שלומית סוסובר־ברוך (57), מורה לאנגלית בתיכון ושחקנית, נשואה ואם לשלושה, גרה במושב תלמי־אלעזר:
ב־8 במרץ עלתה על בימת תיאטרון הקאמרי הצגת הבכורה של 'הפסיכיאטריות מאברבנאל', שיצרה השחקנית והבמאית תהל רן. במשך שעה וחצי היינו על הבמה, 12 שחקניות, שגילמו חולות במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שחשתי. הגשמתי את חלום חיי. אני שחקנית מן השורה! יומיים אחר כך נסגרו התיאטראות.
נולדתי בירושלים, והמשחק היה התשוקה הגדולה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי 'תינוקת פלא' ששרה, חיקתה ושיחקה, וביסודי קיבלתי תפקידים ראשיים בהצגות. בגיל 11 עברתי עם המשפחה לניו־יורק לחמש שנים, בעקבות עבודתו של אבי. המורה לתיאטרון בבית הספר בעיר הפציר בהוריי לשלוח אותי לבית ספר לאמנויות הבמה. תשובתם הייתה שהם לא רוצים לטפח את הצד הזה שבי, כי מדובר בפרנסה לא בטוחה.
אחרי הצבא, כשרציתי ללכת ללמוד בבית צבי, ההורים אמרו לי 'תלמדי מקצוע רציני', ואני קיבלתי עליי את הדין. למדתי הוראה, עשיתי תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה באנגלית, ומזה 33 שנים אני מורה לאנגלית בתיכון. במהלך השנים, עד לאחרונה, הייתי מחנכת, רכזת שכבה ורכזת חברה־קהילה ואני מאוד אוהבת את ההוראה. את הגעגוע למשחק ביטאתי כשכתבתי, הפקתי וביימתי את ההצגות והטקסים של בית הספר.
בינתיים גם הספקתי להתחתן בגיל 22, להביא לעולם שני ילדים ולהתגרש. כשהכרתי את בעלי השני, אמרתי לו שאני חולמת לאמץ ילד שאין לו בית, והוא זרם איתי. יצאנו לדרך שנמשכה כמעט שנתיים, עד שבבית יתומים בסנט־פטרסבורג קיבלנו את בתנו, ליה, אז בת שנה וחמישה חודשים. היום היא בת 15, טינאייג'רית מהממת.
לפני כארבע שנים, כשעמדתי לצאת לשבתון, הגורל חייך אליי: על מסך המחשב שלי הופיעה השורה 'ענת ברזילי - בית ספר למשחק'. זה נראה לי כמו קול שקורא לי להגשים את חלום חיי. לא חיכיתי רגע. התקשרתי לבית הספר ואמרתי: 'אני בת 53. אתם מקבלים אנשים מבוגרים?' התשובה הייתה: 'אנחנו נותנים הזדמנות לאנשים מוכשרים להגשים את החלום שלהם'.
בעלי היה מופתע, אבל פרגן ואמר: 'לכי על זה, בענק'. הילדים אמרו: 'אף פעם לא הבנו למה לא עשית את זה עד עכשיו'. עשיתי אודישן ואחרי כמה ימים הודיעו לי שהתקבלתי, ואני עפתי. זה היה אחד הימים המרגשים בחיי.
למדתי בכיתה שרוב התלמידים בה היו בגיל של הילדים שלי. בהתחלה הרגשתי מבוכה: מה אני עושה עם כל הצעירים האלו? אבל זה עבר. בכל פעם חזרתי הביתה בהיי. דחסתי לשנה וחצי חומר של שלוש שנות לימוד. בסיום השנה השנייה הופעתי בהצגה ב'צוותא' וגילמתי שתי דמויות מרכזיות: הומלסית ופאם־פטאל. הרגשתי שאני בחלום. האמת היא שעד עכשיו אני שואלת את עצמי אם זה אמיתי.
נרשמתי לסוכנות שחקנים, וכעבור כמה חודשים התקשרו והציעו לי תפקיד קטן של שופטת בסדרת הטלוויזיה 'הנערים'. התרגשתי מאוד. מדובר בסדרה בינלאומית של HBO, ששודרה גם בחו"ל וזכתה למחמאות בעולם. כשצפיתי בה, לא האמנתי שאני רואה שם את עצמי. למחרת השידור של הפרק הראשון בהשתתפותי, כשנכנסתי לכיתה, התלמידים קמו ומחאו כפיים, ושאלו בצחוק אם אפשר לקבל ממני חתימה.
בימים אלה, במקביל לחזרות להצגה ב'קאמרי', הייתי באמצע צילומים לסדרה 'מותק בול באמצע' של שמואל הספרי, בתפקיד קטן של חברת כנסת. כל דבר כזה ממלא אותי אושר. היום, ממרום גילי, אני לא באה למשחק כדי לקבל פידבק או הכרה ולהראות כמה אני שווה. אני שמחה לקבל מחיאות כפיים ולראות את עצמי על המסך, אבל גם לא אפול מביקורת. אני באה ממקום חזק ויציב, ממשיכה בהוראה שהיא העוגן שלי, אבל המשחק מעניק לי אושר ותחושת מימוש.
אגב, בתי נוי, זמרת ושחקנית, ירשה את הכישרון ממני, ואחרי הצבא התקבלה לאקדמיה למוזיקה ודרמה בניו־יורק. כשהיא סיפרה לי על האודישן אמרתי לה: 'אני לא אעשה לך את מה שהוריי עשו לי. לכי על זה'.
שורה תחתונה: "אף פעם לא מאוחר להעז. עשו זאת בכל גיל".
