"הנפש של ההורים שלי מתה ביום שבו אירית נהרגה", אומרת יונת פורטוגז. "כל הורה שמאבד ילד, באותו יום בדיוק הוא כבר איננו. נשאר יצור שורד, כי אין לו ברירה".
אחותה של יונת, אירית פורטוגז ז"ל, נהרגה החודש לפני 36 שנה, ב־13.4.84. היא הייתה בת 19, חיילת בחיל המודיעין, שנסעה בקו 300 מתל־אביב לאשקלון. האוטובוס נחטף על ידי מחבלים, והיא נהרגה במהלך החילוץ.
בתחנה המרכזית באשקלון חיכה לה בן זוגה, בני, שעמו עמדה להתחתן. כשהאוטובוס התמהמה, החל בני לדאוג. כשהחלו להגיע שמועות, צלצל לאביה של אירית, שהגיע לתחנת המשטרה באשקלון. "אבא שלי ובני קלטו שמשהו לא בסדר", משחזרת יונת, "היחידה שלא הבינה הייתה אני. למרות שהיו הרבה נורות אדומות, לא חשבתי לרגע שיקרה לה משהו. היא תמיד יצאה בקלות מכל בעיה".
יונת (56), גרושה, אם לשלושה (29 ,27 ו־23) ובזוגיות ארוכת שנים עם תומר, מתגוררת כיום בכפר־תבור ועובדת כמורה לאמנות. כשהחלה החטיפה, היא מספרת, אירית התעשתה מהר ודיברה עם החוטפים בערבית, שבה שלטה מילדוּת, הודות לפועלים העזתים שעבדו במשק המשפחתי. "היא הייתה אשת מעשה ואמיצה מאוד", מספרת יונת, "למרות שלא הייתה חובשת, ביקשה מהמחבלים רשות לטפל בפצועים – וקיבלה".
יחד עם נוסע אחר באוטובוס (זאב ביקסנשפן ז"ל, שהיה חובש בהכשרתו) טיפלה בפצועים, תיווכה בין המחבלים לנוסעים והסתובבה בין חלקו האחורי של האוטובוס לחלקו הקדמי, שהפך לשירותים מאולתרים, כשאירית מסתירה את הנשים במעיל דובון. באמצע האוטובוס ישב מחבל עם מזוודה, שכביכול הכילה חומרי נפץ. כשכוחות צה"ל פרצו מהחלון האחורי, אירית נורתה למוות והייתה הישראלית היחידה ששילמה בחייה על החטיפה. לימים עוררה הפרשה סערה ציבורית, כשנודע שאנשי שב"כ הרגו שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים.
להוריה של אירית נאמר מיד שהיא נורתה בשוגג מאש כוחותינו, אך ליונת ולשני אחיה הקטנים המסר הועבר על ידי הוריהם רק כעבור כמה ימים. "זה היה מוות מיותר", אומרת יונת, "אפשר היה לסיים את האירוע בדיבורים. החוטפים היו צעירים ודי חובבנים".
קטע מתוך הסרט "החיילת מקו 300", בו דניאל גל מגלמת את אירית פורטוגז ז"ל
"אובדן הוא אובדן. קורה שיורים למקום הלא נכון, כואב שזו הייתה אחותי. עד לא מזמן, היה לי תסכול גדול בהקשר זה, אבל כיום ברור לי שזה הדבר האחרון שכוחותינו היו רוצים שיקרה".
להלוויה הגיעו אלפי אנשים מכל קצוות הארץ, בהם בכירים במערכת הביטחון. "אלפי אנשים עברו לידי, טפחו לי על השכם ואמרו לי שאני, כבת בכורה, צריכה לתמוך בהוריי, לשמור עליהם ולהחזיק אותם", נזכרת יונת בכאב, "היום זה בלתי נתפס בעיניי שמטילים אחריות כזו על בחורה בת 20, אבל זה התאים לתקופה. אני אומרת את זה היום לא כביקורת, אלא כדי שאנשים לא יגידו את הדברים האלה לאנשים צעירים שאיבדו אח או אחות. לא היה אז שיח של אחים שכולים. אם זה היה קורה היום, ברור לי שנציגי הצבא היו מונעים מאנשים להטיל עליי אחריות להוריי".
