שתף קטע נבחר

נדב בעקבות נדב: המ"פ שנפל והאחיין שהמשיך את דרכו

רק על קצין אחד בצה"ל אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי: "היו לי הרבה מפקדים, היו לי הרבה פקודים, אבל כמוהו רציתי להיות", והוא רב-סרן נדב מילוא, מפקד פלוגה בצנחנים שנפל בדרום לבנון לפני 23 שנים. יוסי יהושוע, פקודו, ליווה את המשפחה לקראת יום הזיכרון

ידיעות ()
נדב ונדב - המפקד שנפל והאחיין שממשיך את דרכו

 

לא שוכחים את המ"פ הנערץ: 23 שנים לאחר נפילתו של רב-סרן נדב מילוא בדרום לבנון, אחיינו - קצין צעיר שנקרא על שמו - הפך למפקד באותה חטיבה. כתב "ידיעות אחרונות" יוסי יהושע, שהיה פקודו של נדב ז"ל, ליווה את את המשפחה לקראת יום הזיכרון בצל משבר הקורונה.

 

רק על קצין אחד בצה"ל אמר בעבר הרמטכ"ל אביב כוכבי: "היו לי הרבה מפקדים, היו לי הרבה פקודים, אבל כמוהו רציתי להיות". הקצין הזה הוא רב-סרן נדב מילוא ז"ל, מפקד פלחה"ן הצנחנים שנפל בהיתקלות עם מחבלים ב-6 ביולי 1997, כשצעד בראש כוח הלוחמים שלו ליד מוצב ריחן, והוא בן 24.

 

השם נדב מילוא הפך לאגדה בצנחנים. מפקד פלוגת החבלה החטיבתית הוא חלק משורה של מ"פים שלחמו ונפלו ברצועת הביטחון בשנות ה־-90 עד לנסיגה מלבנון. אלמלא נפלו, אין ספק שהיו מוצאים את עצמם כיום בצמרת הפיקוד של צה"ל: אורי אזולאי, איתן בלחסן וערן אלכוואי מהצנחנים, ויוסי אוחנה מגולני. זכרם לברכה.

 

נדב מילוא ז
נדב מילוא ז"ל

23 שנים אחרי, ושוב יש בחטיבת הצנחנים קצין צעיר שעונה לשם נדב מילוא. כאמור, הוא האחיין של נדב מילוא ז"ל. מילוא הצעיר, בן 21 וחצי, הוא מפקד מחלקה בגדוד 890 של הצנחנים. הוא בנם הבכור של דן, אחיו הגדול של נדב, ושל עינת. הוא נולד שנה וארבעה חודשים אחרי נפילת דודו הנערץ, והנושא עלה בין הוריו לפני שנולד.

  

"אהבנו את השם נדב וגם רצינו להנציח את זכרו", סיפרה האם, עינת. "דן שאל אותי מה דעתי ואני עניתי לו: 'אני לא מתערבת, זו החלטה שלך'. דן המשיך להתלבט ובסוף החליט - נדב. הוא הרגיש שאם הוא לא יקרא לו נדב כמו שתכנן, זה יהיה לברוח מאחיו.

  

"הכל היה מאוד טרי אחרי שנדב נהרג, אבל זה נראה לנו מאוד נכון לאותה נקודת זמן", המשיכה. "ככל שהוא גדל, הוא שמע את הסיפורים והתחבר לדמות, אבל הסברנו לו תמיד שהעול של להיות קרוי על שמו של נדב לא ייפול עליו. מבחינתו המקום של נדב דודו היה מאוד משמעותי, אבל הם שונים זה מזה".

 

"זה לא פשוט לקרוא לבן הבכור שלך על שם אח שלא בין החיים", אמר נדב בעצמו. "נתנו לי גם שם שני, יאיר, כדי לסמל שאחרי יום הזיכרון, אחרי האבל, יש גם רוח חדשה - אור".

 

שני אחים בלבנון

דן, אביו של נדב, היה גדול ב-15 חודשים מאחיו שנפל. "הקשר ביניהם היה מצוין", סיפרה אמם, בריז'יט. "נדב תמיד היה מתייעץ איתו. דן שירת בפלוגת החבלה של הצנחנים וכשאחיו נפל מקורס טיס הוא אמר לו: 'בוא אלינו לפלחה"ן'".

 

תחילת שנות ה-90. ימי הלחימה הקשים בדרום לבנון. הפלוגות החטיבתיות החזיקו את המוצבים הקדמיים והמסוכנים ריחן ועישייה בצד אחד, ובופור ודלעת בצד השני. נדב מילוא הגיע לפלוגה אחרי שנשר מקורס טיס והצטרף לצוות שבו שירתו כבר שלושה מבני כיתתו.

