בידיים ריקות: מה עושות נשים שעברו לידה שקטה בחופשת הלידה?

לפני חודשים אחדים חזרה רוית גרוסמן דוד מבית החולים בלי התינוק שציפתה לו תשעה חודשים. ההלם והעצב בשל הלידה השקטה שעברה הוכפלו כיוון שגם חמש שנים קודם לכן היא עברה לידה שקטה. נוסף על הכאב המשתק של האובדן, הכעס וחוסר האונים, החלה התמודדות לא פשוטה עם הסביבה. גרוסמן דוד (38), קצינת צה"ל שמתגוררת בהרצליה, נאלצה להסביר לילדיה, אורי (שבע) ואילה (ארבע), איפה התינוק, שהם עצמם כבר בחרו לו שם. בהמשך הייתה צריכה לתת הסברים לכל שאר סובביה. "אפילו חברות שילדו באותו זמן התרחקו ממני", היא מספרת. "הן לא ידעו מה לומר ואם מתאים לבוא אליי עם תינוק". הקושי הזה והימים הארוכים שבהם בילתה בחופשת לידה מוזרה וכואבת בלי תינוק, הובילו אותה לפתוח מיזם שמטרתו לעזור לנשים שעוברות חוויות דומות. האתר "למלא את החלל" נועד לחבר בין נשים שעברו לידה שקטה ובין בעלי עסקים שמושיטים להן יד, ומציעים להן פעילויות מגוונות חינם או בעלות סמלית.

"הייתי בביקורת שגרתית אצל הרופא. עשו לי מוניטור והכל היה תקין", משחזרת גרוסמן דוד. "כשקמתי בבוקר לא הרגשתי תנועות עובר והחלטתי ללכת להיבדק. במיון נאמר לי שאין דופק. לא האמנתי שזה קורה לי שוב. השמיים נפלו עליי. זה החזיר אותי מיד לטראומה הקודמת".

יש קשר בין המקרים?

"לא מצאו קשר. בפעם הקודמת בסוף חודש שישי גילו שהמוח לא מתפתח ועברתי הפסקת היריון ולידה. טראומה בפני עצמה. הפעם הכל היה תקין ולא ידוע מה הסיבה למות העובר. אומרים שהברק לא מכה פעמיים באותו מקום. והנה זה קרה".

איך עברת את הפעם הראשונה?

"הייתי מרוסקת ולא היה לי זמן להתאושש. הלידה השקטה הראשונה הייתה ביולי 2014. באותו יום טל, בעלי, שגם הוא איש צבא, אמר לי: 'יש בלגן בדרום. אני נוסע וחוזר בערב'. הוא נסע וחזר אחרי 50 ימים של 'צוק איתן'. הייתי מוצפת ומשוכנעת שעכשיו גם טל עומד למות, אבל היה לי תינוק בן שנה בבית והייתי חייבת לתפקד. עליתי על מדים אחרי שבועיים כי לא היה אז חוק של חופשת לידה אחרי לידה שקטה. כאילו חזרתי לשגרה".

רוית גרוסמן דוד. (צילום: מירית קרמן)

הצלחת לחזור לשגרה?

"לא באמת. אחרי שבועיים עוד הייתי אישה אחרי לידה, עם כל המשמעויות הפיזיות והנפשיות הכרוכות בכך. בדרך כלל אני חדה ומהירה, אך אחרי כמה חודשים התחלתי להרגיש חוסר ריכוז והייתי מוצפת מחשבות שליליות. לא הייתי אני. לא ידעתי מה קורה לי כי לא טופלתי, לא הייתה מודעות. כל מה שעניין אותי היה להיכנס להיריון שוב, והפעם נולדה אילה".

אחרי המשבר השני הצלחת לחזור לשגרה?

"היום כבר יש חוק לגבי חופשת לידה לנשים שעברו לידה שקטה, ולא ציפו ממני לחזור לשגרה. גם המפקדים שלי היו מודעים לכך ותמכו בי, אבל המשבר היה גדול. הרגשתי שאני על סף תהום. שאלתי את עצמי מי מנהל את העולם הזה? למה זה קורה שוב? הפעם הייתי צריכה להתמודד עם שני ילדים בבית. קיבלתי ליווי, בעלי לא זז ממני בימים הראשונים.