ארבעה ימים אחר כך נלקחה המשפחה לסיור, שבו הוצג להם האוטובוס המחורר בכדורים, חלקם מאקדחיהם של אזרחים שרדפו אחריו. "לא הבנתי למה לקחו אותנו לסיור הזה", אומרת יונת, "הייתי בבלאק אאוט ולא עיכלתי מה אני רואה".
"אמא קברה את עצמה"
האסון היכה בבית משפחת פורטוגז במלוא העוצמה. ההורים, נלי ומשה פורטוגז, נולדו וגדלו בבואנוס־איירס. נלי, שהייתה ילדה מאומצת, למדה מוזיקה והפכה למורה לפסנתר. בתחילת שנות ה־60 עלתה ארצה באמצעות ארגון השומר הצעיר, התמקמה בחיפה ועבדה כקוסמטיקאית. דרך חברים פגשה את משה, המבוגר ממנה בעשור, שעלה גם הוא דרך אותו ארגון וגר בקיבוץ עמיר. השניים נישאו והתגוררו בחיפה במשך שנתיים, שם נולדה יונת, הקרויה על שם יונת השלום, שבו האמינו הוריה כל חייהם.
כשיונת הייתה בת שנה עברה המשפחה למושב כוכב־מיכאל, הסמוך לאשקלון, שם הקימו משק פרחים ושם נולדו להם שלושה ילדים נוספים: אירית, דון־אלכסנדר (שנולד ב־1970 ונקרא על שם אלכסנדר זייד, קרוב של המשפחה, ושינה את שמו לדוֹני) ויעל, שנולדה שנה אחריו. הקשר בין ארבעת האחים היה חזק ומיוחד. "הגישות החינוכיות של ההורים שלי היו שונות, הם לא תמיד הסתדרו", מודה יונת. ברקע הייתה תמיד המוזיקה, שחיברה ביניהם: "אבא שלי היה אקורדיוניסט מדהים", מספרת יונת, "הוא הכיר לנו מגיל צעיר את אום כולתום, שופן, ויוואלדי, באך ומוצרט". גם יונת ניגנה באקורדיון, אירית בגיטרה ודוני בקלידים, והמשפחה נהגה לנגן יחד.
משה ונלי חינכו את ילדיהם לשוויון ולקבלת השונה. "הם אמרו לנו תמיד לכבד ולא לנעוץ עיניים באחרים", אומרת יונת, "ונתינה הייתה ערך עליון בעיניהם".
יונת התגייסה לצבא בזמן מלחמת לבנון הראשונה ("גייסו אותנו בלי טירונות, ישר להכנת קופסאות אוכל ללוחמים"). משם המשיכה לתפקיד אדמיניסטרטיבי בפרויקט "נערי רפול". כשאירית נהרגה, היו שתיהן חיילות.
איך ההורים שלך התמודדו עם האובדן?
"אמא שלי הייתה קמה כל יום, אומרת שהיא רוצה למות וחוזרת למיטה. בגלל שהטילו עליי את השמירה על הוריי, לא היה מקום לאבל שלי. שאלתי את עצמי: אם אירית הייתה במקומי, מה היא הייתה עושה? וזה בדיוק מה שהיא הייתה עושה – עוזרת. הרבה אנשים מהמושב עזרו להם, אבל אחרי שכולם הלכו, נשארתי איתם לבד, שני אנשים מרוסקים לגמרי. אף אחד לא חשב שגם אני מתאבלת. אירית ואני היינו כל כך קרובות, שזה היה ברמה שמישהו לקח מסור, חתך אותי לשניים ואמר: 'טוב, עכשיו תסתדרי'. היה כאן לא רק כאב עצום על אובדן החברה הכי טובה שלי, אלא גם הלם על זה שדווקא לה, האחראית ובעלת התושייה, קרה כזה דבר – ולא לי. כשהיינו ילדות, אני הייתי תמיד מסתבכת והיא הייתה מצילה אותי. פעם אפילו נכנסתי למכונת כביסה, נתקעתי והיא חילצה אותי. בגלל שלא נפרדתי ממנה, כל הזמן חיפשתי אותה. פעם אפילו רצתי אחרי אוטובוס, כי הייתה שם מישהי דומה לה".