נדב מילוא ז
נדב מילוא ז"ל
 

20 שנה בדיוק לנסיגה מלבנון, צפים סיפורים רבים מאוד בקבוצות הפייסבוק של הלוחמים מאותה תקופה. אבל סיפור כזה לא היה: שני אחים ששירתו יחד באותו מוצב ובאותה פלוגה. דן בצוות של פברואר 90' ונדב בצוות פברואר 91'. בריז'יט פנתה למי שהיה אז מפקד הפלחה"ן, לימים האלוף יוסי בכר. "עלינו לקו בדלעת בופור כפלוגה אחת", נזכר בכר. "חילקתי את הצוותים לשני המוצבים ואז היא צילצלה אליי: 'תראה, זה הגיוני שישרתו יחד בלבנון?' עניתי לה שאפריד אותם. שמתי אחד מהם בדלעת ואת השני בבופור". אבל בריז'יט אומרת שהיום היא יודעת שבשלב מסוים הם גם היו באותו מוצב: "זאת הייתה תקופה מטורפת".

 

בהמשך יצא נדב לקורס קצינים והוביל צוות לוחמים ראשון בפלחה"ן. באוגוסט 1994 מונה לסגן מפקד פלוגה בגדוד 101 של הצנחנים. ושם אני - טירון צעיר בפלוגת החבלה של החטיבה - פוגש בו לראשונה. פלוגת הטירונים שלנו בשא־נור סופחה לפלוגה שעליה פיקדו רס"ן אורי אזולאי וסגנו, נדב מילוא.

 

אלה אינם דברים שנכתבים אחרי מוות. גם בפרספקטיבה של שנים ארוכות ככתב צבאי, השניים הללו באמת קורצו מחומר מיוחד ולא במקרה סומנו לעתיד מזהיר. רצה הגורל ושניהם נפלו כמעט באותה סיטואציה - בראש לוחמיהם, בהיתקלות עם מחבלים באותה גזרה מזרחית ארורה של דרום לבנון, בהפרש של פחות משנה.

 

אורי הגיע עם ההילה של קצין בסיירת מטכ"ל וביחידת המסתערבים שמשון. רחב כתפיים, חזק כצוק איתן, מטפס על החבל בקלילות. אנחנו הטירונים ליקטנו את סיפורי השושו על המבצעים שהשתתף בהם. לנדב הייתה מנהיגות אחרת: שקטה, מקצועית, בוטחת. הוא היה הרבה יותר מופנם מאורי ודיבר מעט, אבל בסמכותיות. הם השלימו זה את זה. צמד כזה בפיקוד הוא חלומו של כל לוחם בפלוגה.

 

"זו החובה שלי"

נדב האחיין נולד וגדל בהר גילה. נכד בכור במשפחה, זמן קצר לאחר האובדן של דודו נדב. בתיכון למד בבית הספר הדתי "הרטמן" בירושלים ואחר כך עבר למכינת חצבה שבערבה.

 

"בתור ילד, ביום הזיכרון לחללי צה"ל אף פעם לא הייתי בטקסים בבית הספר", הוא מספר. "תמיד ערב קודם, לקראת ערב יום הזיכרון, נסעתי עם אבא לסבא וסבתא בקיבוץ שדה אליהו והיינו ביום הזיכרון איתם. אני זוכר שכשהייתי בכיתה ג', נכנסה אלינו לכיתה מורה חדשה וכשהיא קראה שמות והגיעה לשם שלי היא שאלה אם אני קשור לנדב. התברר שהיא הייתה מדריכה בבני עקיבא, והמשפטים שכתב נדב על מצוינות, מנהיגות, אנושיות - עוברים ממש כפעולות בתנועה".

 

האחיין נדב מילוא שקרוי על שם דודו, עם מפקד בה
האחיין נדב עם מפקד בה"ד 1 גיא לוי(צילום: דובר צה"ל)
 

- כשהגיע מועד הגיוס, ידעת לאן תלך?

"היה מאוד ברור לי שאגיע לקרבי. זה החינוך מהבית, ולא בהכרח בגלל נדב. לדעתי גם להורים זה היה ברור. אם לא הייתי הולך לשירות קרבי, הם היו חושבים לעצמם: 'מה נדפק איתו?' הרי בסוף זו החובה שלי. של כל הדור הזה. מהצד של אבא במשפחה כולם שירתו בצנחנים וגם לי היה ברור שאגיע לשם אם יקבלו אותי. לא עשיתי גיבוש ליחידות החטיבתיות. רציתי להגיע לגדוד 890 ואני מאוד מבסוט ממנו".

