון, למרות התנגדויות מצד האקדמיה ומצד לשכת רואי החשבון. מה שהתחיל כמהלך של טיוב רגולציה, נגמר כמהלך שמיטיב עם ציבור של סטודנטים שרובם היו שקועים בהלוואות, ובמאמצים אדירים כדי לצלוח את מסלול הלימודים ובחינות שנופחו שלא לצורך. גם המהפכה הדיגיטלית בטאבו - היום אחד הגופים הכי מקוונים מודרניים שעשו קפיצת מדרגה מטורפת. אתמול שוחחתי עם מנהל הטאבו, עניין אותי לשמוע איך זה עובד, הייתי בטוחה שנפח הפעילות ירד דרמטית. ריגש אותי לשמוע ממנו שלמרות שרוב העובדים של הטאבו נמצאים בבית - המהפכה הדיגיטילית שעשינו שם מאפשר שם תפקוד מלא. בעיני זה פלא, זה מרגש אותי".