היום אנשים יותר מבינים במה מדובר. בעבר, כשהייתי אומרת שעברתי לידה שקטה, אנשים חשבו שהייתה לי לידה קלה. עכשיו כל השכונה התגייסה. פתחתי את הדלת בבוקר וראיתי מלא מאכלים מחברות ושכנות. הימים עברו והבנתי שיש לי הרבה זמן חופשי ושזו הזדמנות לטפל בעצמי. נרשמתי לקורס כתיבה והתחלתי לפרוק כאב על המקלדת, והלכתי לקבוצה טיפולית – שני הדברים האלה החזיקו אותי. רציתי לתרום מהניסיון שלי, והובלתי בצבא מהלך להכרה בטיפול נפשי לנשים שעברו לידה שקטה. במקביל התחלתי להבין שלא לכולן יש יכולת כלכלית ונפשית לטפל בעצמן, לקלוט שהן זקוקות לזה, לחפש בגוגל, לצאת מהבית. חופשת לידה בלי תינוק היא מצב מוזר, ולא פשוט לעשות בו למען עצמך. נשים מפחדות לצאת מהבית בלי קשר לקורונה. האתר שפתחתי נותן לגיטימציה לעשות דברים לצד האבל והאובדן. לבחור בחיים – ללמוד שפות, להיפתח לאפשרויות חדשות".

ממה הן מפחדות?

"הן לא רוצות להיתקל בשכן שיגיד 'מזל טוב', להיתקל במבטים נבוכים או מרחמים. המון פעמים מצאתי את עצמי מנחמת את הצד השני כי לבן אדם לא היה נעים שאמר 'מזל טוב'. נשים רוצות להסתתר בבית כי הן חשות בושה וכישלון. היריון זה דבר כל כך בולט ואי־אפשר להסתיר מה שקרה. את מרגישה עירומה בכיכר העיר. הרי כמו שהשמש זורחת, אני אמורה להסתובב עם עגלה – ואני לבד. עכשיו, התינוק שלי מת, אז מותר לי לשבת בבית קפה? או ללכת לקנות בגדים? אם מישהו אומר לי שאני נראית טוב, לא נעים לי. מה זה אומר, שלא אכפת לי שהתינוק שלי מת? מותר לי להתאפר? אין אפילו שפה מתאימה למצב הזה. אם שואלים אותי כמה ילדים יש לי, מה אני עונה? שניים? או שניים חיים ושניים שמתו? התינוקות האלה כאילו לא קיימים. אני לא חושבת שצריך לדבר על זה כל היום, אבל המחיקה לא טבעית. התמודדות עם הסביבה היא חלק מהתהליך, היא עוד שלב במסכת התמודדויות ארוכה".

את לא לבד

"לידת מת זה אוקסימורון", אומרת ד"ר ורד בר, מנהלת מרפאת חווה לבריאות הנפש של האישה במרכז הרפואי שיבא. "פעמים רבות, ההורים לעתיד ובעיקר האישה כבר מחוברים לתינוק מבחינה רגשית ואפילו עושים הכנות קונקרטיות, אפילו בוחרים שם, והכל משתנה".

כאחוז עד שני אחוזים מהלידות מסתיימים בלידה שקטה. בשנים האחרונות חל שינוי בהכרה בקושי של המצב: בתי החולים מחויבים ללוות את האישה לאחר האירוע ולהפנות אותה לטיפול. האישה זכאית להיות נוכחת בקבורה ולקבל תשלום על חופשת לידה. עם זאת, המודעות של הסביבה אינה גבוהה.

ד"ר בר: "כל אישה זקוקה למשהו אחר. יש נשים שמסוגלות להמשיך בלי עזרה, שרואות באירוע היריון שהסתיים. אחרות חוות מצוקה שדורשת תמיכה ממושכת. חשוב לא להתרחק, אלא לשאול את האישה למה היא זקוקה. להבהיר לה שהיא לא לבד".