 

"לא היה שום דיון בבית", נזכרת גם האם, עינת. "היה טבעי לכולם שהוא ילך לשם. הצנחנים הם חלק מהמשפחה".

 

סבתא בריז'יט אומרת שגם לה לא היו לבטים לפני גיוסו של נכדה הבכור. "אמרתי לו: 'אתה לא צריך לחיות בצל של הדוד שלך, ואני לא רוצה להיות גורם משפיע. אתה לא צריך להתחשב בנו בהחלטות שלך'. הוא לא שאל אותי אם ללכת לקרבי, וטוב שכך. זה בסדר. סבתות לא צריכות להשפיע. גם אם היה שואל הייתי אומרת שאני לא מתערבת". והנכד מאשר: "סבתא אישה מאוד ישירה. היא תמיד אומרת מה שהיא חושבת. היא ניסתה לדחוף שאלך לקורס טיס".

 

כבר עם גיוסו לחטיבה האדומה, הרגיש נדב היטב את החותם שהותיר דודו המנוח: "בבסיס האימון החטיבתי כתובים ציטוטים של מפקדים בולטים בצנחנים ואחד מהם הוא משפט של נדב על מצוינות. בלא מעט טקסים, המפקדים מזכירים את נדב ומצטטים משפטים שאמר, מבלי שהם בכלל יודעים שאני בקהל. בקורס הקצינים, בשיחת הפתיחה עם מפקד בה"ד 1, הוא לא ידע שאני נמצא שם כחניך בקורס קצינים. אבל כשהוא סיפר במהלך השיחה על התפיסה הפיקודית שלו, שאותה למד מהמ"פ שלו כשהיה טירון, ידעתי שהוא מתכוון לדבר על נדב. ברגע שהוא אמר את מחזור הגיוס שלו, לחשתי לחבר ילדות שישב לידי: 'הוא הולך לדבר על דוד שלי'. ובאמת הוא סיפר על נדב ועל המסרים שלו, ואז המג"ד שלנו לחש לו: 'האחיין שלו פה'. והוא עצר, הסתכל ושאל מי זה. קצת הובכתי", הוא צוחק. "כשביום הראשון בבה"ד 1 כבר יודעים את השם שלך, זה לא טוב".

 

נדב הצעיר הוסיף: "למדתי להכיר את נדב עם השנים. מה היו הדברים החשובים לו בתור מפקד, המצוינות, העובדה שאנחנו קודם כל בני אדם ואחר כך חיילים. כמפקד, התחלתי להבין את זה יותר. אני הכי מתחבר לרעיון של להיות בני אדם. זה הבסיס לכל דבר בחיים בעצם".

האחיין, סג
האחיין, סג"מ נדב מילוא(צילום: גדי קבלו)

בחזרה לימי רצועת הביטחון, יותר מ-20 שנה אחורה. לאחר שקיבל את הפיקוד על פלוגת החבלה, עלו נדב מילוא וחייליו לקו ריחן. "מוצב המוות" קראו לו אז. כמי שהיה שם ארבעה חודשים, אני שותף לחברים שבדיעבד מתקשים להבין מה עשינו שם. דור של לוחמים שיוצא לאור עכשיו בקבוצה בפייסבוק שנפתחה בימי הקורונה, מתאר סיפורי גבורה יוצאי דופן שמעבירים במדויק את החוויה שנמשכה 15 שנה. כשקוראים את הסיפורים מבינים איך הצליחה המערכה־ללא־אות הזו להצמיח דור מיוחד מאוד של מפקדים לוחמים, שפעלו בעצמאות שפיתחה יצירתיות ונועזות.

 

השבוע פרסם באותה קבוצה סגן עופר סלע, שהיה אז מפקד צוות לוחמים בפלחה"ן, את תיאור ההיתקלות ב-6 ביולי 1997. מה שכתב שם על ההתנהלות של נדב, מתחבר בדיוק לערכים שעליהם מחנכים בצה"ל את המפקדים הצעירים: דוגמה אישית, ירידה לפרטים קטנים, מקצועיות.