במשך שלושה חודשים שמעה יונת את אמה נלי מבקשת את נפשה למות. "היא ישנה רוב היום, בקושי אכלה, דיברה על אירית ועל המוות. זו כבר לא הייתה אמא שלי. היא קברה את עצמה במיטה, בקושי הצלחתי להוציא אותה למקלחת. העיניים שלה נראו מתות. אבא שלי הזניח את הפרחים, שהתייבשו ומתו, ואמר שוב ושוב שחבל שהוא לא מת בעצמו באירוע".
מי טיפל בשני האחים הקטנים?
"אני. הייתי מותשת ומרוסקת מהניסיון לחזק את הוריי. יום אחד, כשהרגשתי שאני לא יודעת איך אפשר להמשיך ככה, אמרתי: 'אמא, אני אוהבת אותך, אני מבינה שאת לא מסוגלת לחיות יותר ככה. אני מבטיחה לך שאשמור על יעלי ודוני. איך את מתכננת למות?' אמרתי את זה מתוך רצון לעורר אותה, אבל בתוך תוכי הייתה תחושה שצריך לשחרר אותה מהמחויבות. היא הייתה בשוק, הסתכלה עליי בכעס גדול ולא ענתה לי. משהו שהיה בידיים שלה נפל, היא עזבה הכל, הלכה לחדר השינה ולא יצאה משם במשך שעות. אבל זה העיר אותה. ברגע שקמה, היא התחילה לתפקד. בהתחלה רק סידרה את הבית, הכינה אוכל, כיבסה. אחרי כמה ימים התחילה לחשוב על חיפוש עבודה, מתוך הבנה שהיא צריכה להיות עסוקה".
בזמן שנלי חיפשה עבודה בטיפול בילדים במושב, משה התבוסס באבלו. "הוא היה יוצא מהבית ומשוטט ברגל, לפעמים לבית הקברות, לפעמים לקניות, לפעמים הלך לאיבוד. בעצם אפשר לומר שמאז חיכה למותו".
הוריה של יונת הבינו שהגיעה העת לתת לה הזדמנות להמשיך את חייה, והציעו לה שתי אפשרויות לבחירתה: טיול בחו"ל או לימודים. "לא הייתי במצב לטייל, אז החלטתי ללכת ללימודים ישר אחרי השחרור, כדי להיות במסגרת". היא נרשמה ללימודי אמנות בהתמחות בחינוך מיוחד במדרשה לאמנות, עברה לדירה שכורה ברמת־גן והחלה ללמוד. "לא סיפרתי לאף אחד מה קרה לי כדי שלא ירחמו עליי. כששמעתי אנשים אומרים: 'אוי מסכנה, אחותה נהרגה' זה רק גרם לי להתרחק יותר ולא לדבר".
בשיעורי הפסיכולוגיה, שבהם הייתה אמורה להתבטא, קפאה ושתקה. "לא היה לי קול. סטודנטים התחילו להגיד שאני מתנשאת – ולא עניתי. הרגשתי חנוקה לגמרי וחששתי שאם אתחיל לספר, אפרוץ בבכי".
איך הסתדרו בלעדייך בבית?
"יעלי, אחותי, שהייתה בת 13, הייתה מתקשרת אליי ואומרת: 'האוכל קפוא, איך מכינים?', 'אין לי בגדים לבית הספר'. בהתחלה הגעתי הביתה פעם בשבוע ולאט־לאט המצב בבית נהיה קשה יותר, אבא עבר אירוע מוחי, אז התחלתי להגיע בתדירות גבוהה. בכל יום שעבר הבנתי יותר כמה קשה לי, כמה כואב".
ארבעה ילדי אומנה
בחיפושיה אחר עבודה כסטודנטית, נתקלה יונת במודעה: דרושה מטפלת לשני תינוקות בעלי תסמונת דאון, בני חצי שנה ועשרה חודשים, ששוהים במשפחת אומנה בתל־אביב – והחלה לעבוד שם.
מאיפה היו לך כלים להתמודד עם תינוקות בעלי צרכים מיוחדים?
"ההורים שלי היו עסוקים תמיד בחקלאות ואני גידלתי את האחים שלי, כך שידעתי לטפל בתינוקות. רק אחרי שצילמתי אחד מהם והראיתי למורות שלי, הבנתי מה זה תסמונת דאון וקיבלתי כלים להתמודדות".
כמה חודשים אחר כך נודע לה שמחפשים להם משפחת אומנה חדשה. "מצבם לא היה טוב, הטיפול בהם היה לקוי. שאלתי את עצמי אם ההורים שלי יסכימו לטפל בהם ובדקתי מול העובדת הסוציאלית אם יסכימו לתת את התינוקות למשפחה שכולה. חשבתי שזה יעזור גם להוריי, גם לילדים וגם לי, כדי שאוכל לראות אותם, כי בזמן שעבדתי שם נקשרתי אליהם והם נקשרו אליי".
יונת הציעה להוריה להיכנס לתפקיד והבטיחה ללוותם בתהליך. "לשמחתי, אמא שלי הגיבה בחיוב, אמרה שהם צריכים לחשוב על זה ולדבר על הנושא עם אחיי הקטנים". אחרי שדוני ויעל הסכימו, ערכו גורמי הרווחה שיחות עם כל המעורבים כדי לוודא שיעמדו במשימה. כך, שנה וחצי אחרי מות אירית, הפכו נלי ומשה למשפחת אומנה לשני הילדים.
"רק דבר אחד ביקשתי מאמא שלי", אומרת יונת, "שהילדים יהיו נקיים, יריחו ממש טוב ויהיו לבושים טוב, כדי שאנשים לא יירתעו מהם וכדי שכל מי שיתקרב אליהם יתלבט טוב־טוב לפני שיפעל לא נכון". נלי דאגה להם גם לפיזיותרפיה ולטיפולים נוספים. "לאט־לאט אמא שלי הפכה לאסרטיבית ודאגה לכל מה שמגיע להם".
את יודעת להסביר את החיבור שלה לילדים?
"היא תמיד נמשכה לעולם הילדים, כחוויה מתקנת לילדוּת שלה, כבת יחידה. הייתה לה תקשורת מעניינת עם ילדים, עם הומור ושובבות".
יונת נישאה כשהייתה בת 24, והזוג התמקם במושב כוכב־מיכאל, כשיונת ממשיכה לסייע להוריה. "אמא שלי אמרה לנו בלי מילים: 'אני לא יכולה לאבד עוד ילד ואני לא יכולה לדאוג שעוד אחד ימות, תדאגו אחד לשני. היא אהבה אותנו, אבל היה לה קושי להישאר בערנות רגשית גבוהה והיא סיננה את מה שהכביד עליה".
שנתיים אחרי בואם של שני הפעוטות, הביאה נלי הביתה פעוט נוסף בעל תסמונת דאון. "עד אותו רגע לא הפריע לי שאמא שלי לא מטפלת באחיי הקטנים", משחזרת יונת, "אבל כשהיא רצתה להביא עוד ילד, עמדתי על הרגליים האחוריות, כי חששתי שהיא תתנתק לגמרי מהאחים הקטנים שלי. היא לקחה אותי לבית החולים כדי שאראה איך הפעוט קשור בחיתולים למיטה כדי שלא יברח, והולך כמו קוף. הלב שלי נשבר, אבל ידעתי שזה לא נכון למשפחה שלנו".
למרות הכעס, נרתמה יונת למאמץ המשפחתי בקליטת הפעוט, וכך גם שנתיים מאוחר יותר, כשנלי הביאה הביתה ילדה בת חמש בעלת תסמונת דאון (שחזרה לבית הוריה כשהגיעה לגיל ההתבגרות). כשנלי רצתה לאמץ רשמית את אחד הילדים, יונת התנגדה בתוקף והרעיון ירד מהפרק. "היה בינינו היפוך תפקידים, שהוא אופייני למשפחות שכולות, אבל אני לא כועסת או ממורמרת על זה, המוות של אירית היה מהלומה קשה להוריי וגם לי".
האם, נלי, גם שמרה על קשר עם הורים לילדים בעלי תסמונת דאון, הזמינה אותם לבקר ולראות כיצד, למרות הכל, אפשר לנהל חיים רגילים והרצתה בנושא. "הילדים הגיעו להישגים מרשימים והיא הייתה מראה את זה להורים טריים לילדים בעלי תסמונת דאון: 'תראו איך הוא כותב', 'תראו איך הוא השתפר'". גם לילדי האומנה שלה העבירה נלי את אהבתה למוזיקה, והם הוזמנו לנגן כרביעייה קאמרית בפני מי שהיה אז נשיא המדינה, עזר ויצמן.
תאונה קטלנית
עשור לאחר מות אירית, נהרג האח דוני בתאונת דרכים, לאחר שהתנגש במשאית. הוא היה בן 24, נשוי ואב לשניים. "הוא למד טכנאות מזגנים ועבד בשלוש עבודות כדי לפרנס את משפחתו", מספרת יונת. "זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, הכביש היה משובש, האורות של המשאית סנוורו אותו – ואולי הוא בכלל נרדם. זה כמו אדם שחוטף אגרוף חזק בראש, לא מספיק להתאושש וחוטף פטיש ברזל בראש. הכאב היה בלתי נסבל".
לבם של משה ונלי נשבר. "זו הייתה מכה על פצע פתוח. הם לא הפסיקו לבכות, אבל נאלצו להמשיך לתפקד בשביל הילדים שבאוֹמנה. כל מי שאומר שהזמן מקהה את הכאב, לא יודע מה הוא מדבר. נכון שהאינטנסיביות של החיים קצת מעסיקה, אבל גם היום, אין לילה שאני הולכת לישון מבלי שאירית ודוני עוברים לי בראש".
ארבע שנים אחרי מותו של דוני, ב־1998, קיבלה נלי את פרס ראש הממשלה על פועלה. "היא מאוד התרגשה", מספרת יונת, "נושא קידום ילדים בעלי לקויות נתן לה המון כוחות".
שנתיים אחר כך התגרשו משה ונלי, "ואבא הגיע הביתה בתדירות גבוהה כדי לעזור".
בשנת 2001 נתבשרה נלי כי נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות. "הפרסים הביכו אותה, היא הסכימה לקבל אותם רק כדי להגדיל את המודעות לילדים מיוחדים. הלכנו איתה לטקס וההתרגשות הייתה רבה. היה לה מבטא דרום אמריקאי כבד והיא חששה שמרוב התרגשות לא תצליח להגיד את הטקסט".
חשבת על אירית ודוני במעמד הזה?
"אין אירוע, קטן כגדול, שאני לא חושבת על אירית ודוני. ממש דמיינתי שהם יושבים איתנו ומרגישים גאווה, כמוני".
שלושת ילדי האומנה נשארו בטיפולה של נלי במשך יותר משני עשורים, עד שנת 2007, אז חלתה נלי בסרטן. "כשנודע לה שמצבה לא טוב, היא העבירה אותם להוסטל מתאים", מספרת יונת. כמה חודשים מאוחר יותר נפטרה נלי בגיל 65. משה, האב, נפטר לפני שבע שנים, בגיל 80.
שנה לאחר מות אמה התגרשה יונת ועברה לאשקלון. לפני חמש שנים עברה לכפר־תבור, היא שומרת על קשר טלפוני עם ילדי האומנה, ואחותה יעל מקפידה לבקר אותם.
איך הרגשת כשצפית בסרט "החיילת מקו 300", ששודר לפני שנתיים? הקטע שבו חייל רומז לה שתרד מהאוטובוס והיא לא יורדת היה ודאי קשה לצפייה.
"ידעתי על זה. היא יכלה ממש לקפוץ מהאוטובוס, ולא עשתה זאת. כזו הייתה אירית, היא עשתה תמיד את מה שהרגישה לנכון.
"היום אני פעילה בפרויקט 'דיאלוג וזהות', שמחבר בין ילדים יהודים, נוצרים ומוסלמים ואני מדברת על אירית במפגשים. אני מאמינה שאם יוצרים קשר בין הדתות בגיל צעיר, הילדים יבינו שאפשר גם אחרת ויביאו את השינוי".
התלבטת אם להתראיין, מה גרם לך להסכים? ומה חשוב לך שהקוראות ייקחו מסיפורך?
"אני עושה את זה לזכר הוריי. אני מאמינה שצריך לחיות בנתינה, בלי ציפייה לקבל בחזרה. כשעושים את זה, בסופו של דבר מקבלים המון. אמא שלי קיבלה המון אהבה מהילדים האלה. זו לא חוכמה גדולה לתת כשיש לך, אבל אם תצליח לתת כשאין לך, זו תהיה נתינה אמיתית".