 

"הגיע סוף הקו", מתאר עופר בקבוצה, "וממש בסוף נדב רוצה שנעשה מבצע אחרון. 'קטן עליכם, אתם צוות מספר אחת בגזרה, קדימה'. אני זוכר את ניתוח הקרקע ואת כל הנקודות החשודות שם. עמוס לעייפה במטענים, שבילים, תיילים ממעידים ומה לא.

 

"נדב רוצה ללכת עם החוד מקדימה (התפקיד שלי) ומודיע שאני אהיה מאחור. התנגדתי ברפיון. לא באמת היה סיכוי מולו. וגם, זה מה שאתה רוצה? אוקיי. ערב היציאה זכורה לי הישיבה עם קנקן כחול של קפה שחור. 'תתכוננו מחר ליום קרב', נאמר שם. מסר בהיר. הנימה הייתה שלווה.

 

"בבוקר, תוך כדי הסריקות, עולם שלם של שבילים, סימונים, שאריות אוכל, עמדות ירי, שכפ"צים ועוד ועוד מתגלים לנו. אנחנו בתוך האזור שלהם. ואז, צרור אחד מקדימה, ומיד צרורות חזרה, צעקות ורעש של לחימה. אני צועק: 'נדב! נדב!' לא עונה. 'נדב!' כלום. מדלג קדימה, רץ, רואה אותו שוכב, שליו, פנים יפות. נהרג במקום מקליע בראש. בן זונה העולם הזה.

 

"אז ככה איבדנו את נדב", ציין עופר. "הפעם לא אכתוב עליו באריכות. 'תהיה רציני', עם חצי חיוך של אהבה, לא ציניות. המצפן והמצפון שלי. הסטנדרט שלפיו אפשר לבחון".

 

28 ילדים שזוכרים

אליעזר טולדנו, היום תת-אלוף ומפקד אוגדת עזה, היה חבר קרוב של נדב ז"ל. בראיון ל"ידיעות אחרונות", סיפר בעבר תא"ל טולדנו על המוסר, היושר והמשמעת העצמית הנדירים של חברו: "כשהייתי סמ"פ שלו, היינו יוצאים יחד הביתה בימי שישי. היה לנו טנדר פז'ו 404 צבאי, והיינו נוסעים יחד דרך ג'נין ואז מתפצלים - הוא לשדה אליהו ואני למוצקין.

 

"באחד השבועות נדב קבע שכל חיילי הפלוגה חייבים לעבור באותו שבוע בוחן מסלול. באותו יום שישי בצהריים, אחרי שכולם יצאו הביתה, פתאום הוא נזכר: 'רגע, אני בעצמי לא הספקתי לעשות את הבוחן'. אמרתי לו שיעזוב שטויות. כל השבוע הוא לא עצם עין, וחוץ מזה הוא מפקד הפלוגה, ואין כבר נפש חיה בבסיס. אמרתי לו שייכנס למכונית ושניסע הביתה. הוא סירב. התעקש לעשות גם הוא את הבוחן. אני ישבתי במכונית והוא צעק לי: 'קח זמנים' והתחיל לרוץ. הוא היה ספורטאי ליגה. צעקתי לו: 'תאט, אתה הורג את עצמך', אבל כמו שהוא לא ויתר לעצמו על ביצוע הבוחן, ככה הוא לא התפשר על התוצאה. הגיע גמור לקו הסיום, התאושש ואז נסענו הביתה. זה היה אירוע שלא אשכח לעולם".

 

טולדנו נזכר: "מרה, ששירתה בחטיבה, הייתה חברה של נדב. כשהתחלתי איתה בפעם הראשונה לא ידעתי שהיא כבר חברה שלו. וממילא מולו לא היה לי שום סיכוי. אבל אחרי שהם נפרדו, בידיעתו ובאישורו, אנחנו הפכנו לחברים. היום הבן שלנו, נדב, קרוי על שמו".

 

"לפני כמה שנים", הוסיף נדב האחיין, "אחד מהחבר'ה ששירת עם נדב בפלוגה כתב בפייסבוק ועשה איזשהו כנס של כל הילדים שנקראו על שם נדב מילוא. הגיעו אז 28 והיו עוד הרבה כאלה שלא הצליחו להגיע באותו יום".

 

זיכרון מבודד

בחזרה לימינו. הקצין הצעיר נדב מילוא בגזרת כיסופים, ומפקד האוגדה שלו הוא לא אחר מאשר תא"ל טולדנו, חברו הקרוב של דודו המנוח. "לא מזמן מפקד האוגדה הגיע לעשות ביקורת במוצב השטח שהייתי בו", מספר מילוא. "הוא לא ידע שאני שם. הגיע לבחון את הבסיס".

 

- אז עכשיו יש נדב מילוא 2 בצנחנים?

"קטונתי. עוד לא עשיתי כלום. זה שאני נושא שם של דוד שהיה אגדה, זה לא שיש לי יותר מדי קרדיט", אומר נדב. "אני לא אהיה כמוהו, חד-משמעית. אני מנסה להיות אני, וכמו שהוא אמר - להיות האני הכי טוב שאני יכול. ככה גם חונכתי מגיל קטן. השם שלי הוא לא משקולת, אלא מקום לצמוח. לקחת את הדברים הטובים. הרי בסוף, קיבלנו את אותו חינוך".

 

סבתא בריז'יט דווקא מוצאת קווי דמיון בין הנכד הקצין הצעיר, לבין הבן שנפל. "הצניעות", היא אומרת, "ושניהם גם שקטים, לא אנשי דיבור. ואם מותר לי לומר - גם ערכיים".

 

- כשאת רואה אותו על מדים, את נזכרת בנדב?

"אמרתי לו: 'אתה לא צריך לחיות בצל של הדוד שלך, ואתה לא צריך להתחשב בנו בהחלטות שלך'. הוא לא שאל אותי אם ללכת לקרבי, וטוב שכך", היא מספרת. "אני חשה גאווה וגעגוע לנדב הבן. אני בוכה ולא יודעת, אולי זה משמחה, אולי מעצב, אולי מחרדה. יש הרבה חרדות והן לא קשורות לשם שלו. אני נעה בין גאווה לבין געגוע לבין חרדה. ברגע שאיבדת בן ואתה רואה את הנכד בצבא, זה לא פשוט בלי קשר לשם. אני כל הזמן שואלת אותו איך הוא מרגיש בצבא".

 

בריז'יט נזכרת בימים שאחרי אסון המסוקים, אז החלה להתעורר מחדש התנגדות הורים לשהייה בלבנון ונולדה תנועת ארבע אמהות. "בקיבוץ תלו מכתב ובו הציעו להורים שמתנגדים להישארות בלבנון לחתום", היא מספרת. "רציתי לחתום, אבל לא רציתי לפגוע בנדב. רציתי לחתום אבל לא רציתי שיגידו 'הילד שלך נלחם ואת חותמת נגדו'. אז אמרתי לעצמי שאשאל את נדב לפני, ומה שהוא יגיד לי אעשה. נדב היה מטלפן מהמוצב בכל שישי לפני כניסת שבת. שאלתי אותו אם לחתום והוא אמר לי: 'אמא, אין לי בעיה. אני כאן נלחם ואת תעשי מה שאת מאמינה'. בסוף החלטתי לא לחתום. לא רציתי לפגוע בו".

 

היום, כמו הורים שכולים רבים מתקופת הלחימה הלבנון, היא קוראת כל מה שנכתב על הבן שלה בפייסבוק ומנסה ללמוד דברים שאולי לא ידעה אודותיו. הקבוצה הזו הפכה להיות מקום שבו דור של לוחמים ובני משפחותיהם מעבירים את זמנם. "אולי עכשיו גם יכירו בהם והם יזכו לאות המערכה", אומרת בריז'יט. "אותי מרגיז שאין שם למלחמה הזו, ואולי עכשיו ייעשה צדק סוף־סוף עם הלוחמים ויכירו בהם".

 

עבור כל משפחה שכולה הימים שלפני יום הזיכרון הם הקשים ביותר שנה. "השנה זה קשה במיוחד בגלל הקורונה", נאנחת בריז'יט. "קשה לנו להיות לבד. ובפעם הראשונה גם לא יבואו החברים והמשפחה לאזכרה. אני גם לא רוצה שהם יסתכנו. השנה זה אחרת עם הבדידות, אבל אם אתה יודע שחושבים עליך אז אתה פחות בודד ואני יודעת שביום הזיכרון הרבה אנשים יחשבו על נדב ועלינו ואני מקווה שזה יעזור".

 

ונדב? הוא עדיין לא יודע אם פניו לקריירה צבאית ארוכה. "זה רק התפקיד הראשון שלי ונראה מה יתפתח מכאן", הוא אומר. אבל השנה, לראשונה בחייו, הוא לא יהיה ביום הזיכרון לצד בני משפחתו ולוחמי הצנחנים, סביב קבר דודו. "אם לא אהיה באותה שעה בסיור", הוא מבטיח, "אתקשר הביתה לאבא ולסבתא וכמו בכל שנה ביום הזיכרון - נדבר על נדב".

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים